8

בתורה שבכתב, ועל־אחת־כמה־וכמה אין הוא מתרץ ענין שיילמד בתורה שבעל־פה, ואף יותר מכך: מאחר שפירוש רש"י על התורה הוא לפי פשוטו של מקרא אין כלל הכרח שהוא יתואם למסקנת הענין להלכה. אך בכל זאת כאשר רש"י מפרש פסוק עבור בן החמש למקרא, הוא חייב להתחשב במציאות הנראית לעיניו של בן החמש למקרא.

לפיכך צריך רש"י להבהיר מיד, שבדורות המאוחרים יותר הותרה אכילת בשר. כי הפירוש, ש"לא הרשה..." סותר למציאות שמכיר בן החמש, בראותו ששוחטים בהמה ואוכלים את בשרה.

אך אין מובן:

א) כדי להבהיר פרט זה, די לציין את הדין – "וכשבאו בני נח התיר להם בשר כדלקמן" וכדומה. מדוע חשוב לדעת כאן את המקור המדוייק לדין זה בפסוקים?

ב) ואם רש"י מוצא לנכון לצטט את הפסוק, מסיבה כלשהי¹⁰, הוא צריך היה לצטט את תחילת הפסוק: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", שממנו מובן שהקדוש־ברוך־הוא התיר לאכול בשר. מדוע רש"י (א) משמיט את העיקר, את המילים "לכם יהיה לאכלה", והוא רק רומז אליהן ב"וגו'". (ב) מצד שני הוא מוסיף ומרחיב "כירק עשב – שהתרתי לאדם הראשון – נתתי לכם את כל".

ד. כוונת רש"י היא לתרץ קשיים בפסוקים

ההסבר לכל זאת הוא:

בפירושו מתכוון רש"י להשיב על מספר שאלות המתעוררות בפסוקים אלו:

א) מהו המקום בכלל להודיע בסיפור על מעשה בראשית, מה מותר ואפשרי לאנשים ולבעלי חיים לאכול? לכאורה, מדובר כאן רק על ענין הבריאה באופן כללי, ולא על צרכי הנבראים¹¹:

הברכות "פרו ורבו..." הן חלק ממעשה בראשית, הן מבהירות כיצד יש לבריאה המשך וקיום עד היום הזה: הברואים נבראו באופן שהם יהיו פרים ורבים.

כן מובן מדוע קשור הציווי "ורדו בדגת הים..." למעשה בראשית, כי הוא מתאר את מעמדו של האדם הנברא¹² – הבדלתו מיתר הנבראים, כנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – וירדו בדגת הים...", ובהמשך לכל מספרת התורה: "ויברא אלקים את האדם בצלמו... ויאמר להם... ורדו...".