24
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יא. גם ב"לא תעשה" אין די בהכרה שכלית בלבד
לפי זה יש להוסיף בפנימיות הענינים:
כשם שבהכרה בבורא עולם, ב"עשה", אין די בידיעה באלקות בלבד85, כי כיון שהבנת האדם היא בהתאם לשכלו שלו, ובשכל ניתן "לקלוט" רק את דרגת האלקות שבבחינת "מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא"86, כלומר, הדרגה שבה הקדוש־ברוך־הוא מצמצם את עצמו, כביכול, ומתקשר למציאות העולם – אך אל ההכרה ב"אמיתית המצאו" של האלקות, האור האלקי שמעל לקשר עם העולם ניתן להגיע רק על ידי אמונה שמעל לשכל;
כך גם בצד השלילה, לגבי ציוויי ואיסורי עבודה זרה, שלא זו בלבד שקיומם בפועל אינו צריך להתבסס על השכל בלבד, אלא גם כדי להגיע לקביעה הודאית בשכלו לגבי אי קיומו וחשיבותו של כל דבר זולת הקדוש־ברוך־הוא, ועל־אחת־כמה־וכמה של הדרגה השפלה ביותר של עבודה זרה, גם לשם כך אין די בשכל בלבד, כי בנוסף לכך שאם הבסיס היחיד הוא ההגיון, הרי ייתכן שכאשר האדם שקוע זמן רב בעניני העולם, משפיעה על הגיונו מציאות העולם וכל אשר בו, והוא עלול להגיע לקצה הקטבי והשפל ביותר, כפי שהתרחש אצל ישראל במצרים, שכאשר "ארכו הימים", אז "חזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה זרה כמותם",
אך בנוסף לכך גם שכלו של האדם הוא מציאות נבראת ומוגבלת, ואין בכחו לשלול את מציאות הנבראים לחלוטין.
רק כאשר נובע הדבר מציווי הקדוש־ברוך־הוא, בדרך של אמונה87, רק אז חש האדם באמת88, שכל מציאות זולת אלקות אינה קיימת לחלוטין.
(משיחת מוצאי ש"פ נח תש"מ)
הערות
- 85. ראה בארוכה סהמ"צ להצ"צ שם.
- 86. רמב"ם ריש הל' יסוה"ת. וראה בארוכה "הדרן" על ספר משנה תורה להרמב"ם (קה"ת, תשמ"ה) בביאור הלכות הראשונות דהל' יסוה"ת.
- 87. ולהעיר, שגם אצל אברהם, אחר שהשלים הכרתו את בוראו עד מקום שיד העיון משגת בא לכלל אמונה בה', ראה עקידה דלעיל הערה 20. ועד שנק' ראש למאמינים – ראה שמו"ר פכ"ג, ה. שהש"ר פ"ד, ח (ג).
- 88. וי"ל שלכן מדגיש הרמב"ם כאן בסוף הפרק ענין נבואת משה (ולא כתב סתם שציונו ה' במ"ת וכיו"ב), כי זה מוסיף ההתאמתות בהציווי דע"ז, שהרי נבואת משה "עינינו ראו ולא זר" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"א), "נבואתו של משה ראינו ושמענו" (שם בסוף הפרק). ובפרט בע"ז "שלכן נביא שבא ואמר שה' צוהו שתעבד ע"ז כו' אין שומעים לו שהרי בא להכחיש נבואתו של משה" (רמב"ם שם ספ"ט) – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 199 ואילך, שכ"ז הוא הקדמה להתאמתות דמצות וציווי ע"ז גם כשבא מצד ציווי ה', "הודיעם דרך עבודתו".
שמות רבה כ״ג:ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם כַּלָּה מְקַשְּׁטִין וּמְבַשְֹּׂמִין אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָהּ לַחֻפָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא אָמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, מִטִּיט וּלְבֵנִים לְקַחְתִּיךְ וַעֲשִׂיתִיךְ כַּלָּה. לָמָּה שְׁנֵי פְּעָמִים אִתִּי מִלְּבָנוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִתִּי גְלִיתֶם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא לְבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לז, כד): אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וּמִנַּיִן שֶׁהָלְכָה שְׁכִינָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, יד): לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָּה, וְאוֹמֵר (יחזקאל א, ג): הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן, וְכֵן דָּנִיֵּאל אוֹמֵר (דניאל י, ד): וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל, וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר (ויקרא כו, מד): וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם וגו', אֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחָם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת שְׁמִי עָשִׂיתִי, וְעִמִּי אַתֶּם חוֹזְרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, מִן הַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לא, ג): הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם. (שיר השירים ד, ח): תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי יוּסְטָא הַר הוּא וּשְׁמוֹ אֲמָנָה, עַד אוֹתוֹ הָהָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן חוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלֻיּוֹת לְשָׁם יִהְיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צח, א): שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה, וּבְאֵיזֶה זְכוּת אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל שִׁירָה, בִּזְכוּת אַבְרָהָם שֶׁהֶאֱמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ו): וְהֶאֱמִן בַּה', הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹחֲלִין בָּהּ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (חבקוק ב, ד): וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר, בִּזְכוּת יִצְחָק, (חבקוק ב, ד): וְחֶרְמוֹן, בִּזְכוּת יַעֲקֹב, (חבקוק ב, ד): מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, גָּלוּת בָּבֶל וּמָדָי. (חבקוק ב, ד): מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, זוֹ אֱדוֹם. דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם, וּכְתִיב (שמות יד, לא): וַיַּאֲמִינוּ בַּה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ רוֹאִין כָּל אוֹתָן נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, בִּשְׁבִיל הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה', מִמֶּנָּה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:א׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.