שיחה ד

188שיחה ד

שופטים

א. "עדי בירור" ו"עדי קיום"

בענין העדות – "על פי שני עדים... יקום דבר"¹ – יש שני סוגים:

א) "עדי בירור"² – לדוגמא³: עדות על הלואה, שמטרתם רק לוודא שההלואה בוצעה, אך ההלואה כשלעצמה אינה תלויה בעדים – גם כאשר ההלואה מבוצעת ללא עדות, חייב הלווה להחזיר את החוב. לפי זה משמעות הביטוי "על פי... יקום דבר" הוא, שה"דבר" מתברר על ידי העדים.

ב) "עדי קיום" – לדוגמא: עדי קידושין, שעדותם היא חלק מן הקידושין⁴, כי ההלכה⁵ היא, שאפילו גם כאשר האיש וגם האשה מודים שהוא קידשה, הרי אם לא היתה עדות, "אין חוששין לקידושין". כלומר, ללא עדי קידושין אין קידושין⁶. בסוג זה של

ד עדות המשמעות של "יקום דבר" היא: באמצעותם מתקיים ה"דבר".

ב. עדי קיום נעשים עדים בשעת הראייה

מן ההבדל הזה נובע עוד הבדל בין עדי בירור לעדי קיום:

עדי בירור, שתפקידם לברר את המעשה, נעשים "עדים" בעיקר בזמן הבירור, כאשר הם באים להעיד בבית דין⁷. ואילו עדי קיום שבאמצעותם מתבצע המעשה (הקידושין), הרי שכבר בשעת ראייתם את המעשה חלה עליהם מהות של עדות.

בכך מסביר הגאון הרוגוטשובי⁸ מדוע אין עדי קידושין זקוקים לחקירה ודרישה⁹:

חקירה ודרישה צריכות להתקיים רק בעדים שהמהות של "עדות" חלה עליהם באמצעות בית דין, ואין הם נעשים עדים אלא לאחר שבית־דין חקר 188ודרש אותם¹⁰. ואילו עדי קידושין וכדומה, שהם עדי קיום, כבר נעשו עדים על ידי התורה בשעת המעשה (הקידושין), ואין הם חייבים בחקירה ודרישה בבית דין כדי להיות עדים – שהרי הם כבר נעשו עדים בשעת הראייה.

ג. קידושין אי אפשר לבטל אפילו תוך כדי דיבור

לפי האמור לעיל, שהעדים הם חלק ממעשה הקידושין, והם "מקיימים" את הקידושין, אפשר להסביר מדוע לא חל לגבי קידושין הכלל של "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כנאמר בגמרא¹¹ "והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ... ומקדש ומגרש". מהו ההבדל בין כל הדברים לבין "מקדש ומגרש"?

הר"ן¹² מסביר, ש"בשאר מילי דלא חמירי כולי האי" (=שבשאר הדברים שאינם חמורים כל־כך), עושה אותם האדם מלכתחילה במחשבה שהוא יוכל להתחרט תוך כדי דיבור, ואילו לגבי "הני כיון דחמירי כולי האי (=אלו – כיון שחמורים כל־כך) אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה", ולכן אינו יכול להתחרט.

הסבר זה דורש הבהרה, כי לפי זה – שבמעשים אחרים אין המחשבה מוחלטת עד לאחר זמן של "כדי דיבור" – יוצא, שהמעשה אינו גמור עד אז. ולפיכך, אם, לדוגמא, נתן אדם לזולתו במתנה דבר מאכל, אין מקבל המתנה יכול לאכלו (לכתחילה) עד לאחר זמן של "כדי דיבור", ואין אנו מוצאים חידוש זה בשום מקום! הכרחי איפוא לומר, שגם המעשים האחרים נגמרים והם סופיים מיד¹³, אך בזמן של "כדי דיבור" יש אפשרות¹⁴ להתחרט¹⁵ ולבטל את המעשה, והדבר אינו כך לגבי מקדש ומגרש.

ההסבר לכך הוא: בקידושין (ובגירושין) נעשה המעשה באמצעות העדות, ולכן אין המקדש (והמגרש) יכול לבטל את מעשהו מיד אחר כך¹⁶, כי העדים גרמו לביצוע מעשה הקידושין¹⁷. ואילו במעשים האחרים, העדים אינם גורמים לקיום המעשה, והמעשה נגרם על ידי עושהו בלבד, ולפיכך הוא יכול לבטלו בזמן של "תוך כדי דיבור".

