שיחה א
13שיחה א
א. דברי חז"ל על "נח איש... בדורותיו", והשאלה על כך
על הפסוק שבתחילת פרשתנו "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", יש שני פירושים1 על הלשון "בדורותיו", כפי שמביא רש"י בפירושו על התורה – "יש מרבותינו דורשין אותו לשבח... ויש דורשין..."2. לפי הדעה שבהדגשה "בדורותיו" הכוונה אינה לשבח, אומרים חז"ל, וכפי שרש"י מפרש: "לפי3 דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"4.
הסגנון "אילו היה בדורו של אברהם", אינו מובן: אברהם נולד חמישים ושמונה שנה לפני פטירת נח5, כפי הסימן שקובע לכך ה"אבן־עזרא"6 "ואברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח"7. כלומר, נח חי תקופה מסויימת בדורו של אברהם8!
אמנם, בתחילת חייו לא הגיע אברהם, לכאורה, לדרגה המושלמת של "צדיק", ואף נאמר במדרש9 "שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר שיש בידי עון שהייתי עובד עבודה זרה כל השנים הללו"10, ורק לאחר מכן הוא הכיר את בוראו.
אך בודאי לפני היותו בן נ"ח שנה כבר הכיר אברהם אבינו את בוראו לכל הדעות11. ובנוסף על כך, הוא הגיע 13להכרה זו בכחות עצמו, כפי שמתאר הרמב"ם בהרחבה בתחילת הלכות עבודה זרה, כיצד הגיע אברהם בעצמו להכרה ולידיעה בקדוש־ברוך־הוא "ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר"
[שלא כנח, אשר הכרתו את הבורא לא היתה (כפי שניתן להבין12), בכחות עצמו, ואנו מוצאים שלגבי סוד העיבור נאמר במפורש שהוא למד זאת מחנוך13 וממתושלח14 סבו. ובמיוחד, לפי דברי הרמב"ם15 שלמתושלח היה בית־מדרש16 ובית־דין17 ובודאי שנכדו נח18 היה שם ולמד שם. נח קיבל הדרכה מאחרים שהיו לפניו (וכך נאמר על ההבדל של דרכיהם: "נח19 היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק והולך בצדקו מאליו")20] –
וכיצד נאמר "אילו היה בדורו של אברהם...", כאשר נח אכן חי תקופה מסויימת בדורו של אברהם, כבר לאחר שאברהם "הכיר את בוראו"21?
אף אם נסביר שבמילים "דורו של אברהם" אין הכוונה לתקופה שבה עבד אברהם עם עצמו, אלא לתקופה שבה התחיל להשפיע על אחרים – "את הנפש אשר עשו בחרן"22, כנאמר בגמרא23 שדוקא אז מתחילה תקופה של שני אלפים תורה24, הרי גם ענין זה היה לפני פטירת נח, כנאמר בגמרא23: "גמירו (=מקובל) דאברהם בההיא שעתא (=בזמן ההוא) בר חמשין ותרתי הוה (=בן 52 היה)".
ב. הדעות השונות לגבי הגיל שבו "הכיר אברהם את בוראו"
לגבי הגיל שבו אברהם הכיר את 14בוראו יש מספר דעות: בן ג'25, בן מ', מן מ"ח26, בן נ'27.
הרמב"ם בהלכות28 עבודה זרה29 אומר "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו"30. ועל כך אומר הראב"ד "יש אגדה בן שלש שנים, שנאמר31 עקב אשר שמע אברהם בקולי – מנין עקב".
ה"כסף משנה" מסביר, ש"אפשר לקיים זה וזה, דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב...32 להכיר בוראו, אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו33. ורבינו כתב העיקר, שהוא גמר ההיכרא, דהיינו שהיה בן ארבעים שנה. וצריך לומר שהיה גורס .. בן ארבעים34 .. ולא בן מ"ח כמו שהוא בספרים".
אך יש להבין: כיון שהגירסא הנפוצה במדרשים המצויים בידינו35 היא "בן מ"ח36 שנה הכיר אברהם את בוראו" – מדוע קיבל הרמב"ם דוקא את הגירסא ש"בן ארבעים שנה37 הכיר אברהם את בוראו"38?
15כן יש להבין: אם "אפשר לקיים זה וזה" – הן את הדעה שבן שלוש הכיר את בוראו, והן את הדעה שהוא היה בן ארבעים – והרמב"ם עצמו מתאר בתחילת דבריו את אברהם בקטנותו "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב...", מדוע אין הוא מציין במפורש, שבעת אשר "התחיל לחשוב" הוא היה בן שלוש שנים39.
ג. דברי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה – סיפור דברים בלבד?
דברים אלו יובנו על ידי הסבר כללי של דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה. בפרק הראשון פותח הרמב"ם ואמר: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול", לאחר מכן הוא מבאר בהרחבה את טעותם ובסיום הוא אומר "וזה היה עיקר ע"ז".
לאחר מכן, בהלכה ב', הוא ממשיך: "ואחר שארכו הימים עמדו בבני אדם נביאי שקר ואמר שהא־ל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני...", והוא מפרט כיצד התחילו לעבוד לכוכב מסויים, ומתאר בהרחבה כיצד התדרדרו מאוחר יותר עד אשר הגיעו לשלב הנחות ביותר של עבודה זרה. "וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ולא היה שום אדם מכירו .. אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו".
ובהלכה ג' הוא מסביר בהרחבה כיצד הגיע אברהם לידי הכרת בוראו ומתאר את המעשים הנעלים אשר עשה אברהם לאחר מכן כדי להפיץ את ה"עיקר גדול", הכרת הבורא ועבודתו, בלבבם של "אלפים ורבבות", עד אשר "הודיעו ליצחק בנו .. ויצחק הודיע ליעקב .. ויעקב לימד בניו...", ומתאר את מצבם של בני יעקב עד אשר שלח הקדוש־ברוך־הוא את משה רבינו ונתן לישראל את המצוות, וכל זאת – בהרחבה ובפירוט רב.
ולכאורה, אין מובן: ספר היד החזקה הוא ספר של "הלכות הלכות", כפי שהוא כותב בהקדמה לספרו, ולא ספר המתאר דברי ימי עולם או אפילו דברי ימי ישראל – ומהי החשיבות להלכה של כל המתואר בהרחבה בפרק כולו, אודות ההתדרדרות של עובדי עבודה זרה מימי אנוש והלאה, עד לתקופה אשר "בחר ה' בישראל לנחלה והכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה"?
אילו היה הרמב"ם מקדים ואומר, שעבודה זרה נאסרה על אדם הראשון40, ניתן היה לתרץ, ולפחות בדוחק, שכל ההרחבה הזאת קשורה לדברי הרמב"ם 16מאוחר יותר בפרק ב'41 "שכל המודה בעבודה זרה כופר... ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם...". בנוסף לכך: כיון שגם בני נח הוזהרו על עבודה זרה42, הרי זאת הבהרה, שלמרות שבמשך דורות רבים מאז ימי אנוש והלאה עבדו עבודה זרה, עד אשר "פשט דבר זה בכל העולם"43, בכל זאת אין לחשוב שלא היה זה איסור לגביהם, אלא כוונת הרמב"ם להדגיש שהם עברו בכך על ציווי ה'.
אך הרמב"ם אינו מזכיר כלל בפרק זה, שאדם הראשון צווה על עבודה זרה, וכלל אין הוא מדגיש את האיסור החמור של עבודה זרה גם בתקופות שעברו על איסור זה44.
יוצא שהסיפור בהרחבה בפרק כולו הוא, לכאורה, סיפור מאורעות בלבד, שאינו קשור כלל לספר היד החזקה של הרמב"ם45, שמהותו – הלכות.
ד. עיקר איסור עבודה זרה – במחשבה
ויש לומר שהפרק הראשון של הלכות עבודה זרה ופרטיו מהוים הקדמה כללית לכל הלכות עבודה זרה ב"יד החזקה" להרמב"ם:
ההסבר לכך הוא:
חטא עבודה זרה אמנם מורכב גם מאיסורים לגבי המעשה46 והפעולה – עבודה זרה, אך עיקר מהותו47 קשור למחשבתו של האדם ולהרהורי לבו – 17מחשבתו, שנברא כלשהו, מלאך, גלגל וכדומה הוא אלקות, או לפחות מציאות בפני עצמה, אשר גם מחשבה זו היא איסור מפורש.
וכפי שמפרט הרמב"ם בהלכות אלו מיד בתחילת פרק ב': "עיקר הציווי בעבודה זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים או מלאך... ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלקים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש... ענין זה הוא שהזהירה התורה עליו... כלומר, שמא תשוט בעין לבך, תראה שאלו הן המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותן... ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן, ובענין הזה צוה ואמר... כלומר, שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא". בהלכות המאוחרות שלאחר מכן הוא ממשיך ואומר "ציונו הקדוש־ברוך־הוא שלא לקרות באותן הספרים (אודות עבודה זרה) ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה48 .. וכל49 הלאוין האלו בענין אחד הן, והוא שלא יפנה אחר עבודה זרה...50 ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה..."51.
ה. סיפור הדברים בתחילת דברי הרמב"ם – היסוד להלכות עבודה זרה
מכך מובן שכדי לקיים כראוי את מצוות העשה והלא־תעשה הנכללות באיסור עבודה זרה אין די בידיעת ההלכות הדנות במעשה – מה יש לעשות ומה אסור לעשות, אלא, ראשית כל יש לודא שהמחשבה היא לגמרי כראוי, ולשם כך באה ההרחבה בענין זה.
חובה לקבוע במחשבת האדם ובלבו, שכל הברואים שבעולם אינם מציאות כשלעצמם ולכן אין מקום לכבד, להחשיב, או לעבוד ח"ו נברא כלשהו52 – "לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה יסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן"53.
