175

של העלם והסתר, שצריך לגלות בו את האור מן החושך. ואילו הירושלמי הוא בבחינת אור. וכמובאר במספר מקומות⁵⁴ שזוהי הסיבה לכך שבירושלמי מדובר על הענינים בקצרה ובאופן כללי, ללא פלפולים ודיונים רבים, ואילו בתלמוד הבבלי מפורטים בהרחבה הדיונים והקושיות וכו'. וניתן להמחיש דבר זה על ידי הדוגמא⁵⁵, שכאשר נמצאים במקום מואר רואים מיד את החפץ שמחפשים, ואילו כאשר נמצאים בחושך, צריך למשש ולחפש רבות וחולף זמן רב עד אשר מוצאים את המבוקש. וכך הוא גם כאשר "מחפשים" בירור של סוגיה, דין וכדומה, באמצעות השכל⁵⁶.

ולפיכך, כאשר שרויים באור – בתלמוד הירושלמי, ניתן לראות בקלות יחסית את פנימיותו ואמיתותו של הדבר, שכך הוא יהיה לעתיד לבוא, לנצח, שאז הוא ייהפך לטוב ויתגלה שאותו "ברא הקדוש־ברוך־הוא".

אך כאשר יש מצב של "במחשכים" בשכלו של האדם, נזקקים לשיטת הלימוד של התלמוד הבבלי – אין רואים את פנימיות הענינים ואת התוצאה שלהם מאוחר יותר, אלא רק את מצבם בהווה, את הצד השלילי שלהם. וצריך לעמול קשה כדי למצוא שהצד השלילי אינו המציאות האמיתית וכדומה.

יא. הגלות אינה רצויה, אך עתידה להתבטל

ההוראה מכל הנזכר לעיל:

בראש ובראשונה יש תמיד לדעת ולזכור שהגלות היא אחד מן הדברים שהקב"ה "מתחרט" עליהם. אין זה מצב שהקדוש־ברוך־הוא חפץ בו, ח"ו, שישראל יהיו שרויים בו. ואומרים זאת לישראל כי צריכה להיות בהם אי־שביעות רצון כלפי הגלות. הגלות היא עונש – "מפני חטאינו". כאשר יהודי חש, ר"ל, אחרת וטוען שזהו המצב האידאלי ליהודים, הרי הוא אומר את ההיפך מרצון ה', כי הקדוש־ברוך־הוא מתחרט – והחרטה היא בכל יום ואפילו בתשעה באב וכדומה – ומובנת העלטה העצומה שהוא שרוי בה, גלות בתוך גלות.

אך מצד שני יש להזהר מליפול למרה שחורה ח"ו, ואין להבהל מפני הגלות, מתוך ידיעה שאין זו מציאות אמיתית, ובקרוב ממש היא תתבטל. במיוחד כאשר כבר נמצאים בתקופה של עקבתא דמשיחא, וצריך לזרז את קץ הגלות – אחישנה – על ידי הגברה של "נר מצוה ותורה אור",