שיחה ב

7שיחה ב

א. "השוה להם בהמות

וחיות..."

לאחר שמספרת התורה אודות בריאתם של בעלי החיים בארץ ואודות בריאת אדם ואשתו ביום הששי למעשה בראשית, כולל דבריו של הקדוש־ברוך־הוא אל אדם וחוה¹ "ויברך... פרו ורבו... ורדו בדגת הים...", נאמרים בתורה שני פסוקים² בקשר למזונם של האדם ושל בעלי החיים:

"ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ וכל עוף השמים... את כל ירק עשב לאכלה".

רש"י מצטט בפירושו את סופו של הפסוק הראשון ביחד עם תחילתו של השני – "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ" – ומפרש: "השוה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם".

בפשטות מובן, שהמילים "השוה להם בהמות וחיות למאכל" באות ללמד שאסור היה לאדם ולאשתו לאכול בשר. כפי שמפרש ה"גור־אריה": "מה בהמה וחיה אינם אוכלים רק עשב, הכי נמי אדם – אכילתו עשב וירק ולא מידי אחריתי".

אך לכאורה, קשה לפרש כך, כפי ששואל בעל ה"לבוש":

א) כיצד ניתן להסיק מהמילים "השוה להם בהמות וחיות" את המסקנה שאסור לאדם לאכול בשר, כאשר רואים במציאות שהרבה מאד "חיות" הן חיות טורפות האוכלות בשר בהמה וכדומה?

ודחוק ביותר לומר, שרש"י סובר כדעה³ שלפני החטא לא היו חיות טורפות בעולם, ורק לאחר מכן באמצעות החטא נשתנתה תכונתם – משום שחידוש מפליא כל כך היה רש"י צריך לציין במקום כלשהו בפירושו על התורה, או לפחות לרמוז זאת⁴.

הרא"ם מסביר שהמשמעות של "השוה" בין האדם לחיות היא, שכשם ש"לא הותר לחיה לאכול .. את האדם .. כך לא הותר לאדם .. להמית בריה לאכול בשרה". אך דחוק ביותר להסביר שזוהי כוונת רש"י, משום שאם כן "העיקר חסר מן הספר" – רש"י צריך היה להזכיר את האיסור החל על החיות "לאכול .. את האדם".

ב) מצד שני, כשאלת ה"גור־אריה": לשם מה יש צורך בהיקש – "השוה... למאכל" – כדי ללמוד שאדם ואשתו היו אסורים באכילת בשר – הרי דבר זה 7מובן מן הפסוק כפשוטו: נאמר בתורה "הנה נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה", הקדוש־ברוך־הוא התיר אכילת ירק עשב⁵, וכלשון רש"י בסוף פירושו: "כירק עשב שהתרתי⁶ לאדם הראשון". כלומר, ירק עשב התרתי, אך לא משהו אחר – בשר⁷?

ג) והעיקר: מטרתו של פירוש רש"י על התורה היא לפרש פשוטו של מקרא. מהו הקושי כאן בפשוטו של מקרא, שרש"י בא ליישבו בפירושו "השוה להם בהמות וחיות למאכל..."?

ב. הדיוקים בניסוח דברי רש"י

כן יש מספר דיוקים בלשון רש"י:

א) מדוע משתמש כאן רש"י בביטוי שאיננו נפוץ: "ולא הרשה..." – שזהו סגנון של סיפור, ואינו בסגנונו הרגיל "אבל בשר אסור", וכדומה?

ב) רש"י מוסיף ומדייק שהאיסור המוטל על אדם ואשתו הוא "להמית בריה ולאכול בשר", ואינו אומר בקצרה ובאופן סתמי: "ולא הרשה לאדם ולאשתו לאכול בשר". מכך מובן, לכאורה, ש"אכילת בשר" של בעל חיים שמת מאליו מותרת⁸ – מהו ההכרח לכך לפי פשוטו של מקרא?

ג) מדוע צריך רש"י לחזור שנית ובהרחבה – "אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם"? לאחר שרש"י כבר דיבר לפני כן על איסור אכילת בשר, ובמיוחד כאשר בפסוק נאמר במפורש ש"ירק עשב" הוא "לאכלה" הן לאדם והן לחית הארץ – מה מוסיף הפירוש הנ"ל?

ג. וכשבאו בני נח התיר להם בשר

לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר: "וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר:⁹ כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון התרתי לכם את כל".