ויותר מכך – ההקדמה להלכות עבודה זרה חשובה לקיום כל המצוות, כי קיום איסור עבודה זרה הוא "עיקר כל המצוות כולן"54.
לפיכך מקדים הרמב"ם את פרק א' כולו לפני הלכות עבודה זרה, בהתחילו 18את דבריו "בימי אנוש... טעו בני אדם... חכמי אותו הדור", והוא מסביר שטעותם נבעה מכך שחשבו, ש"הואיל והאלקים ברא כוכבים .. וחלק להם כבוד...", לפיכך ראוי שיכבדו וישבחו אותם, ועד לבניית היכלות עבורם ועבודתם ח"ו.
בכך מבהיר הרמב"ם שהגורם לעבודה זרה, גם כפי שהיה בימי אנוש, כאשר כוונתם היתה "להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה" אינו מופרך רק מפני ציווי וגזירת ה', אלא שדבר זה הוא ההיפך מן האמת והמציאות, ההיפך מן ההגיון55, ונבע מכך ש"טעו בני אדם טעות גדול". יחד עם ידיעתם "שאתה הוא לבדך": הם נכשלו בחטא עבודה זרה עקב "טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא"56.
בהלכה ב' מדבר הרמב"ם אודות הדרכים השפלות והחמורות ביותר הקיימות בעבודה זרה, באמירה ש"הא־ל צוה עבדו כוכב פלוני", ו"כהנים אומרים להם שבעבודה זו תצליחו", או שה"כוכב עצמו .. אמר להם עבדוני", ועד כדי הקביעה "שזו הצורה מטיבה ומריעה..." – ומפרט שהגיעו לכך מפני ש"עמדו בבני אדם נביאי שקר", כלומר, הטעות הנ"ל במחשבה ובלב הובילה להדרדרות עצומה כל כך הנחותה יותר אף מטעות בהגיון ובהבנה, אלא מנוגדת לחלוטין להגיון, ונובעת מ"נביאי שקר .. כוזבים אחרים".
ובסופו של דבר מגיעים על־ידי כך לשכוח את הקדוש־ברוך־הוא לגמרי, כפי שאירע אז – "וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום..." – עקב טעות גדולה זו הדרדרו במשך הזמן מדחי אל דחי, עד לשכחת בורא העולם ומנהיגו57.
ולאחר כל זאת ממשיך הרמב"ם לתאר, בהלכה ג', כיצד הגיע אברהם אבינו להכרת ה', וזה מדגיש יותר שגם לפי ההגיון צריך האדם לשלול כל דרך של עבודה זרה, עד אשר אפילו כאשר חי אברהם בין עובדי עבודה זרה באופן החמור ביותר58, "והוא עובד עמהם", בכל זאת "השיג דרך האמת והבין קו הצדק59 מתבונתו הנכונה... וידע שכל העולם טועים..."60.
19יותר מכך: הרמב"ם מתאר בפירוט כיצד הגיע לכך אברהם – "והיה תמיה האיך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו .. ולבו משוטט ומבין".
כלומר, הבריאה עצמה מחייבת ומגלה את "דרך האמת", ש"יש שם אלוקה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל...".
וכל זה הוא, כאמור לעיל, היסוד וההקדמה, ואף חלק של הלכות עבודה זרה: לא זו בלבד שהדברים מועילים ומשפיעים על כך שהיהודי יימנע מעבודה זרה במעשה, אלא הדברים משפיעים בעיקר על מחשבתו ולבו של האדם, שבהם תיקבע האמת, המונעת כלל אפשרות לחטא זה – שברור לו שלכל הנבראים אין שום מציאות וחשיבות כשלעצמם, כדלעיל61.
ו. "בן ארבעים" – ההכרה בבורא היא מצד טבע שכלו של האדם
לפי זה ניתן להסביר מדוע בחר הרמב"ם את הגירסא "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו", ולא את הגירסא "בן מ"ח" וכדומה, ובנוסף לכך יובן גם מדוע בכלל צריך הרמב"ם לציין בן כמה היה אז אברהם.
כי גם על ידי פרט זה מובנת ומודגשת יותר שלילת עבודה זרה:
על גיל ארבעים שנה אומרים חז"ל62 "בן ארבעים לבינה" כלומר, כאשר מגיעים לגיל ארבעים, מגיעים, בדרך הטבע, לשלימות בהבנה, כשם שהנאמר לפני כן "בן שלושים לכח" אף הוא ענין בטבע האדם, וכן הנאמר לפני כן "בן ה' למקרא", והנאמר לאחר מכן "בן חמישים לעצה", "בן שישים לזקנה", וכדומה63.
מכך מובן שההכרה במציאות הבורא וההבנהבשלילתהמציאותוהחשיבות של כל דבר זולתו, תלוי בטבעו של שכל הנברא, ואין זה דבר שמעל לשכלו של הנברא64. ולכן סובר הרמב"ם לפי הגירסא "בן ארבעים שנה הכיר את בוראו", כי זהו הגיל שבו מגיעה ההכרה וההבנה השכלית לשלימותה, 20וזאת, בהתאם לתוכן הכללי של ההלכה והפרק (אף כי גם לדעת הרמב"ם רוב שנים יודיעו חכמה65, וכנאמר לעיל "בן חמישים...", וגם לאחר מכן התעלה אברהם באופן תמידי בהכרת הבורא, בהיותו בן מ"ח, נ' וכדומה66).
לפי זה מובן גם מדוע אין הרמב"ם מזכיר בתחילת הלכה זו שאברהם היה "בן שלוש" כאשר "התחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו" ובכך התחיל הענין של "הכיר את בוראו" – כי אז היה ניתן לטעות, שהדבר לא היה תלוי בשכל הטבעי כשלעצמו, אלא באופן נסי67 למעלה מהשכל68, שבהיותו בן שלוש שנים כבר היתה לו ההכרה באלוקות69!
ז. ההכרה באלוקות באמצעות הוכחות הגיוניות
ומבסיס זה ובכיוון זה ממשיך הרמב"ם את דבריו בהלכה זו, ומפרט בהרחבה כיצד אברהם "התחיל להשיב תשובות... ולערוך דין עמהם .. כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להרגו70...", וכיצד "היה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר", עד אשר השיב את העם "לדרך האמת71 עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה" –
באמצעות הוכחות הגיוניות השיב אברהם "אלפים ורבבות" אשר היו עובדי עבודה־זרה "לדרך האמת", "ושתל בלבם" – כל זה מוסיף ומדגיש את העצמה וההכרח ההגיוני שבהכרת האדם בשלילת עבודה־זרה כאמור לעיל.
21ח. "דורו של אברהם" – דור שחדור בהכרה באלקות כאברהם
לפי כל האמור לעיל מובן הנאמר על נח "אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום":
אין נאמר כאן שלגבי אברהם עצמו "לא היה נחשב לכלום", אלא לגבי "דורו של אברהם" –
במילים "דורו של אברהם" אין הכוונה לתקופה שבה התפרסם אברהם בדורו על־ידי "הנפש אשר עשו בחרן", דבר שכבר התחיל בחיי נח, כדלעיל, אלא לתקופה שבה הדור נעשה דורו, בהתאם לדרכו של אברהם, לפי שיטתו, וזה עדיין לא התחיל בהיותו באור כשדים, אשר שם רק "גבר עליהם בראיותיו", ואף לא בהיותו בחרן, אלא הרבה יותר מאוחר, כאשר "הגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר72 ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה":
החידוש בכך הוא, שהכרת הבורא לא היתה אצלם רק על ידי שאברהם "גבר עליהם בראיותיו", ולא רק באופן שהם קבלו בשכלם את הסבריו והוכחותיו של אברהם – הכרה שהיא כענין הנוסף מחוץ להם – אלא "שתל בלבם" – אברהם נטע73 בתוכם את ההכרה באלקות, אשר הפכה לחלק ממהותם כאצל אברהם – הם הכירו באלוקות גם מצד השכל שלהם עצמו.
ואז ראוי לומר שזהו "דורו של אברהם"74 – דור75 אשר היה חדור בהכרה באלקות כאברהם76.
לפי זה מובן הניסוח "אילו היה בדורו של אברהם", כי מצב זה של הדור התממש רק לאחר מות נח, בהיות אברהם כבן שבעים77.
22ט. אין די בהכרה באלקות מצד השכל
אך לפי זה יש להבין את דברי הרמב"ם בהמשך בהלכה ג', שלאחר שנעשו בני יעקב ל"אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים (ואז התרחש בהם שינוי) וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה זרה כמותן... וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר" – לפי האמור לעיל מתבטא כאן ההיפך מתוכן הפרק כולו, שהאדם מבין בשכלו הטבעי את האפסות של עבודה זרה, ומכיר את הקדוש־ברוך־הוא. ואילו כאן נאמר, שאפילו ה"אומה שהיא יודעת את ה'" השתנתה ו"וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה־זרה כמותן".
הדבר מובן לפי דברי הרמב"ם בהמשך ובסיום הפרק, ואלה דבריו: "ומאהבת ה' אותנו עשה משה רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה".
בכך מדגיש הרמב"ם: הענין שמציאות העבודה זרה ועבודתה בכל דרך שהיא (אפילו באופן של דור אנוש), אין לה מציאות ממשית, הוא אכן ניתן להבנה מצד שכלו הטבעי של האדם, והכרחי מצד הבריאה, כדלעיל, וחשוב לדעת זאת כהקדמה להלכות עבודה זרה, כי זה משפיע על שכל האדם להכיר באלקות ולשלול עבודה זרה, כדלעיל –
אך עם זאת יש לדעת, שאי אפשר להסתמך ולבנות על כך בלבד, שההגיון יהווה את הבסיס היחיד למניעת עבודה זרה ולהכרה במציאות הבורא ובעבודתו, כפי שניתן לראות אצל ישראל בתקופה ההיא, שלאחר היותה "אומה שהיא יודעת את ה'" הרי כאשר "ארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה זרה כמותן .. חוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן".