189ד. ענינים אלו ב"עדות" קיימים גם בפנימיות

כל הענינים שבנגלה שבתורה מתאימים לאופן שבו הם קיימים בפנימיות, לכן מובן, שכל הענינים שנזכרו לעיל לגבי עדות קיימים גם בפנימיות: (א) שני הסוגים של "עדי בירור" ו"עדי קיום", (ב) העובדה שעדי קידושין הם עדי קיום¹⁸, (ג) עדי קיום נעשים עדים בשעת הראייה, ועדי בירור – בעת אמירת העדות בבית־דין, (ד) מעשה שנעשה באמצעות עדי קיום הוא תקף יותר.

נאמר בתורה¹⁹ "אתם עדי נאום ה'". ב"זוהר"²⁰ יש על כך שני פירושים: א) אלין אינון ישראל (=אלה הם ישראל), ב) אלין אינון שמייא וארעא (=אלה הם שמים וארץ), דכתיב²¹: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

ויש לומר, ששני פירושים אלה – ישראל, ושמים וארץ – מתאימים לשני סוגי העדים: עדי בירור ועדי קיום, כדלהלן.

ה. אין צורך בעדות על "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין"

אדמו"ר הזקן מסביר בהרחבה²², שעדות אפשרית רק "על דבר הנסתר ונעלם מעיני הכל", ואילו על "דבר הנגלה" אין צורך בעדות. יתר־על־כן: גם על דבר שבינתיים אין הוא "נגלה", אבל הוא "מילתא דעבידא לאגלויי"²³ (=דבר העשוי להתגלות), אין צורך ב"עדות גמורה"²⁴, ועדות היא רק על "דבר הנעלם לגמרי"²⁵.

משמעות הדברים ברוחניות היא²⁶:

על כך שהקב"ה מחיה את כל העולמות (וכלשון ה"זוהר" והחסידות: ממלא כל עלמין) אין צורך ב"עדות", כי זהו "דבר הנגלה"²⁷: כאשר מתבוננים בסדרי העולם והנהגתן, רואים שיש חיות אלקית המחיה אותו. כנאמר²⁸ "ומבשרי אחזה אלוקה", וכדברי חז"ל²⁹ "מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקדוש־ברוך־הוא ממלא את 190עולמו". וכיון שזהו דבר הכרחי ומובן לפי ההגיון [עד אשר אמונה זו קיימת אפילו אצל חסידי אומות העולם, כידוע³⁰], אין צורך בעדות לכך.

גם לאמונה באלקות שמעל לעולם (כלשון ה"זוהר" והחסידות: סובב כל עלמין) אין צורך ב"עדות". אמנם, דרגה זו אינה "מושגת" בשכל המוגבל בהגבלות של העולם, אך השכל עצמו מחייב, שקיים אור אלקי הנעלה מהבנה שכלית: לאחר שלפי השכל הכרחי שיש חיות אלקית בתוך העולם, הוא מגיע להכרה ש"לא זה הוא עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו"³¹, ושיש דרגות אלקות הנעלות מן העולם ומן השכל³².

ולכן גם על דרגה זו אין צורך בעדות, שהרי, למרות שאין זה "דבר הנגלה" (כי אי אפשר להבינו), אך זהו "מילתא דעבידא לאגלויי", כי זוהי דרגה של "למעלה מן השכל" שגם השכל עצמו מכריח את קיומה.

הענין של "עדות" הוא על עצמותו יתברך, הנעלית גם מדרגה של "סובב כל עלמין", ולגמרי איננו בגדר הבנה שכלית. זהו "דבר הנעלם לגמרי", שלגביו יש צורך ב"עדות" כדי לגלות את עצמותו יתברך, בדיוק כשם שעדות באה, בפשטות, כדי לגלות "דבר הנעלם לגמרי". וזאת, בשני סוגי העדויות שדלעיל:

א) "עדי בירור": בבריאה נקבעו "עדים", המגלים את כח האין־סוף שישנו בבריאה – אלה הם השמים והארץ. כידוע³³, נצחיות השמים (שהם "קיימים באיש") והארץ (ש"קיימין במין") נובעת מכח האין־סוף, ולכן הם עדי בירור לעצמותו יתברך³⁴.

ב) "עדי קיום": יש "עדים", שניתן להם הכח, כביכול, להמשיך את עצמותו ית' בעולם, כפי שעדי קיום מבצעים את המעשה. אלה הם נשמות ישראל, ששורשן בעצמותו ית', ובידם הכח, על ידי עבודת התורה והמצוות³⁵, להוריד את עצמותו ית' אל תוך העולם.