הסיבה לכך שרש"י צריך להדגיש מיד בפרשתנו שבני נח הותרו באכילת בשר היא מובנת: כאמור מספר פעמים, אמנם, רש"י אינו מתרץ בפירושו קושי שיתעורר בלימוד פסוק מאוחר יותר 8בתורה שבכתב, ועל־אחת־כמה־וכמה אין הוא מתרץ ענין שיילמד בתורה שבעל־פה, ואף יותר מכך: מאחר שפירוש רש"י על התורה הוא לפי פשוטו של מקרא אין כלל הכרח שהוא יתואם למסקנת הענין להלכה. אך בכל זאת כאשר רש"י מפרש פסוק עבור בן החמש למקרא, הוא חייב להתחשב במציאות הנראית לעיניו של בן החמש למקרא.

לפיכך צריך רש"י להבהיר מיד, שבדורות המאוחרים יותר הותרה אכילת בשר. כי הפירוש, ש"לא הרשה..." סותר למציאות שמכיר בן החמש, בראותו ששוחטים בהמה ואוכלים את בשרה.

אך אין מובן:

א) כדי להבהיר פרט זה, די לציין את הדין – "וכשבאו בני נח התיר להם בשר כדלקמן" וכדומה. מדוע חשוב לדעת כאן את המקור המדוייק לדין זה בפסוקים?

ב) ואם רש"י מוצא לנכון לצטט את הפסוק, מסיבה כלשהי¹⁰, הוא צריך היה לצטט את תחילת הפסוק: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", שממנו מובן שהקדוש־ברוך־הוא התיר לאכול בשר. מדוע רש"י (א) משמיט את העיקר, את המילים "לכם יהיה לאכלה", והוא רק רומז אליהן ב"וגו'". (ב) מצד שני הוא מוסיף ומרחיב "כירק עשב – שהתרתי לאדם הראשון – נתתי לכם את כל".

ד. כוונת רש"י היא לתרץ קשיים בפסוקים

ההסבר לכל זאת הוא:

בפירושו מתכוון רש"י להשיב על מספר שאלות המתעוררות בפסוקים אלו:

א) מהו המקום בכלל להודיע בסיפור על מעשה בראשית, מה מותר ואפשרי לאנשים ולבעלי חיים לאכול? לכאורה, מדובר כאן רק על ענין הבריאה באופן כללי, ולא על צרכי הנבראים¹¹:

הברכות "פרו ורבו..." הן חלק ממעשה בראשית, הן מבהירות כיצד יש לבריאה המשך וקיום עד היום הזה: הברואים נבראו באופן שהם יהיו פרים ורבים.

כן מובן מדוע קשור הציווי "ורדו בדגת הים..." למעשה בראשית, כי הוא מתאר את מעמדו של האדם הנברא¹² – הבדלתו מיתר הנבראים, כנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – וירדו בדגת הים...", ובהמשך לכל מספרת התורה: "ויברא אלקים את האדם בצלמו... ויאמר להם... ורדו...".

9אך כאשר מגיעים לפסוקים המציינים את מזונם של האדם ושל חית הארץ, אין מובן: מהו הקשר בין ענין זה לבין מעשה בראשית?

ב) אף אם נמצא הסבר מדוע קשור לכאן הציווי לאדם, עדיין אין מובן מדוע ציוה הקדוש־ברוך־הוא לאדם ולאשתו מה יהיה מזונם של חית הארץ ושל עוף השמים?

בנוסף לכך: האם עופות השמים, שנבראו ביום החמישי, לא אכלו עד להוראה זו?

ואין לתרץ, שזהו המשך לציווי "ורדו בדגת הים...", שמשום שהקדוש־ברוך־הוא מינה אותם כרודים על המין החי, הוא צריך היה להורות להם ממה ניזונים בעלי החיים. כי, לכאורה, לא זוהי המשמעות של "ורדו".

ה. העיקר – מזון משותף לאדם ולבעלי החיים

כדי להשיב לשאלות אלו, מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", המקשרות בין שני הפסוקים באמצעות וא"ו החיבור, והוא מסביר את משמעות הפסוק "השוה להם בהמות וחיות למאכל": המטרה של סוף הפסוק הראשון ביחד עם הפסוק השני איננה לציין איסורים, ולא לפרט מידע מה מותר לאדם לאכול ומה צריכים בעלי החיים לאכול. אלא, מטרת הפסוק היא רק אחת, להדגיש את המשותף שבין האדם לבין בעלי החיים לגבי מזונם – למאכל¹³.