כדי להמנע מחטא עבודה זרה היה עליהם להגיע לכך ש"מאהבת ה' אותנו .. עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו וכיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו..." – כלומר, הקיום היה עקב ציווי ה'.
ולא רק לגבי ההכרה במציאות הבורא אלא גם לגבי עבודתו, שגם לענין זה הגיעו בתקופת אברהם על ידי הכרה טבעית – "שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך..."78 – יש לדעת שגם זה תלוי בדברי ה', נבואת משה רבינו. הקדוש־ברוך־הוא "הודיעם דרך עבודתו".
ויש לומר, שזה חשוב גם להלכה: גם מי שמגיע לשלילת מציאות עבודה זרה ולהכרה באלקות על ידי הבנה שכלית־הגיונית, צריך לקיים את מצות וציווי עבודה זרה, כולל הלאו שבה – לא לעבוד עבודה זרה – משום שה' "הודיעם דרך עבודתו".
23י. ההבנה והאמונה ב"לא תעשה" וב"עשה"
לפי כל האמור לעיל יוצא, שבפרק א' בהלכות עבודה זרה קובע הרמב"ם שתי הלכות: א) חטא עבודה זרה מופרך גם לפי שכל האדם, וצריך להיות ודאי לאדם במחשבתו השלילה של פרטי הציוויים והאיסורים של עבודה זרה. ב) מצד שני, קיום המצוה בפועל אינו צריך להתבסס רק על ההכרה והידיעה, אלא האדם חייב לקיים מצוות אלו משום שה' "הודיעם דרך עבודתו" באמצעות משה רבינו "רבן של כל הנביאים". כלומר, הקיום בפועל צריך להתבסס על אמונה בה'79 ועל היראה מלעבור על ציווי ה'.
ציוויי ואיסורי עבודה זרה הם הצד השלילי – ה"לא תעשה", ואילו הצד החיובי בענין זה הוא מצוות העשה של ידיעת ה' ואחדות ה', וכדברי הרמב"ם80 על החלק הראשון של ספרו "היד החזקה", ש"אכלול בו כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה... כגון יחוד השם ברוך הוא ואיסורי עבודה זרה, וקראתי שם ספר זה ספר המדע"81. והנה גם כאשר עוסק הרמב"ם במצוות עשה אלו מזכיר הרמב"ם את שני הענינים הללו:
בתחילת הלכות יסודי התורה מתבטא הרמב"ם "לידע שיש שם מצוי ראשון (לידע שיש שם אלוקה82)" – שהמצוה מתבססת על הידיעה וההבנה השכלית שקיים מצוי ראשון, בורא העולם. ובתחילת ספר המצוות83 מתבטא הרמב"ם במילים "צונו בהאמנת האלקות שנאמין שיש שם עילה וסיבה..." – הציווי הוא להאמין באמונה84, שמעל לשכל, במציאות האלקות.
24יא. גם ב"לא תעשה" אין די בהכרה שכלית בלבד
לפי זה יש להוסיף בפנימיות הענינים:
כשם שבהכרה בבורא עולם, ב"עשה", אין די בידיעה באלקות בלבד85, כי כיון שהבנת האדם היא בהתאם לשכלו שלו, ובשכל ניתן "לקלוט" רק את דרגת האלקות שבבחינת "מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא"86, כלומר, הדרגה שבה הקדוש־ברוך־הוא מצמצם את עצמו, כביכול, ומתקשר למציאות העולם – אך אל ההכרה ב"אמיתית המצאו" של האלקות, האור האלקי שמעל לקשר עם העולם ניתן להגיע רק על ידי אמונה שמעל לשכל;
כך גם בצד השלילה, לגבי ציוויי ואיסורי עבודה זרה, שלא זו בלבד שקיומם בפועל אינו צריך להתבסס על השכל בלבד, אלא גם כדי להגיע לקביעה הודאית בשכלו לגבי אי קיומו וחשיבותו של כל דבר זולת הקדוש־ברוך־הוא, ועל־אחת־כמה־וכמה של הדרגה השפלה ביותר של עבודה זרה, גם לשם כך אין די בשכל בלבד, כי בנוסף לכך שאם הבסיס היחיד הוא ההגיון, הרי ייתכן שכאשר האדם שקוע זמן רב בעניני העולם, משפיעה על הגיונו מציאות העולם וכל אשר בו, והוא עלול להגיע לקצה הקטבי והשפל ביותר, כפי שהתרחש אצל ישראל במצרים, שכאשר "ארכו הימים", אז "חזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה זרה כמותם",
אך בנוסף לכך גם שכלו של האדם הוא מציאות נבראת ומוגבלת, ואין בכחו לשלול את מציאות הנבראים לחלוטין.
רק כאשר נובע הדבר מציווי הקדוש־ברוך־הוא, בדרך של אמונה87, רק אז חש האדם באמת88, שכל מציאות זולת אלקות אינה קיימת לחלוטין.
(משיחת מוצאי ש"פ נח תש"מ)
הערות
עמוד 13
- 1. סנהדרין קח, א. ב"ר פ"ל, ט. תנחומא פרשתנו ה. זח"א ס, א (תוספתא). תנחומא באבער פרשתנו ו. וראה לקמן הערה 4.
- 2. לשון רש"י עה"פ. ועד"ז הוא בתנחומא באבער שם. ובשאר מקומות שבהערה 1 ליתא.
- 3. לשון רש"י עה"פ. וראה מפרשי רש"י (רא"ם, גו"א, ועוד. ולפי' הענף יוסף לתנחומא שם, מפורש הוא בתנחומא שם) דלכו"ע אם הי' בדור צדיקים והי' צדקתו כמו שהי' בדורותיו לא הי' נחשב לכלום. אלא דפליגי בכוונת התורה בתיבת "בדורותיו" – אם לשבח הוא דאתא או לגנאי.
- 4. ועד"ז הוא בזהר שם, אבל בדרין אחרנין לא הי' נחשב לכלום כמו דרא דאברהם ודרא דמשה ודרא דדוד. בתנחומא: תמים הי' בדור המבול ובדור הפלגה שאלו הי' בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו. בב"ר שם ליתא בדורו של אברהם. ושם אי' "אלו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל". בסנהדרין (ותנחומא באבער) שם "בדורות אחרים" ולא נזכר שם דור פרטי.
- 5. וי"ל שמטעם זה לא נזכר בב"ר שם דורו של אברהם.
- 6. פרשתנו עה"פ.
- 7. והוא מפרש שבדורותיו כולל גם דורו של אברהם "וטעם בדורותיו בדורו בעת המבול ובדורות שהיו אחריו".
- 8. בניצוצי זהר לזהר שם מתרץ דאז לא נקרא עוד דורו של אברהם שעודנו נקרא אברם. ודוחק הוא שהרי בחז"ל כו' נקרא בכל מקום "אברהם" גם כשמדובר בזמן שהי' נקרא אברם (ראה ברכות יג, א). ועוד: לפ"ז צ"ל דאלו הי' בדורו של אברהם הכוונה רק לאחרי שאברהם הי' בן תשעים שנה ותשע שנים, שאז א"ל הקב"ה "לא יקרא עוד את שמך אברם" (לך יז, א. ה).
- 9. ב"ר פל"ט, ח.
- 10. וכמ"ש הרמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג (נעתק לקמן בפנים).
- 11. ראה לקמן רס"ב.
עמוד 13
- 12. מדברי הרמב"ם שם ה"ב וג' שזה הי' החידוש דאברהם.
- 13. פדר"א רפ"ח.
- 14. ראה רד"ל שם שכצ"ל בפדר"א. וראה ג"כ סדר הדורות שנת אלף נו.
- 15. מו"נ ח"ב פל"ט.
- 16. באחרונים שלא נמצא מקור לזה. ואולי הוא מדרש אבכיר הובא ביל"ש בראשית רמז מב ש"הי' שונה ט' מאות סדרי משנה".
- 17. אולי המקור פדר"א הנ"ל שהרי, עיבור הוא בב"ד, וסוד העיבור רק החכמים הגדולים יודעים אותו ואינן מוסרין אותו אלא לסמוכים נבונים (רמב"ם הל' קדה"ח פי"א, ד).
- 18. להעיר מבמדב"ר פ"ד, ח שמסר לו בגדי אדה"ר (כה"ג).
- 19. פרש"י ריש פרשתנו ד"ה את האלקים. מתנחומא פרשתנו שם. דעת ר"נ כו' בב"ר פ"ל שם.
- 20. ראה בארוכה עקידה (פ' לך שער טז. ובחזות קשה שער שני). ובכ"מ.
- 21. ולהעיר (בתירוץ בדוחק עכ"פ) ד"עשרה דורות מנח ועד אברהם" (אבות פ"ה מ"ב). או י"ל בסגנון אחר: "נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו" מדבר בהזמן דאז, היינו בדור המבול ולפני המבול, ולגבי דור המבול נאמר ואפ"ל "תמים הי' בדורותיו" (ולא לגבי דורו של אברהם). אבל בתנחומא שם מפורש (כנ"ל הערה 4) "בדור המבול ובדור הפלגה", ואברהם בעת ההפלגה הי' בן מ"ח שנה. ונמצא נח חי אחרי ההפלגה עשר שנים (סדר עולם פ"א). וגם מפרש"י ריש פרשתנו "הואיל והזכירו ספר בשבחו" מובן דהנאמר בקרא "נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו" הוא לא (רק) הקדמה להנאמר לאח"ז, כ"א כמו מאמר המוסגר ע"ד שבחו של נח (בכלל, היינו במשך כל ימי חייו).