[זהו ההסבר הפנימי לכך שעדי קידושין הם "עדי קיום": תכלית הקידושין היא "פרו³⁶ ורבו..."³⁷, 191שבענין זה קיימת המשכת כח האין־סוף למטה – הכח לבנים ובני בנים עד סוף כל הדורות – כידוע³⁸. כלומר, על ידי הקידושין מתבצעת המשכת האין־סוף למטה, ודבר זה מתבטא גם בפשטות, שעדי קידושין הם "עדי קיום"].

ו. דוקא ישראל מגלה שהעולם מאוחד עם עצמותו ית'

אך צריך להבין: הרי השמים והארץ מגלים את כח האין־סוף בבריאה, ומהי פעולתם וחידושם של "עדי הקיום", נשמות ישראל, בהמשכת עצמותו ית' למטה?

ההסבר הכללי לכך הוא: השמים והארץ אכן "מעידים" על כח האין־סוף שבעולם, אך לא באופן המראה שהעולם איננו מציאות עצמאית כלל³⁹, ושהוא בטל לגמרי כלפי הקב"ה. ישראל, באמצעות קיום התורה והמצוות, מגלים ש"אין עוד מלבדו"⁴⁰ – שהעולם מאוחד לחלוטין⁴¹ עם עצמותו ית'.

ז. מתן תורה – לכאורה מחליש את העולם

כדי להבין זאת טוב יותר, יש להקדים ולהסביר את דברי חז"ל⁴² על הפסוק⁴³ "ארץ יראה ושקטה" – "בתחילה יראה ולבסוף שקטה": לפני מתן תורה היה העולם שרוי במצב של "יראה" (לקיומו), המורה על חולשה במציאותו, ולאחר שקבלו ישראל את התורה הגיע מצב של "שקטה" – מתן תורה גרם לעצמה ולתוקף במציאות העולם.

לכאורה, אין מובן: העולם הוא גשמי וחומרי, ומעלים (עולם מלשון העלם⁴⁴) אלקות, ואילו מתן תורה החליש את העלם העולם וגרם להתעדנות העולם, כמאמר חז"ל⁴⁵ שבמ"ת "צפור לא צווח... העולם שותק..." – ולכן אפשר דוקא לאחר מתן תורה לקדש את הגשמיות, כידוע⁴⁶ – ואם כך, כיצד אומרים שלאחר מתן תורה התחזקה מציאות העולם?

אמנם, הקדוש־ברוך־הוא התנה "עם מעשה בראשית" ש"אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"⁴², אך זאת, 192לכאורה, ענין שונה בנוסף לעצם מציאות העולם, כאדם המתנה מעשה כל שהוא בתנאי, והתנאי הוא דבר בנוסף לעצם המעשה⁴⁷.

אפילו הענין שכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל"⁴⁸ הוא, לכאורה, בנוסף לבריאה עצמה: הבריאה היא "בשביל" דבר אחר, אך מציאות הבריאה עצמה איננה תורה וישראל.

ואם כך יוצא, שלגבי מציאות העולם עצמו גרם מתן תורה החלשה, ולא התחזקות.

ח. אצל הקדוש־ברוך־הוא התכלית היא מציאות הדבר

ההסבר לכך הוא: אצל אדם נראה, שמטרת הפעולה והפעולה עצמה הם שני דברים שונים, מפני שאצלו ה"כח" הוא חסר "פועל"⁴⁹, ואלה הם שני דברים שונים. אבל אצל הקדוש־ברוך־הוא "אין כח חסר פועל"⁴⁹, ולכן כל מציאותו של ה"פועל" הוא ה"כח". ובדומה לכך, כיון שמטרת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", לכן הם מציאותו האמיתית⁵⁰, ולא חומרו וגשמיותו⁵¹.

לפיכך מוצאים גם בדיני התורה, שמתחשבים בכוונת הדבר ולא בגשמיותו וחומרו. לדוגמא: ההלכה⁵² של "המוציא אוכלין פחות מכשיעור פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו". כלומר, למרות שבחומריותו הכלי הוא בעל שיעור הוצאה, ואילו היו מוציאים אותו בפני עצמו היו חייבים באיסור הוצאה, בכל זאת, כיון שמטרת הוצאת הכלי היא למען האוכלין, מתבטלת מציאותו הגשמית של הכלי כלפי המטרה – האוכלין – ונעשה "חלק" ממנו. וכיון שהאוכלין פחותים משיעור החייב באיסור הוצאה, פחות גם הכלי מן השיעור.