– המקור לאיסור אכילת בשר שחל על אדם ואשתו – "לא הרשה..." הוא אכן בפסוק הראשון: מכך שהפסוק מתיר לאכילה רק ירק עשב מובן מאליו שהבשר אסור באכילה.

אך התורה מוסיפה מיד, שהעשב הוא גם מזונם של "כל חית הארץ וכל עוף השמים...", כדי להדגיש את ההשוואה בין האדם לבין החיות והבהמות¹⁴.

אמנם, החיות אינן אוכלות רק ירק עשב כי אם גם בשר, וההשוואה היא רק מצד אחד לגבי מזונו של האדם, שהמזון שלו, עשב, זהה למזונם של החיות והבהמות¹⁵. ולכן מאריך רש"י בדבריו וחוזר שנית על ההשוואה "אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם".

ו. שלטון האדם על בעלי החיים ניטל ממנו בענין המזון

מדוע חשוב להזכיר בסיפור בריאת האדם את ההשוואה שבין מזונו לבין מזון חית הארץ?

10התשובה לכך מובנת:

תחילה מספרת התורה אודות מעלת האדם על־פני הנבראים האחרים – הוא נברא בצלם אלקים ולפיכך הוא רודה ושולט על כל הנבראים האחרים – "ורדו...".

ובהמשך לכך מדגישה התורה, ש"השוה להם בהמות וחיות למאכל": בלי להתחשב במעלתו על־פני שאר הנבראים הוא נברא, אשר הקדוש־ברוך־הוא בראו באופן שמזונו, אשר בכך תלוי קיומו של החי, הוא ישווה לחית הארץ וכדומה¹⁶, וכך מזכירים לאדם¹⁷ שהוא שייך לאותו סוג של "בהמות וחיות"¹⁸.

אך עדיין אין זה מובן, שהרי בכל זאת נאמר בתורה "ורדו..."? לכן ממשיך רש"י ואומר "ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר": לגבי המתת בריה ואכילת בשרה ניטלו מן האדם הכח והרשות לרדות ולשלוט על החיות ועל הבהמות¹⁹.

ולפיכך מדייק רש"י ואומר "לא הרשה", ואינו אומר "נאסרו" וכדומה, כי הדגש איננו על איסור אכילת בשר, אלא על המשמעות של "ורדו", ששלטון זה אינו כולל את הרשות "להמית בריה ולאכול בשר".

לפי זה מובן טעמו של רש"י לכך שהאיסור על הבשר הוא רק "להמית בריה ולאכול בשר": כיון שהבסיס לאיסור הוא לשלול מן האדם את שלטונו – "ורדו" – על חית הארץ בענין המזון, הרי מובן, שמדובר כאן דוקא במקרה של "להמית בריה ולאכול בשר" – כי אופן זה של אכילת בשר מוכיח על שלטון על החיות עד כדי כך שמותר להמיתן כדי לאכול את בשרן. אך כאשר החיה "מתה מאליה" אין קיים טעם זה לאיסור אכילת בשר.

ז. היתר אכילת בשר לבני נח מאותה סיבה של היתר אכילת ירק לאדם הראשון

לפי זה מובנת ההרחבה בדברי רש"י בסוף פירושו:

כאשר רש"י מבהיר כיצד הותר לבני נח לאכול בשר, מתעורר הקושי: האיסור "להמית בריה ולאכול בשר" בא כדי להזכיר לאדם שאין הוא יותר מאשר יצור נברא, כדלעיל, והאם אין בני נח זקוקים לתזכורת זו?!

לכן מאריך רש"י בדבריו ומצטט את הפסוק שבו כתוב ההיתר, ובכך רש"י: (א) מצטט את סוף הפסוק "כירק עשב..." (ב) הוא מוסיף ומפרש את לשון הפסוק "כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון" – 11בכך מבהיר רש"י, שההיתר של אכילת בשר לבני נח, אינו נובע מכך שאין קיימת אצלם המגבלה בשלטון – "ורדו" – בענין המזון²⁰, אלא שזהו היתר²¹, הנובע מאותו טעם – בדיוק מאותה סיבה שהקדוש־ברוך־הוא התיר "ירק עשב – שהתרתי לאדם הראשון", כדי שהוא יחיה ויהיה בריא.