- 22. לך יב, ה.
- 23. ע"ז ט, א.
- 24. וראה חדא"ג נדרים לב, סע"א.
עמוד 14
- 25. נדרים שם. ב"ר פ"ל, ח. וש"נ.
- 26. ב"ר שם. וש"נ.
- 27. דיעה הא' בפסיקתא רבתי פ' כא.
- 28. "הל' ע"ז וחוקות הגוים" זהו השם המלא דההלכות כבדפוס ראשון, קושטא רס"ט (בראש ספר היד במנין המצות על סדר ההלכות שברמב"ם, וכן בכותרת דספר המדע, והכותרת להל' אלו). ועוד. ובדפוסים שנגעה בהם יד הצנזור כולל הדפוסים שלפנינו (ווארשא, ווילנא, וצלום מהם) בראש הספר "הלכות עבודת כוכבים ומזלות וחוקות העכו"ם" (הכותים) וכיו"ב בשאר הכותרות. ובכותרת להל' ע"ז: "הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם". ועד"ז שינו בכו"כ מקומות בגוף ההלכות.
- 29. פ"א ה"ג.
- 30. וכ"ה ברד"ק תולדות כו, ה. במאירי בחבור התשובה (מאמר א פ"ו ד"ה אמנם קצת יש חכמים): והוא אמרם בהגדה אחרת הביאה הר"ם ז"ל בן ארבעים שנה הכיר את בוראו. ובפתיחתו למס' אבות (ד"ה והי' זה) הביא זה סתם, לא בשם הרמב"ם.
- 31. תולדות כו, ה.
- 32. בכס"מ "והגהות כתבו בשם הרמ"ך". וראה הגהות מיימוניות לפנינו סק"א. אבל בסק"ב שם כתב (ע"ז שכתב הרמב"ם בן ארבעים שנה הכיר) כרבי יוחנן כו' בן מ"ח שנה הכיר כו' ולא כר"ל שאמר בן שלש שנים.
- 33. ועד"ז הוא במגן אבות להתשב"ץ בתחלתו. וראה גם מאירי שבהערה 30.
- 34. ראה ב"ר (הוצאת תיאודור־אלבק) פס"ד, ה בחילופי נוסחאות שכ"ה בב' כת"י דב"ר שם.
- 35. כמו שהוא בכ"מ במדרש – ראה בהנסמן בב"ר פ"ל ופס"ד שם.
- 36. וכן הגיה בהגה"מ ברמב"ם וממשיך "וכן כתב הר' אלעזר בן ר' יב"ק בשרש קדושת היחוד"*. וכ"ה בכמה דפוסים וכת"י (הובאו ברמב"ם ספר המדע ירושלים תשכ"ד).
- 37. ובפרט שהגירסא בן מ"ח יש לה מקור במק"א, "שהרי בדור הפלגה הי' אברהם בן מ"ח ולא מצינו שנשתתף בעצתם" (פרש"י לב"ר פס"ד, ד). ועד"ז כתב במגן אבות שם "ויצא להם זה המספר (דבן מ"ח הכיר) לפי דעתם כי בשנת מות פלג נפלגה הארץ ואז הי' א"א בן מ"ח שנה כו' ובראותו התפלגות לשונם ובלבולם הפך כוונתם נתקיימה לו אמונת ההשגחה ואז הכיר את בוראו בשלימות". וכתב שם דהגירסא בן מ' היא "גירסא משובשת" והנוסחא המדוייקת היא בן מ"ח.
- 38. בצפע"נ על הרמב"ם כאן: ועי' ב"ב ד' צא דעשרה שנים הי' חבוש ואח"כ בחרן הוה בן נ"ב כמבואר בע"ז ד' ט. ע"ש. והיינו שמזה מקור שיטת הרמב"ם שהכיר את בוראו בן ארבעים לא בן מ"ח. אבללהעירשהרמב"םכאןלאהזכירשהי'כלוא,אף שכתבו במו"נ ח"ג פכ"ט.
- . ראה הלשון ברוקח שם לפנינו. וצ"ע.
עמוד 15
- 39. אף שי"ל שרמזו במש"כ "ונגמל". ואדרבא עי"ז מוסיף ביאור 1) למה דוקא אז התחיל כו' (כי נגמל ה"ז סימן גדלות) 2) בתחלת ג' שנים (נגמל ה"ז לסוף כד חודש (גטין עה, ב)).
- 40. כמ"ש בהל' מלכים רפ"ט.
עמוד 16
- 41. דהל' ע"ז ה"ד.
- 42. וראה הל' מלכים שם ה"ב.
- 43. לשון הרמב"ם הל' ע"ז שם ה"ב.
- 44. ובפרט שהטעות שבימי אנוש (בתחלת הפרק) אינו ענין ע"ז שב"נ מוזהרים עלי', כ"א ענין השיתוף, שמלשון הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע ב משמע שנאסר לבנ"י ולא לב"נ. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות אחדות ה' בתחלתה. וידועה השקו"ט בזה – ראה ד"ה באתי לגני תשי"ג ס"ג. וש"נ. וראה גם ס' הערכים־חב"ד ח"ב ע' שמג. וש"נ. ואכ"מ.
- 45. משא"כ במו"נ. ואמנם האריך בענין זה במו"נ ח"ג פכ"ט. לפי המבואר במו"נ שם (פכ"ט ופ"ל) ש"הכוונה הראשונה מן התורה כולה היתה להסיר ע"ז ומהות זכרה" (פכ"ט) "כי עיקר התורה להסיר הדעת ההוא ולמחות זרעו של עכו"ם" (לשונו שם ספ"ל), נמצא לכאורה שהודעת דבר זה, כתות ואופני ע"ז שהיו עד ימי אברהם, נוגע להידיעה והבנת תוכן הציוויים השייכים לע"ז, שהכל בכדי להתרחק ולהסיר מאתנו דעות ועבודות כוזבות אלו שהיו נפוצות בעולם, כמו שמבאר במו"נ שם בארוכה. אמנם [נוסף ע"ז שאז נוגע בעיקר הידיעה דעובדי ע"ז, ולא האריכות בדרגת אברהם ופעולת אברהם (שבה"ג כאן), וכבמו"נ שם, שהאריכות שם היא בשיטתם ושטותם וע"ד אברהם באו הדברים בקיצור*, הנה] ענין זה הוא לכאורה רק טעמי המצוה ובטהמ"צ מדובר בספרו המורה שם ולא בספרו היד שהוא ספר של הלכות, ואינו מביא טעמי המצוה (ראה הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב בקו"א).
- 46. אף שגם במצות מעשיות – הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כט, רע"א. וראה מו"נ ח"ג פ"ח) וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ג.
- 47. גם של המצות והאיסורים שבמעשה. משא"כ המצות שבריש הל' יסוה"ת שענינן רק במוח ולב (לידע שיש שם אלקה, שלא יעלה במחשבה שיש שם אלקה אחר, ליחדו, לאהבו וליראה ממנו). ובלשון אגרת המחבר בריש ספר החינוך: שש מצות כו'.
- . וכן ליתא שם סיום הענין שברמב"ם כאן שארכו הימים כו' וכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר כו'. ואדרבה, מבאר שם מה שאנו רואים היום רוב אנשי העולם מסכמת להגדילו ולהתברך בו .. ואין חולק עליו כו'.
עמוד 17
- 48. ה"ב שם.
- 49. ה"ג שם.
- 50. ורק "כל הנפנה אחרי' בדרך שהוא עושה מעשה ה"ז לוקה" (רמב"ם שם). אבל גם עצם הפני' היא בלאו – ראה נ"כ הרמב"ם שם. וראה סהמ"צ להרמב"ם מל"ת יו"ד. מז. ועוד.
- 51. וברמב"ם שם פ"ב ה"ו: כל המודה בע"ז שהוא אמת אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף כו'.
- 52. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ב וג'.
- 53. לשון הרמב"ם שם רפ"ב.
- 54. רמב"ם שם סה"ד. וראה לשונו במנין המצות על סדר הלכות הרמב"ם בתחלתו (בריש ספר היד): ספר ראשון אכלול בו כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה וצריך אדם לידע אותם תחילת הכל כגון יחוד השם ב"ה ואיסורי ע"ז. ולהעיר שלא הזכיר שם שאר המצות שבספר המדע (הלכות דעות, ת"ת, תשובה).
עמוד 18
- 55. ועדמ"ש הרמב"ם בפיה"מ ע"ז פ"ד מ"ז. ע"ש.
- 56. ל' הרמב"ם שם פ"א סה"א.
- 57. ראה במצות אחדות ה' שם: וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ע"ז שזה הי' טעות אנוש כו' ר"ל ענין השתוף כו' ומזה נמשכים אח"כ לעבוד ע"ז גמורה ולשכוח על ה' ח"ו. וי"ל שהם הם ג' הדרגות הנ"ל שבפנים.
- 58. שהרי אז כבר "נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום" כמ"ש בהלכה ב.
- 59. ע"פ כל הנ"ל מובן דיוק לשונות הנ"ל ברמב"ם, ולא כתב "דרך השם" (כמ"ש לקמן "ויעקב אבינו למד בניו כו' ללמד דרך השם"). וכיו"ב. כי, מדלא הזכיר עד עתה שהי' בזה ציווי ה', מובן שכוונתו ב"דרך האמת והבין קו הצדק", מצד עצמו.
- 60. ומפרט גן איך ש"שיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם .. ראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם". והיינו דגם המ"ע "לאבד ע"ז ומשמשי' וכל הנעשה בשבילה" (רמב"ם שם רפ"ז) הבין והכיר אברהם מדעתו.
