247
לו בנוגע לשכם, "הרבו עלי מאוד מהר — כתובה" (כנ"ל רס"ב), ומפורש בנוגע ליצחק ורבקה "שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום"47, וגם מפורש בפרש"י לעיל (כנ"ל) ד"נשים (סתם) בכתובה (ורק) פילגשים בלא כתובה".
אבל כתובה בכלל (שמצינו גם לפני מ"ת) היא רק ההתחייבות דהבעל על נתינת ממון וכל הצרכים לאשה, אבל אינה קשורה עם עצם הנישואין, ולכן אין הכרח שתהי' בכתב; משא"כ אחר מ"ת, הרי ענין הכתובה שייך לעצם הנישואין, וכמ"ש הרמב"ם48 "מ"ע לישא אשה בכתובה וקידושין", וכן אסור לדור עם אשתו אם אבדה כתובתה49.
וזהו דיוק לשון רש"י "שטר כתובה" — דכיון שיוסף השתדל שנישואיו יהיו מעין הנישואין שלאחרי מ"ת, לכן דייק שיהי' לו "שטר כתובה"50.
ז. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:
הטעם (הפנימי) לזה שלפני מ"ת לא הי' ענין של אירוסין וקידושין — הוא מפני שענין הקידושין (לאחרי מ"ת) אינו רק קנין בקשר לחיי אישות, אלא הוא ענין של קדושה, ובלשון הגמ'51 בטעם שם "קידושין" — "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש", שהאירוסין הם דוגמת הקדש52, וכנוסח ברכת אירוסין "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". וארז"ל53 "איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם", כי תכלית ענין הנישואין הוא שתהי' "שכינה שרוי' ביניהם".
ולכן עצם ענין הקידושין לא יתכן אלא לאחרי מ"ת, כי לפני מ"ת לא הי' שייך שתהי' השראת קדושה כזו בגשמיות העולם, כי אין זה ביכלתו של אדם (נברא) להמשיך בכח עצמו קדושה עליונה כזו, וזה נעשה רק על ידי ציווי התורה, שזוהי נתינת כח מהבורא ית' להמשיך קדושה עליונה זו בחיי איש ואשה.
אמנם מצד מעלתו של יוסף (גם לגבי האבות והשבטים) — כמבואר בכ"מ54 — הי' ביכולתו להמשיך עכ"פ מעין קדושה זו גם לפני מ"ת. וע"ד משנ"ת במק"א55 בדברי המדרש56 "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן" — שקדושת השבת בעצמותה היא למעלה מגדר העולם, ומעלתו של יוסף היא, שגם קודם שניתנה קדושה זו למטה הי' מרגיש קדושה עליונה זו דשבת, שלמעלה מן הבריאה, וזוהי המעלה המיוחדת שבשמירת שבת
הערות
- 47. פרש"י תולדות כז, ט.
- 48. בהמצוות שבכותרת להל' אישות. ובמל"ת "שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קידושין". וראה השגות הרמב"ן (ועוד) לסהמ"צ מצות ל"ת שנה שהקשה על הרמב"ם שם. וראה בהנסמן בהערה 50.
- 49. רמב"ם הל' אישות פ"י ה"י. — ואף שזהו דין דרבנן (וראה שם ה"ז ובהגמי"י שם ס"ו), הרי קיימו האבות כל התורה כולה, גם גזירות דרבנן, כמו שמצינו באברהם (כנ"ל ריש ס"ג והערה 27).
- 50. או י"ל שהכוונה בשטר כתובה היא להחיובים דשארה כסותה ועונתה, ע"ד מ"ש בביאורי הגר"א אה"ע סכ"ו סק"ז בסופו.
- 51. קדושין ב, ריש ע"ב.
- 52. וראה תוד"ה דאסר לה שם. וראה שם ז, א "וניפשטו לה קידושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כו'" וברש"י ותוס' שם. ועוד.
- 53. סוטה יז, א.
- 54. ראה לעיל ע' 225 ואילך. לקו"ש שבהערה הבאה. וש"נ.
- 55. לקו"ש ח"כ ע' 204 ואילך.
- 56. ב"ר פצ"ב, ד. וש"נ. במדב"ר פי"ד, ב (בסופו).
רש"י על בראשית כ״ז:ט׳ - הטקסט מספריא
וקח לי. מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ לִטֹּל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם (בראשית רבה):
שני גדיי עזים. וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָל שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים; בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
כאשר אהב. כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי:
וקח לי AND TAKE FOR ME — (The words may mean “Take that which belongs to me”) — these are mine and not the proceeds of theft. Isaac had made provision in her marriage contract that she should receive daily two kids of the goats (Genesis Rabbah 65:14).
שני גדיי עזים TWO KIDS OF THE GOATS — Did then two kids of the goats form a meal for Isaac? But the explanation is: it being Passover he offered one as his Paschal sacrifice and of the other he prepared the savoury food. So is it stated in Pirkei DeRabbi Eliezer 32).