ולכן משמיט רש"י את המילים "לכם יהיה לאכלה", כי כאן אין חשיבות להיתר אכילת בשר, אלא לטעם ההיתר, אשר הוא "כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון...".

ח. "זכה – רודה, לא זכה – ירוד לפניהם"

ההוראה הנלמדת מכך בעבודת ה' היא:

האמור לעיל, שהאדם צריך לדעת ולחוש, ביחד עם "ורדו", שאין הוא יותר מאשר יצור נברא, אינו רק כדי למנוע גאוה ותוצאות בלתי רצויות העלולות לנבוע מהבנה בלתי נכונה של השלטון "ורדו", אלא, ובעיקר – בכך תלוי שלטונו, "ורדו":

כאשר האדם סבור, שהמשמעות של "ורדו" היא שהוא הרודה, בכחו ובעוצם ידו, אז אין הוא יכול לשלוט כלל, כי אזי הוא שווה, נברא ככל הנבראים. רק כאשר הוא זוכר את האמת, שהוא שווה לכל הנבראים, וכחו לרדות ניתן לו מאת הקדוש־ברוך־הוא, רק אז הוא יכול להיות שליט אמיתי,

אין זה השלטון שלו, אלא "ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל"²², ולכן – השלטון האמיתי הוא של הקדוש־ברוך־הוא, בורא האדם ומנהיגו.

וכפירוש רש"י על "וירדו בדגת הים..."²³ – "יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה... לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו". משמעות פירוש זה בפנימיות הוא:

"זכה" – מלשון זיכוך. כאשר אדם מתעדן ומזדכך, אין בו גאוה ותחושת ישות עצמית, אלא הוא פועל בכחו של הקדוש־ברוך־הוא – אזי "רודה בהם". אך כאשר "לא זכה", הוא לא הזדכך דיו, והוא חש את ישותו ומציאותו העצמית, הוא מרגיש שהוא רוצה ושולט בכחו שלו – אזי "נעשה ירוד לפניהם". לא זו בלבד שהוא בדרגה שווה לכל הנבראים, אלא יותר מכך – הוא נחות יותר מהם.

ויש לומר, שזהו ההסבר לכך שבהמשך לציווי "ורדו..." הורה הקדוש־ברוך־הוא ש"השוה להם בהמות וחיות למאכל" – כדי שעל ידי כך יבינו טוב יותר את האופן של "ורדו", כדלעיל.

12ט. שלטון ישראל על האומות באופן של "זכה"

מכך נלמדת הוראה גם לתקופתנו:

אמרו חז"ל "אתם קרויים אדם"²⁴, שעיקר הכינוי והתואר אדם אמור לגבי ישראל²⁵.

והקדוש־ברוך־הוא אומר לישראל "ורדו...", כנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם"²⁶, שישראל ירדו וישלטו בהם בענין העבודה וכדומה. עד אשר גם בזמן הגלות, כאשר הגויים הם מלכים ושרים, גם אז נאמר²⁷ "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".

וההוראה בכך היא: אם האדם יסמוך על "כוחי ועוצם ידי", אף אם הוא יתלה זאת בהיותו "אדם – אדמה לעליון"²⁸ – בעל מעלות גדולות, שאלה הן המעלות שלו, כחו ועוצם ידו – אזי "לא זכה" ו"החיה מושלת בו": לא זו בלבד שהגויים אינם מתייחסים אליו בכבוד וכדומה, כיחס אל המושל והשליט, אלא להיפך, עד אשר גם הוא חש את עצמו נחות כלפיהם וכלפי "גויות" בכלל.

רק כאשר "זכה", הוא מזדכך, והוא יודע שה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ולכן אין הוא פועל ב"חכמה ותבונה" שלו, אלא, להבדיל, בחכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, התורה והשולחן ערוך, והוא מתנהג לפי הוראותיו של הקדוש־ברוך־הוא, ופועל בכח המשלח, אזי הוא רודה, ואז רואים בגלוי את "והיו מלכים אומניך..." כבר בזמן הגלות, עד אשר מגיעים לידי "ועמדו זרים ורעו צאנכם", בביאת משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ בראשית תשמ"ב)