עמוד 19
- 61. וגם החלוקה של ההלכות היא לא רק חלוקה בקשר להזמן וירידת הדרגות זו למטה מזו, דהמדובר בה"ב הי' לאחרי שארכו הימים, ופשיטא בנוגע להמדובר בהלכה ג', שמתחיל אז מזמן אברהם – אלא היא (בעיקר) חלוקה בתוכן ההלכה שמשמיענו (אופן ההתאמתות וידיעת האדם בשלילת הע"ז): א) בהלכה א' סוג ע"ז שיסודה בטעות בנ"א, ב) ההלכה בסוג ע"ז שבשקר יסודה, "נביאי שקר. כוזבים אחרים", ג) ההלכה המכרחת שההכרה באלקות (וזה שע"ז מופרכת) הוא מצד שכל האדם, וכנ"ל.
- 62. אבות ספ"ה.
- 63. וראה ע"ז ה, ב. פרש"י ס"פ תבוא. מאירי לאבות שם.
- 64. ומובןשאי"זסתירהלמ"שהרמב"םפ"בה"ג: "מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו" ע"ש – כי שם מפורש "שלא יפנה אחר ע"ז כו' ולא ע"ז בלבד הוא שאסור אלא כל מחשבה שהוא גורם כו'". אבל פשיטא שאדם מותר לחשוב ולהשיג אלקות מתוך הבריאה, ואדרבה – זוהי הדרך לבוא לאהבתו ויראתו כמ"ש הרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב. וראה לקמן בפנים סעיף ט.
עמוד 20
- 65. איוב לב, ז.
- 66. ואולי י"ל שזהו תוכן השגת הראב"ד על מ"ש הרמב"ם "בן ארבעים שנה הכיר" – "יש אגדה בן שלש שנים", שע"פ אגדה זו נמצא דזה שהכיר אברהם את בוראו לא הי' מצד גדר ושכל הנברא כ"א מלמעלה. וי"ל שלכן גם הביא הראי' "שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עק"ב", שמדגיש שהכרת אברהם באלקות וקיום המצות שלו הי' מצד קול ה', שנצטווה. וראה ב"ר רפל"ט: הציץ עליו כו'.
- 67. הכרח לגמרי אין בזה – שהרי אפילו כמה דורות לאח"ז היו מולידין בני ח־ואו (סנהדרין סט, ב. ב"ר ספל"ח) ובדור המבול תיכף שנולד הי' עוזר לאמו כו' (ב"ר רפל"ו).
- 68. בחבור התשובה להמאירי שם מפרש דמה דאמרו בן שלש הכיר אברהם את בוראו "ירצו בו שהוא ע"ה להפלגת מזגו ולטוב הכנתו אל העיון והשלמות הוכן ביום תחלת למודו להיות זאת הפנה, ר"ל אמונת היחוד, נשלמה על ידו כו'". והיינו שבהיותו בן שלש לא הי' גם תחלת הכרתו לחשוב ולשוטט בדעתו (שזה הי' אח"כ בהיותו נער קטן). וראה לשונו בפתיחה לאבות. וגם עפ"ז מובן מה שלא הביאו הרמב"ם כאן, כי זה הי' מורה שמזגו הטוב והעיון כו' הי' באברהם מטבעו ועיקר יצירתו (כלשון המאירי שם) שנולד מתחלה לזה. וא"כ אין מזה ראי' שכן הוא גם מצד שכל וגדר שאר הנבראים.
- 69. ואף שכתב "כיון שנגמל איתן זה" – (ובפרט עפמ"ש בהערה 39) הרי ממשיך ומוסיף "והוא קטן". היינו משך זמן אחרי שנגמל, ואז התחיל כו' – כבהגה"מ הובא לעיל הערה 32.
- 70. דגם זה מוסיף בהדגשה הנ"ל, תוקף ההכרה דאברהם באלקות, שהיתה עד למסנ"פ שהוצרך שיעשה לו נס.
- 71. ראה לעיל הערה 59.
עמוד 21
- 72. וירא כא, לג.
- 73. וע"ד דבר הנטוע, שהארץ עצמה מצמיחה אח"כ.
- 74. ועפ"ז ה"ז ע"ד הלשון שבדיעה הב' בזהר ובפרש"י "אילו הי' בדרא דכולהו צדיקים" "בדור צדיקים".
- 75. ראה מאירי בפתיחתו לאבות (ד"ה ונשוב בסופו): והשיב רוח רוב העולם לאמונת ה' ית'. וראה שם לפנ"ז (ד"ה והי' מש"כ) בנוגע להלימוד דחנוך ומתושלח נח.
- 76. עד"ז יל"פ בפרש"י ר"פ לך: לך לך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם – שהכוונה בזה היא לא רק שאז נעשה ידוע ומפורסם בעולם, אלא "טבעך" זה שמכיר באלקות ומפרסם אלקות נפעל גם בעולם. ואזי נקרא "דורו של אברהם". והרי בפשש"מ מפורש "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (לך יב, ד).
- 77. כפשוטו של מקרא, כנ"ל בהערה שלפנ"ז. וגם לפי המובן מתוד"ה וגמירי (ע"ז ט, א) דהליכתו מחרן היתה כשהי' בן נ"ב (וראה סדר הדורות ב"א כג) – אבל ראה מהרש"א שם* – הרי מפורש ברמב"ם "והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" שנאמר כאשר ויטע אשל בבאר שבע לאחרי היותו משך זמן בא"י. וראה פרש"י וירא (שם, לד). וראה ברכות יג, א: בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף (כשנקרא אברהם – בן צ"ט שנה) נעשה אב לכל העולם כולו. אבל ראה מאירי שם (בפתיחתו למס' אבות). וראה מגן אבות לתשב"ץ שם.
- . וראה. לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 90 הערה 13, 14
עמוד 22
- 78. רמב"ם שם ה"ג.
עמוד 23
- 79. וי"ל שלכן הקדים הרמב"ם "כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם כו'", ואינו אומר סתם שהכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו, כי מדגיש שהחיזוק והקיום לדרך עבודתו (ומצות ע"ז ש"הוא עיקר כל המצות כולן") הוא לאחרי: א) "שנתנבא משה רבינו", היינו גילוי דבר ה' מלמעלה, ולא כמו שהי' לפנ"ז שהידיעה וההכרה בה' באה ע"י שאברהם הכיר מכח עצמו (וראה של"ה רעה, א)*. ב) "בחר ה' ישראל לנחלה", נבחרו ע"י הקב"ה, ולא כמו שהי' עד עתה "שנעשית (מאלי') אומה שהיא יודעת את ה'" – שכ"ז מוסיף בהבנת הענין דהכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו – בא מצד אמונה בה' כו'.
- 80. במנין המצות על סדר הלכות הרמב"ם בתחלתו.
- 81. ראה לעיל הערה 54.
- 82. לשונו בהכותרת להל' יסודי התורה. ועד"ז במנין המצות שבריש ס' היד מ"ע א.
- 83. מ"ע א.
- 84. אבל י"א (ראה סהמ"צ הוצאת הר"ח העליר והר"י קאפח) שגם בסהמ"צ התרגום הנכון הוא – ידיעת אלקות. אבל בסהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות בתחלתה העתיק לשון הרמב"ם מסהמ"צ כבפנים – ל' אמונה – ומפרש שם שלדעת הרמב"ם יש ב' הענינים (דידיעה ואמונה) – ראה שם ספ"ב.
- . וע"פ זה יש לבאר לשון הרמב"ם "עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כו'", שמורה דמעלתו אינה מעצמו כ"א שה' עשה (וראה פי' ר' דוד עראמה לרמב"ם כאן). כי זה מוסיף בהדגשה הנ"ל שדבר ה' וציווי בא מלמעלה. עד דגם מעלתו של משה רבינו באה מאת ה'. ולהעיר דהעילוי בנבואת משה שהוא רבן של כל הנביאים מבאר הרמב"ם לפנ"ז, בהל' יסוה"ת (פ"ז ה"ו) בארוכה, שהתגלות אלקות אליו היתה באופן הכי נעלה "במראה כו' הוא עומד על עמדו שלם" (ומתנבא בכל זמן שיחפוץ כו') "שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת", עיי"ש. וראה לקמן הערה 88.
עמוד 24
- 85. ראה בארוכה סהמ"צ להצ"צ שם.
- 86. רמב"ם ריש הל' יסוה"ת. וראה בארוכה "הדרן" על ספר משנה תורה להרמב"ם (קה"ת, תשמ"ה) בביאור הלכות הראשונות דהל' יסוה"ת.
- 87. ולהעיר, שגם אצל אברהם, אחר שהשלים הכרתו את בוראו עד מקום שיד העיון משגת בא לכלל אמונה בה', ראה עקידה דלעיל הערה 20. ועד שנק' ראש למאמינים – ראה שמו"ר פכ"ג, ה. שהש"ר פ"ד, ח (ג).
- 88. וי"ל שלכן מדגיש הרמב"ם כאן בסוף הפרק ענין נבואת משה (ולא כתב סתם שציונו ה' במ"ת וכיו"ב), כי זה מוסיף ההתאמתות בהציווי דע"ז, שהרי נבואת משה "עינינו ראו ולא זר" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"א), "נבואתו של משה ראינו ושמענו" (שם בסוף הפרק). ובפרט בע"ז "שלכן נביא שבא ואמר שה' צוהו שתעבד ע"ז כו' אין שומעים לו שהרי בא להכחיש נבואתו של משה" (רמב"ם שם ספ"ט) – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 199 ואילך, שכ"ז הוא הקדמה להתאמתות דמצות וציווי ע"ז גם כשבא מצד ציווי ה', "הודיעם דרך עבודתו".
