203
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לכך שמצות שמירת השבת שייכת רק לישראל, ולא לעמים אחרים, למרות שגם הם נכללים ב"כולם נבראו ונתחדשו במעשה בראשית"42, משום "היותנו עבדים למצרים אשר לא היינו עבדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו43 יכולים לשבות"44.
לפי זה מובן במה היתה שונה לפני מתן תורה מצות שבת מיתר מצוות התורה: המצוות האחרות – "מציאותן" התחדשה בזמן מתן תורה, ולפני כן הן לא היו קיימות כלל – הן לא היו "חפצא" בפני עצמן, "חפצא" של מצוה. בקיום המצוות לפני מתן תורה היה קיים רק מעשה ה"גברא" – פעולת האדם45.
לעומת זאת השבת, הרי היום השביעי כבר נבדל מעצם בריאתו, משום "וינח ביום השביעי". ויוצא מכך, שה"חפצא" של יום השבת כבר היה לפני מתן תורה, מאז ששת ימי בראשית46, אם כי לא היה עדיין הציווי ל"גברא", לישראל, ולכן לא היה זה חפצא של מצות ה' לאדם.
לפי זה ניתן להבין מדוע נלמד הענין47 שהשבת אינה שייכת לבני נח מן הפסוק48 "ויום ולילה לא ישבותו", הנאמר לגבי נח – משום שה"חפצא" של שבת כבר היה קיים אז49.
ה. "נתינת" השבת מרשות לרשות
וזהו ההסבר לכך שלגבי השבת מופיעים הביטויים "קודם שלא תינתן", "עד שלא ניתנה":
אף לפני הציווי על שמירת שבת היתה השבת קיימת באותה מהות כפי שהיא מאוחר יותר – לאחר ה"נתינה" – יום שביתה ממלאכה, אלא שאז היא היתה ברשות אחרת, נעלה יותר, ברשות הנותן: השבת היתה יום מיוחד משום שהקדוש־ברוך־הוא "שבת" ביום זה כביכול, ממלאכתו. "נתינת" השבת העבירה אותה מרשות הנותן גם לרשות המקבל. כלומר, שהשביתה תגיע ל"גברא", לישראל כאן למטה.
לפני "נתינת" השבת ממי שנאמר עליו "וישבות ביום השביעי", ה', היא לא היתה שייכת לאף אחד אחר. במילים אחרות: אין בכחו של ה"נברא" לגרום לכך שיום השבת יהיה אצלו בדומה ליום השבת אצל ה"בורא"50, ולכן אין מקום לכך שהוא ישבות ממלאכה. במתן תורה התחדשה ה"נתינה" בכללה
הערות
- 42. אברבנאל למו"נ שם.
- 43. להעיר משמו"ר דלקמן הערה 49.
- 44. וראה גם חינוך מצוה לא, לב.
- 45. ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 226 ואילך. וש"נ.
- 46. ועפ"ז יש להסביר הדעה (ב"ר פט"ז, ה) דלאדם הראשון נתן הקב"ה מצות שבת.
- 47. סנהדרין נח, ב.
- 48. נח ח, כב.
- 49. וי"ל שמטעם זה תקן להם משה לישראל (במצרים) את יום השבת לנוח – שמו"ר פ"א, כח. פ"ה, יח. וש"נ.
- 50. ולהמדרש הנ"ל הערה 46 י"ל דשאני אדם הראשון, כי א) נתן לו (הקב"ה) מצות שבת. ב) דהי' בגן עדן (עיי"ש שלמדין זה דנתן לו מצות שבת ממ"ש (בראשית ב, טו) ויניחהו בג"ע, "וינח ביום השביעי" וכו').
בראשית רבה ט״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו' (בראשית ב, טו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם וגו'. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וגו'. וַיַּנִּחֵהוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר הִנִּיחַ לוֹ וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לְהַנִּיחוֹ וּלְהָגֵן עָלָיו וּלְעַדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, יא): וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְעָבְדָהּ, (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. וּלְשָׁמְרָהּ, (דברים ה, יב): שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, יב): תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים, וּכְתִיב (במדבר כח, ב): תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
שמות רבה א׳:כ״ח - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מָה רָאָה, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶחָד שֶׁלֹא שִׁנּוּ שְׁמוֹתָם [כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה פרשה לב]. וּמִנַיִן שֶׁלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֶרְוָה, שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, י יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי וגו'. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים. שׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בָּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָן לִמְלַאכְתָּן לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, פַּעַם אַחַת הָלַךְ נוֹגֵשׂ מִצְרִי אֵצֶל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל וְנָתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר בְּלִי מוּם, עָמַד לִשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְחָזַר הַמִּצְרִי וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעֲלָהּ וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ, חָזַר בַּעֲלָהּ וּמָצָא הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שָׁאַל אוֹתָהּ שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ, אָמְרָה לוֹ הֵן, וּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאַתָּה הוּא, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. וְהָיָה משֶׁה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַבִּיט בּוֹ וְרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַה שֶּׁעָשָׂה בַּבַּיִת, וְרָאָה מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר וַדַּאי זֶה חַיָּב מִיתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כד, כא): וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל דָּתָן, עַל כָּךְ חַיָּב הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו', רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַּשָֹּׂדֶה.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ אמור ‹ שיחה א ‹ 130 לקו"ש ח"כ ע' 203
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.