כאשר אהב SUCH AS HE LOVETH (Genesis 27:5) — For the taste of a kid is similar to the taste of a deer.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה שנ״ה - הטקסט מספריא
הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקדושין, והוא אמרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון (ספרי)[ספרא] אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואיזה ענין נוסף בו, וזה שכבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שהתבאר בכתוב, והיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחבירו ממונו כמו שירצה ויפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה לו כמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, רוצה לומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתננה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל את בתך להזנותה, לפי שזה שדנתי לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה, אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראיה בזה הטעם באמרו לא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ, וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. ועל זה הלאו דפנויה לוקין. והתבארו משפטי מצוה זו במקומות מיבמות. (כי תצא, נשים הלכות אישות):
משנה תורה, הלכות אישות י׳:י׳ - הטקסט מספריא
הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה. או שכתב ואבד שטר הכתובה. או שמחלה כתובתה לבעלה. או שמכרה לו כתובתה. חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה. לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת. שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואם הוציא זה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה.
בראשית רבה צ״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם וגו' וְהָכֵן (בראשית מג, טו טז), וְאֵין הָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו', הֲדָא אָמְרָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁלֹא תִּנָּתֵן. (בראשית מג, יז יט): וַיַּעַשׂ הָאִישׁ וגו' וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיִּגְשׁוּ אֶל הָאִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה דּוֹחֲפָן בִּפְנִים וְהֵן דּוֹחֲפִין אוֹתוֹ לַחוּץ. (בראשית מג, כ): יָרֹד יָרַדְנוּ, יְרִידָה הִיא לָנוּ, בְּאַרְצֵנוּ הָיִינוּ מְפַרְנְסִים לַאֲחֵרִים, עַכְשָׁו צְרִיכִין אָנוּ לְפַרְנָסָתֶךָ. (בראשית מג, כג): וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ, בֵּין בִּזְכוּתְכֶם בֵּין בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיכֶם, (בראשית מג, כג): אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן וגו', מִכָּל מָקוֹם (בראשית מג, כג): כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי. וַיּוֹצֵא אֲלֵיהֶם אֶת שִׁמְעוֹן, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּהָדֵין צַרְצוּרָא עָבֵיד כְּשֶׁאֲסָרוֹ, כְּדִכְתִיב (בראשית מב, כד): וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. (בראשית מג, כה כו): וַיָּכִינוּ וַיָּבֹא יוֹסֵף וגו'.
במדבר רבה י״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב מא, ג): מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו', אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי אַבָּא מִי שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְנוֹתֵן שְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת וְעוֹשֶׂה מְזוּזָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית וְעוֹשֶׂה צִיצִית, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וּמוֹהֵל, וְעוֹשֶׂה סְפָרִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה הִקְדִּים וְקִיֵּם מִצְוֹתַי עַד שֶׁלֹא נָתַתִּי לוֹ בַּמֶּה לְקַיְּמָן, צָרִיךְ אֲנִי לְשַׁלֵּם, לִתֵּן לוֹ מָמוֹן וּבָנִים שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִים בַּסְּפָרִים, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וַאֲשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרָהּ, לָמָּה, שֶׁאֵינִי חָסֵר דָּבָר, שֶׁהָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלִּי הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר (איוב מא, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא. דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּאַבְרָהָם שֶׁמֵּעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דִכְתִיב (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וגו', מַהוּ מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר אוֹתוֹ הַלֵּב שֶׁהוּא מָלֵא סִיגִים, מִדְּרָכָיו עָתִיד לְהִשְׂתַּבֵּעַ. וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב, זֶה הָיָה אַבְרָהָם שֶׁהִכִּיר מֵעַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ הֵיאַךְ לְהַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ, וְזֶהוּ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּעַצְמָם הִכִּירוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִיּוֹב הִכִּיר מֵעַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (איוב כג, יב): מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו. חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַף הוּא מֵעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב עָלָיו (ישעיה ז, טו): חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב. וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מֵעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן אַבְרָהָם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלִּי הֵם, כְּמָה דְתֵימָא (איוב מא, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא, וְאוֹמֵר (תהלים כד, א): לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, וְאַתָּה הוֹדַעְתָּ שְׁמִי בָּעוֹלָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַקְנֶה אוֹתְךָ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יט): וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, לָמָּה, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא. דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי חִיָּא כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם וְעָתִיד לִתֵּן אוֹתָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרַע לְבָנָיו (שמות ו, ז): וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי, כְּנֶגֶד יֻקַּח נָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב מְעַט מַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְבָנָיו מַיִם בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם (שמות יז, ו): וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (דברים ח, ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם וגו', וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ מִנַּיִן (ישעיה ל, כה): וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָֹּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם, וְכֵן (ישעיה מא, יח): אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יח, ד): וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְתָנָהּ לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' וגו'. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יח, ד): וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, שֶׁעָשָׂה לָהֶם סֻכָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה סֻכּוֹת לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם (ויקרא כג, מג): כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (תהלים קמ, ח): סַכּוֹתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק, מַהוּ בְּיוֹם נָשֶׁק, בְּיוֹם זִיּוּנָם שֶׁל שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וגו', הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת יא, א): שְׁלַח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים וגו'. דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף שֶׁהוא הִקְדִּים וְשִׁמַּר אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתָּנָה (בראשית מג, טז): וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה וְאֵין הָכֵן אֶלָּא לַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף אַתָּה שִׁמַּרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בַּשַּׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין יָחִיד מַקְרִיב, וְעָלַי לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו':
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.