בראשית רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
בְּדֹרֹתָיו, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק, הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. בְּשׁוּק סְמַיָּא צָוְחִין לַעֲוִירָא סַגֵּי נְהוֹר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף אֶחָד שֶׁל יַיִן, פָּתַח חָבִית אַחַת וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁנִיָּה כֵּן, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ קוֹסֵס, אָמְרִין לֵיהּ קוֹסֵס הוּא, אֲמַר לְהוֹן וְאִית הָכָא טַב מִינָהּ, אָמְרוּ לֵיהּ לָא. כָּךְ בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר וּמָה אִם בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק, אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בֵּין הַקְּבָרוֹת, וְהָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְאִלּוּ הָיָה חוּץ לַקְּבָרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָשָׁל לִבְתוּלָה שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת וְלֹא יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, אִלּוּ הָיְתָה בְּשׁוּקָן שֶׁל כְּשֵׁרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כָּךְ, וּמָה אִם בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בראשית רבה ל״ט:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶךְ לְךָ, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, וְאֶחָד מֵאֲרַם נָחוֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: לֶךְ לְךָ, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד מֵאֲרַם נַהֲרַיִם וּמֵאֲרַם נָחוֹר, וְאֶחָד שֶׁהִפְרִיחוֹ מִבֵּין הַבְּתָרִים וֶהֱבִיאוֹ לְחָרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קי, ג): עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ, עִמְּךָ הָיִיתִי בְּעֵת שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. בְּיוֹם חֵילֶךָ, בְּעֵת שֶׁכָּנַסְתָּ אַתָּה לִי כָּל הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים. (תהלים קי, ג): בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ, מֵהַדָּרוֹ שֶׁל עוֹלָם הִקְדַּשְׁתִּי. (תהלים קי, ג): מֵרֶחֶם מִשְׁחָר, מֵרַחֲמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ לִי. (תהלים קי, ג): לְךָ טַל יַלְדוּתֶיךָ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָוֹן שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ טַל יַלְדוּתֶךָ מַה טַּל זֶה פּוֹרֵחַ, אַף עֲוֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים, מַה הַטַּל הַזֶּה סִימָן בְּרָכָה לָעוֹלָם, אַף אַתָּה סִימָן בְּרָכָה לָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נה, ז): וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה, לָמָּה כַּיּוֹנָה, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן אָמַר לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְגֵעִים, הֵן נָחִין עַל גַּבֵּי סֶלַע אוֹ עַל גַּבֵּי אִילָן, אֲבָל הַיּוֹנָה הַזּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא פּוֹרַחַת וִיגֵעָה קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ וּפוֹרַחַת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ. (תהלים נה, ח): הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד, נִדְנוּד, טִלְטוּל אַחַר טִלְטוּל. (תהלים נה, ח): אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה, מֻטָּב לָלוּן בַּמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא לָלוּן בְּפַלְטֵרִיּוֹת שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹא גָּהַץ אַבְרָהָם וְשָׂמַח עַל דִּבּוּר הַמָּקוֹם, וְלָמָּה לֹא יָצָא, שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻרְשָׁה. אֲבָל מִשֶּׁהֻרְשָׁה, (בראשית יב, ד): וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים, אָמַר הַלְּוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָן עֲסוּקִין בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר, אָמַר הַלְּוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית יב, ז): לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו:כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.
משנה תורה, הלכות קידוש החודש י״א - הטקסט מספריא
לפי שאמרנו בהלכות אלו שבית דין היו מחשבין בדקדוק ויודעים אם יראה הירח או לא יראה. ידענו שכל מי שרוחו נכונה ולבו תאב לדברי החכמות ולעמוד על הסודות יתאוה לידע אותן הדרכים שמחשבין בהם עד שידע אדם אם יראה הירח בליל זה או לא יראה.
ודרכי החשבון יש בהן מחלוקות גדולות בין חכמי הגוים הקדמונים שחקרו על חשבון התקופות והגימטריאות. ואנשים חכמים גדולים נשתבשו בהן ונתעלמו מהן דברים ונולדו להן ספיקות. ויש מי שדקדק הרבה ולא פגע בדרך הנכונה בחשבון ראית הירח אלא צלל במים אדירים והעלה חרס בידו.
ולפי אורך הימים ורוב הבדיקות והחקירות נודעו למקצת החכמים דרכי חשבון זה. ועוד שיש לנו בעיקרים אלו קבלות מפי החכמים וראיות שלא נכתבו בספרים הידועים לכל. ומפני כל אלו הדברים כשר בעיני לבאר דרכי חשבון זה כדי שיהיה נכון למי שמלאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה.
ואל יהיו דרכים אלו קלים בעיניך מפני שאין אנו צריכין להם בזמן הזה. שאלו הדרכים דרכים רחוקים ועמוקים הן. והוא סוד העיבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואין מוסרין אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים. אבל זה החשבון בזמן הזה שאין בית דין לקבוע על פי הראיה שאנו מחשבין בו היום אפילו תינוקות של בית רבן מגיעין עד סופו בשלשה וארבעה ימים.
שמא יתבונן חכם מחכמי האומות או מחכמי ישראל שלמדו חכמת יון בדרכים אלו שאני מחשב בהן לראיית הירח ויראה קירוב מעט במקצת הדרכים. ויעלה על דעתו שנתעלם ממנו דבר זה ולא ידענו שיש באותו הדרך קירוב. אל יעלה זה על דעתו אלא כל דבר שלא דקדקנו בו מפני שידענו בעיקר הגימטריאות בראיות ברורות שאין דבר זה מפסיד בידיעת הראיה ואין חוששין לו. לפיכך לא דקדקנו בו.
וכן כשיראה בדרך מן הדרכים חסרון מעט מחשבון הראוי לאותה הדרך. בכוונה עשינו זה לפי שיש כנגדו יתרון בדרך אחרת עד שיצא הדבר לאמיתו בדרכים קרובים בלא חשבון ארוך. כדי שלא יבהל האדם שאינו רגיל בדברים אלו ברוב החשבונות שאין מועילין בראיית הירח
העיקרים שצריך אדם לידע תחלה לכל חשבונות האיצטגנינות. בין לדרכי חשבון הראיה בין לשאר דברים, אלו הן. הגלגל מוחלק בש"ס מעלות. כל מזל ומזל שלשים מעלות. ומתחיל מתחילת מזל טלה. וכל מעלה ומעלה ס' חלקים. וכל חלק וחלק ס' שניות. וכל שניה ושניה ששים שלישיות. וכן תדקדק החשבון ותחלק כל זמן שתרצה.
לפיכך אם יצא לך בחשבון שכוכב פלוני מקומו בגלגל בע' מעלות ול' חלקים ומ' שניות. תדע שכוכב זה הוא מזל תאומים בחצי מעלה אחת עשרה ממזל זה. לפי שמזל טלה ל' מעלות ומזל שור ל' מעלות נשאר עשר מעלות ומחצה ממזל תאומים ומ' שניות מחצי המעלה האחרון.
וכן אם יצא מקומו בגלגל בש"כ מעלות. תדע שכוכב זה במזל דלי בכ' מעלות בו. ועל דרך זו בכל המניינות. וסדר המזלות כך הוא. טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים.
החשבונות כולם כשתקבץ שארית לשארית או כשתוסיף מנין על מנין. תקבץ כל מין עם מינו. השניות עם השניות והחלקים עם החלקים והמעלות עם המעלות. וכל זמן שיתקבץ מן השניות ס' תשים חלק אחד ותוסיף על החלקים. וכל שיתקבץ מן החלקים ס' תשים אותו מעלה ותוסיף אותה על המעלות. וכשתקבץ המעלות תשליך אותן ש"ס והנשאר מש"ס ולמטה הוא שתופסין אותו לחשבון.
בכל החשבונות כולן כשתרצה לגרוע מנין ממנין. אם יהיה זה שגורעין אותו יתר על זה שגורעין ממנו אפילו בחלק אחד תוסיף על זה שגורעין ממנו ש"ס מעלות כדי שיהא אפשר לגרוע זה המנין ממנו.
כיצד הרי שהצריכך החשבון לגרוע מאתים מעלות ונ' חלקים ומ' שניות. סימן רנ"ם. מק' מעלות וכ' חלקים ול' שניות. סימנן קכ"ל. תוסיף על הק' ש"ס יהיו המעלות ת"ס ותתחיל לגרוע השניות מן השניות תבא לגרוע ארבעים משלשים אי אפשר תרים חלק אחד מן העשרים חלקים ותעשה אותו ששים שניות ותוסיף על השלשים ונמצאו השניות תשעים. תגרע מהם המ' ישאר חמשים שניות. ותחזור לגרוע חמשים חלקים מי"ט חלקים שכבר הרימות מהם חלק אחד ועשיתו שניות. ואי אפשר לגרוע חמשים מתשעה עשר. לפיכך תרים מעלה אחת מן המעלות ותעשה אותה ששים חלקים ותוסיף על התשעה עשר ונמצאו החלקים ע"ט. תגרע מהן החמשים ישאר תשעה ועשרים חלקים. ותחזור לגרוע המאתים מעלות מן ארבע מאות ונ"ט מעלות שכבר הרימות מעלה אחת ועשית חלקים. ישאר מאתים ותשע וחמשים מעלות ונמצא השאר סימנו רנ"ט כ"ט נ'. ועל דרך זו בכל גרעון וגרעון.
השמש והירח וכן שאר השבעה כוכבים מהלך כל אחד ואחד מהן בגלגל שלו מהלך שוה. אין בו לא קלות ולא כבדות אלא כמו מהלכו היום כמו מהלכו אמש כמו מהלכו למחר כמו מהלכו בכל יום ויום. וגלגל של כל אחד מהם אע"פ שהוא מקיף את העולם אין הארץ באמצעו.
לפיכך אם תערוך מהלך כל אחד מהן לגלגל המקיף את העולם שהארץ באמצעו שהוא גלגל המזלות. ישתנה הלכו ונמצא מהלכו ביום זה בגלגל המזלות פחות או יותר על מהלכו אמש או על מהלכו למחר.
המהלך השוה שמהלך הכוכב או השמש או הירח בגלגלו הוא הנקרא אמצע המהלך. והמהלך שיהיה בגלגל המזלות שהוא פעמים יותר ופעמים חסר הוא המהלך האמיתי. ובו יהיה מקום השמש או מקום הירח האמיתי.
כבר אמרנו שאלו הדרכים שאנו מבארים בהלכות אלו אינן אלא לחשבון ראיית הירח בלבד. לפיכך עשינו העיקר שממנו מתחילין לעולם לחשבון זה מתחילת ליל חמישי שיומו יום שלישי לחדש ניסן משנה זו שהיא שנת י"ז ממחזור ר"ס. שהיא שנת תתקל"ח וארבעת אלפים ליצירה. שהיא שנת תפ"ט ואלף לשטרות. שהיא שנת ק"ט ואלף לחרבן בית שני. וזו היא שאנו קוראים אותה שנת העיקר בחשבון זה.
ולפי שהראיה לא תהיה אלא בארץ ישראל כמו שביארנו. עשינו כל דרכי חשבון הזה בנויים על עיר ירושלים ולשאר המקומות הסובבין אותה בכמו ששה או שבעה ימים שבהן רואין את הירח תמיד ובאים ומעידים בבית דין. ומקום זה הוא נוטה מתחת הקו השוה המסבב באמצע העולם כנגד רוח צפונית בכמו ל"ב מעלות עד ל"ה ועד כ"ט. וכן הוא נוטה מאמצע הישוב כנגד רוח מערב בכמו כ"ד מעלות עד כ"ז ועד כ"א
במדבר רבה ד׳:ח׳ - הטקסט מספריא
קַח אֶת הַלְוִים וגו' (במדבר ג, מה), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְדוֹת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל בַּלְּוִיִּם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מְשַׁמְּשִׁין עַד שֶׁלֹא עָמַד שֵׁבֶט לֵוִי, כְּמָה שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (גמרא זבחים קיב-ב): עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים, וְתֵדַע לָךְ שֶׁהָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מַקְרִיבִים עַד שֶׁלֹא עָמַד שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, טֹל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּכוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכֵיוָן שֶׁקֵּרַב קָרְבָּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט, לב): וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס, לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כא): וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, בִּגְדֵי שֶׁבַח הָיוּ, וְהָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם מְסָרָן לְשֵׁת, שֵׁת מְסָרָן לִמְתוּשֶׁלַח, כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח מְסָרָן לְנֹחַ, עָמַד נֹחַ וְהִקְרִיב קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כ): וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וגו', מֵת נֹחַ וּמְסָרָן לְשֵׁם, וְכִי שֵׁם הָיָה בְּכוֹר וַהֲלוֹא יֶפֶת הָיָה בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י, כא): אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל, וּמִפְּנֵי מָה מְסָרָן לְשֵׁם מִפְּנֵי שֶׁצָּפָה נֹחַ שַׁלְשֶׁלֶת הָאָבוֹת עוֹמֶדֶת מִמֶּנּוּ. וְתֵדַע לְךָ שֶׁשֵּׁם הָיָה מַקְרִיב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וגו', וְכִי כְּהֻנָּה לוֹ נִתְּנָה וַהֲלוֹא לֹא נִתְּנָה כְּהֻנָּה אֶלָּא מִשֶּׁעָמַד אַהֲרֹן, מַהוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר כָּאן: וְהוּא כֹהֵן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַקְרִיב כַּכֹּהֲנִים. מֵת שֵׁם וּמְסָרָהּ לְאַבְרָהָם, וְכִי אַבְרָהָם הָיָה בְּכוֹר, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צַדִּיק נִמְסְרָה לוֹ הַבְּכוֹרָה וְהִקְרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יג): וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. מֵת אַבְרָהָם וּמְסָרָהּ לְיִצְחָק, עָמַד יִצְחָק וּמְסָרָהּ לְיַעֲקֹב, וְכִי יַעֲקֹב בְּכוֹר הָיָה, אֶלָּא שֶׁאַתְּ מוֹצֵא שֶׁנְּטָלָהּ יַעֲקֹב מִן עֵשָׂו בְּעָרְמָה, אָמַר לוֹ (בראשית כה, לא): מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי, אַתְּ סָבוּר שֶׁמָּא עַל חִנָּם אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שֶׁהוּא יִמְכֹּר לוֹ אֶת הַבְּכוֹרָה לָאו, אֶלָּא שֶׁהָיָה יַעֲקֹב מְבַקֵּשׁ לְהַקְרִיב וְלֹא הָיָה יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיָה בְּכוֹר, אָמַר עֵשָׂו מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִן הַבְּכוֹרָה הַזֹּאת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, לב): הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וגו', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַבֵּא עָלָיו יְחֶזְקֵאל וְאָמַר לוֹ (יחזקאל לה, ו): אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ, וְכִי שׂוֹנֵא הָיָה עֵשָׂו אֶת הַדָּם הֲרֵי כַּמָּה צַדִּיקִים הָרַג הֲרֵי כַּמָּה חֲסִידִים הָרַג וְהוּא אוֹמֵר: אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ, אֶלָּא אָמַר לוֹ אִם לֹא דַּם הַקָּרְבָּן שָׂנֵאתָ, שֶׁהָיָה בְּכוֹר וְהַבְּכוֹרוֹת מַקְרִיבִין, לְפִיכָךְ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כֵּיוָן שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב אֶת הַבְּכוֹרָה הִתְחִיל מַקְרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה, א): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וגו' וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ וגו', וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁהִקְרִיב משֶׁה בְּסִינַי הַבְּכוֹרוֹת הֵן הִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', מַהוּ נַעֲרֵי, הַבַּחוּרִין שֶׁבַּבְּכוֹרוֹת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹא הָיָה אָדָם מַקְרִיב אֶלָּא הַבְּכוֹרוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, אָמְרוּ יָבוֹאוּ הַבְּכוֹרוֹת וְיַקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ו): וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, אָמַר לָהֶם הָאֱלֹהִים אֲנִי נָתַתִּי פְּרוֹקוֹפִּי לַבְּכוֹרוֹת, וְעָשִׂיתִי אוֹתָן גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם, וְכָפְרוּ בִּי וְעָמְדוּ וְהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, הֲרֵי אֲנִי מוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹרוֹת וּמַכְנִיס אֶת בְּנֵי לֵוִי, לְפִיכָךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה שֶׁיִּמְנֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, טו): פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי מִי לְחָשְׁךָ שֶׁהוֹצִיא הָאֱלֹהִים אֶת הַבְּכוֹרוֹת מִן הַקָּרְבָּן וְהִכְנִיס אֶת בְּנֵי לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, מה): קַח אֶת הַלְוִיִּם, תַּחַת מִי, תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה', אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְטַרְפְּסִיטֵיס שֶׁל מְדִינָה שֶׁנִּמְצָא אַחֲרָיו דָּבָר שֶׁל זֵיטֵמָא, יָדַע הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לָאִפַּרְכּוֹס שֶׁלּוֹ הוֹצֵא אוֹתוֹ וְהַכְנֵס אַחֵר תַּחְתָּיו, אַף עַל פִּי כֵן נִמְצָא אוֹתוֹ הַשֻּׁלְּחָנִי חַיָּב קְטַבְלִיטוֹן, אָמַר הַמֶּלֶךְ מִי שֶׁיּוֹרֵשׁ מְקוֹמוֹ יִפְרַע עָלָיו מַה שֶּׁהוּא חַיָּב. כָּךְ הַבְּכוֹרוֹת הָיוּ גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם וְעָמְדוּ וְהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, אָמַר הָאֱלֹהִים יֵצְאוּ הַבְּכוֹרוֹת וְיִכָּנְסוּ בְּנֵי לֵוִי, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת חַיָּבִין כְּלָיָה, אָמַר הָאֱלֹהִים יָבוֹאוּ בְּנֵי לֵוִי וְיִפְדוּ אוֹתָן, לְפִיכָךְ אַתָּה מוֹצֵא הַלְוִיִּם פּוֹדִין אֶת הַבְּכוֹרוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קַח אֶת הַלְוִיִּם וגו'. וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם, כִּי פְּטוּרִים כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם לִפְדוֹת בְּכוֹרֵיהֶם מִבְּכוֹר אָדָם וּמִבְּכוֹר חֲמוֹר דְּאִתְקַשׁ לִבְכוֹר אָדָם, דִּכְתִיב (במדבר יח, טו): אַךְ פָּדֹה תִּפְדֶּה וגו' וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה, אֲבָל מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה לֹא, אֶלָּא קָדוֹשׁ הוּא. מַהוּ וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה', נֶאֱמָן אֲנִי לְשַׁלֵּם לָהֶם שָׂכָר טוֹב עַל שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁמִי בָּעֵגֶל.
משנה אבות ה׳:ב׳ - הטקסט מספריא
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
בראשית רבה ל׳:ח׳ - הטקסט מספריא
תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו (בראשית ו, ט), בַּר חַטְיָיא אָמַר כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ תָּמִים, הִשְּׁלִים שָׁנָיו לְמִדַּת שָׁבוּעַ. הָיָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה, מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ הוּא צַדִּיק. הֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, מֵעַתָּה הוּא תְּחִלָּתוֹ וְהוּא סוֹפוֹ. אֲמַר לְהוֹן אַף הִיא לָא תַבְרָא, דְּהָא רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ וכו', רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, וּמַה אֲנִי מְקַיֵּם הָיָה, שֶׁהָיָה מְתֻקָּן לְהַדְרִיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּתְשׁוּבָה. (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקָּן לְמִיתָה, נָחָשׁ (בראשית ג, א): הָיָה, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנוּת, קַיִן (בראשית ד, ב): הָיָה, מְתֻקָּן לְגָלוּת, אִיּוֹב (איוב א, א): הָיָה, מְתֻקָּן לְיִסּוּרִין, נֹחַ הָיָה, מְתֻקָּן לַנֵּס, משֶׁה (שמות ג, א): הָיָה, מְתֻקָּן לַגּוֹאֵל, מָרְדְּכַי (אסתר ב, ה): הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה, רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל חֲמִשָּׁה הֵן: נֹחַ, אֶתְמוֹל (איוב יד, יט): אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִלּוּ אִצְטְרֻבָּלִין שֶׁל רֵחַיִם נִמְחֶה בַּמַּיִם, וְהָכָא אַתְּ אָמַר (בראשית ט, יח): וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, אֶתְמָהָא, אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. יוֹסֵף (תהלים קה, יח): עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ, וְעַכְשָׁו (בראשית מב, ו): וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. משֶׁה, אֶתְמוֹל בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁקְּעוֹ בַּיָּם, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. אִיּוֹב, אֶתְמוֹל (איוב טז, יג): יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי, וְעַכְשָׁו (איוב מב, י): וַיּוֹסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. מָרְדְּכַי, אֶתְמוֹל הָיָה מְתֻקָּן לִצְלִיבָה, וְעַכְשָׁו הוּא צוֹלֵב אֶת צוֹלְבָיו, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ, רַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה, זָן וּמְפַרְנֵס, נֹחַ, זָן וּפִרְנֵס כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, כא): וְאַתָּה קַח לְךָ וגו'. יוֹסֵף (בראשית מז, יב): וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו. משֶׁה, זָן וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר. (איוב לא, יז): וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי, שֶׁמָּא (איוב לא, יז): וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה, אֶתְמָהָא. מָרְדְּכַי זָן וּפִרְנֵס, אָמַר רַבִּי יוּדָן פַּעַם אַחַת חִזֵּר עַל כָּל הַמֵּנִיקוֹת וְלֹא מָצָא לְאֶסְתֵּר לְאַלְתָּר מֵינִיקָה, וְהָיָה מֵינִיקָהּ הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בָּא לוֹ חָלָב וְהָיָה מֵינִיקָהּ. כַּד דָּרַשׁ רַבִּי אַבָּהוּ בְּצִבּוּרָא גָּחוֹךְ צִבּוּרָא לְקָלֵיהּ, אֲמַר לְהוֹן וְלָא מַתְנִיתָּא הִיא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר חָלָב הַזָּכָר טָהוֹר.
רש"י על בראשית רבה ס״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו צא וחשוב אותיות פסוק עקב אתה מוצא מ"ה הוסיף עליהם ג' הברית מצותי חוקותי ותורותי הרי מ"ח. לישנא אחרינא שהרי בדור הפלגה היה אברהם בו מ"ח ולא מצינו שנשתתף בעצתם:
רבי לוי בשם ריש לקיש בן שלש שנים מנין עק"ב אשר שמע אברהם בקול בוראו. שהרי אברהם חיה קע"ה שנה צא מהם ג' למפרע נשתיירו קע"ב:
תורותי שתי תורות קיים אפילו מצוה קלה שבעל פה:
אפילו שם חדש שעתיד הקדוש ברוך הוא לקרוא לירושלים היה אברהם יודע דכתיב ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה. לומר עתיד הקב"ה לקרות המקום הזה ה' שנאמר ושם העיר מיום ה' שמה וסמך מכאן ג' יודין יתרין דמצותי חוקותי ותורותי הוא השם שעתיד לחדש:
בראשית רבה ס״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כו, ה), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ"ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ. (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב (בראשית כב, יד): וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה' יִרְאֶה, וּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, וּכְתִיב (ירמיה ג, יז): בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
ספר המצוות, מצוות עשה ב׳ - הטקסט מספריא
היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדני, ורבים כאלה, רוצים בזה המאמר אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה, והרבה מה שיאמרו מצות יחוד, ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים, ר"ל ההודאה ביחוד והאמנתו. (בפרשת ואתחנן, מדע הלכות יסודי התורה פרק א'):
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה י׳ - הטקסט מספריא
שהזהירנו מנטות אחר ע"ז ומהתעסק בספוריה, רוצה לומר בזה העיון ברוחניות, כלומר הכוכב פלוני ירד על תאר כך ויעשה כך והפלוני יקטירו לו ויעמדו לפניו על תאר כך ויעשה הדבר הפלוני ומה שילך על הדרך הזה, כי המחשבה באלו הדברים והעיון באלו הלשונות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם, והכתוב אשר הזהירנו מזה הענין הוא אמרו אל תפנו אל האלילים. ולשון ספרי אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות. ושם אמרו רבי יהודה אומר אל תפנה לראותם, אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשיתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק הזמן בחלק ממנה. ובפרק שואל אדם (דף קמ"ט) אמרו כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא א"ר יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו רוצה לומר באיסור מחשבה בע"ז, והוא אמרו יתעלה השמרו לכם פן יפתה לבבכם רוצה לומר כי כשתעמיק לבך לחשוב בה יהיה מביא אותך לסור מן הדרך ולהתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו ופן תשא עיניך השמימה, כי לא בא להזהיר האדם (ראשונה) שלא לראות אותם בעיניו, ואמנם הזהיר מן הענין במה שיתיחס אל עבודתם בעיון הלב. וכן אמר פן תדרוש לאלהיהם יזהיר מלדרוש איכות עבודתם אע"פ שלא יעבדם שזה כולו מביא לטעות בהם. ודע שהעובר על זה חייב מלקות. וכבר התבאר בסוף פ"ק מעירובין (דף י"ז:) על מה שאמרו לוקים על עירובי תחומין ושמו ראיית זה אמרו אל יצא איש ממקומו, והקשה אחד ואמר ואיך ילקה מלקות על אזהרה במלת אל ולא באה האזהרה במלת לא, והשיבו על צד הקושיא וכי כל מה שיבא במלת אל אין לוקין עליו אלא מעתה אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי, הנה הורה כי לאו זה לוקין עליו. (קדושים תהיו, שם פ"ב):
משנה עבודה זרה ד׳:ז׳ - הטקסט מספריא
שאלו את הזקנים ברומי. אם אין רצונו עבודה זרה למה אינו מבטלה. אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין. היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה. וללבנה. ולכוכבים. ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים. אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו. ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו. שאומרים תדעו שהן אלוהות. שהרי הן לא בטלו:
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
שמות רבה כ״ג:ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם כַּלָּה מְקַשְּׁטִין וּמְבַשְֹּׂמִין אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָהּ לַחֻפָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא אָמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, מִטִּיט וּלְבֵנִים לְקַחְתִּיךְ וַעֲשִׂיתִיךְ כַּלָּה. לָמָּה שְׁנֵי פְּעָמִים אִתִּי מִלְּבָנוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִתִּי גְלִיתֶם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא לְבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לז, כד): אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וּמִנַּיִן שֶׁהָלְכָה שְׁכִינָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, יד): לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָּה, וְאוֹמֵר (יחזקאל א, ג): הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן, וְכֵן דָּנִיֵּאל אוֹמֵר (דניאל י, ד): וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל, וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר (ויקרא כו, מד): וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם וגו', אֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחָם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת שְׁמִי עָשִׂיתִי, וְעִמִּי אַתֶּם חוֹזְרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, מִן הַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לא, ג): הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם. (שיר השירים ד, ח): תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי יוּסְטָא הַר הוּא וּשְׁמוֹ אֲמָנָה, עַד אוֹתוֹ הָהָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן חוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלֻיּוֹת לְשָׁם יִהְיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צח, א): שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה, וּבְאֵיזֶה זְכוּת אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל שִׁירָה, בִּזְכוּת אַבְרָהָם שֶׁהֶאֱמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ו): וְהֶאֱמִן בַּה', הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹחֲלִין בָּהּ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (חבקוק ב, ד): וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר, בִּזְכוּת יִצְחָק, (חבקוק ב, ד): וְחֶרְמוֹן, בִּזְכוּת יַעֲקֹב, (חבקוק ב, ד): מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, גָּלוּת בָּבֶל וּמָדָי. (חבקוק ב, ד): מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, זוֹ אֱדוֹם. דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם, וּכְתִיב (שמות יד, לא): וַיַּאֲמִינוּ בַּה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ רוֹאִין כָּל אוֹתָן נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, בִּשְׁבִיל הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה', מִמֶּנָּה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:א׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
מצוטט ב־8 עמודים
לקוטי שיחות 5
- כרך ל ‹ הוספות ‹ נח ‹ 278 לקו"ש ח"כ ע' 13
- כרך לא ‹ שמות ‹ שיחה ב ‹ 11 לקו"ש ח"כ ע' 21
- כרך לד ‹ נצבים ‹ שיחה ב ‹ 175 לקו"ש ח"כ ע' 14
- כרך לד ‹ נצבים ‹ שיחה ב ‹ 176 לקו"ש ח"כ ע' 14
- כרך יז ‹ חג הפסח ‹ שיחה ב ‹ 82 לקו"ש ח"כ ע' 18
תורת מנחם 2
- ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד. פורים (מאמר א), ה'תשי"ג לקו"ש ח"כ ע' 14
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"כ ע' 18
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ב ‹ בס"ד. ש"פ וארא, מבה"ח שבט ה'תשל"ה לקו"ש ח"כ ע' 19