ט. גם בהלכה מתבטלת המציאות החיצונית כלפי התכלית

כל ענין בפנימיות התורה קיים, 193לפחות ברמז, גם בנגלה שבתורה. וכך מוצאים ענין זה, שכל מציאות העולם היא התורה וישראל, בכמה מקומות בנגלה, לפחות ברמז. ולדוגמא בדברי ה"תוספות":

ההלכה היא, שכשם ש"אין שורפין קדשים ביום־טוב"⁵³ (כי אין זה לצורך הדיוט, אלא לצורך גבוה בלבד), כך אסור לשרוף תרומה טמאה ביום־טוב⁵⁴. ושואלים ב"תוספות"⁵⁵: הרי מותר ליהנות משריפת התרומה, ומדוע, אפוא, אסור לשרוף את התרומה כדי "להסיקו תחת תבשילו", שבכך יש "צורך אוכל נפש"? ועונים בתוספות⁵⁶: הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה (=הואיל ויש בכך גם צורך גבוה) בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה, והוי כאילו כולו של גבוה.

בפשטות, נדרש הסבר לתירוץ זה: מדוע מבטל "צורך גבוה" את "צורך הדיוט"?

ולפי האמור לעיל, מובנים הדברים: מציאותם האמיתית של כל הדברים בעולם היא התורה וישראל, ולכן כאשר משתמשים בדבר בהתאם לתכליתו – קיום מצוה – מתבטלת⁵⁷ מציאותו החיצונית, וקיימת רק מציאותו האמיתית – המצוה. ולפיכך, כיון שמטרת שריפת התרומה היא "צורך גבוה", מתבטל "צורך הדיוט"⁵⁸.

י. החידוש במתן תורה:

נתינת כח לגלות בעולם

את מציאותו האמיתית

אך לפי זה מתעוררת השאלה מצד שני (בדומה לשאלה שלעיל בסעיף ו'): הענין שכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל" לא התחדש במתן תורה, אלא זאת היתה תכלית הבריאה מלכתחילה. מיד בתחילת הבריאה היתה זו כל מציאותו, ומה, אפוא, חודש במתן תורה, שבגללו דוקא אז הגיע העולם למצב של "שקטה"?

ההסבר לכך הוא: הענין שכל מציאות הבריאה היא תכליתה הוא מצד הקדוש־ברוך־הוא, שאצלו "אין כח חסר פועל", כדלעיל בסעיף ח'. אך מצד הנבראים, שאצלם ה"כח" הוא "חסר פועל", אין זה נראה⁵⁹.

התכלית היא, שיתגלה בבריאה, מצד העולם עצמו, שכל מציאותו היא התורה וישראל, ואז יתאחד העולם עם אלקות בגלוי, גם מצד העולם.

194לכן דוקא במתן תורה נוצר מצב של "ארץ... שקטה": לפני מתן תורה, לא ניכר בגלוי מצד העולם עצמו הקשר עם התורה וישראל, ולכן היתה גשמיות העולם בתוקפה (בדומה לכלי בפני עצמו, ששיעור ההוצאה הוא לפי גשמיות הכלי, כדלעיל בסעיף ח'). במתן תורה ניתן הכח לגלות בעולם, מבחינתו הוא, את מציאותו האמיתית, ולכן נוצר מצב של "שקטה".

יא. ההבדל בין עדות שמים וארץ לעדות ישראל

לפי כל האמור לעיל יובן גם ההבדל בין ה"עדות" של שמים וארץ ל"עדות" נשמות ישראל:

כיון ש"נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים"⁶⁰ – וב"דירה" הכוונה היא לעצמותו ית'⁶¹ – הרי שכך אכן נעשה בפועל, ואכן יש לעצמותו ית' "דירה" בתחתונים⁶². וזה מתבטא⁶³ גם בנצחיות השמים והארץ וכו' המורה על כח הא"ס הקיים בבריאה, כדלעיל.

אך מצד שני, כיון שזה רק מצד הקדוש־ברוך־הוא, הרי זה באופן שהשמים והארץ וכח האין־סוף הם שני דברים שונים.

כדי שתתבצע התכלית, שה"דירה" לעצמותו ית' תהיה גם מצד הנבראים עצמם, צריכה להתקיים עבודת התורה והמצוות על ידי נשמות ישראל, שבאמצעותה הם גורמים לכך, שה"דירה בתחתונים" תהיה גם מצד התחתונים עצמם⁶⁴.

[זהו גם ההסבר בפנימיות הענינים לכך ש"עדי קיום" מחזקים את קיום המעשה. באמצעות ה"עדות" של ישראל נוצר תוקף⁶⁵ בבריאה – "שקטה", כפי שהוסבר לעיל בהרחבה].

יב. ההבדל הפנימי בין "עדי בירור" ל"עדי קיום"

בכך אפשר גם להסביר את ההבדל הנ"ל (בסעיף ב') בין "עדי בירור" ל"עדי קיום" [שעדי קיום נעשים עדים בשעת הראייה, ועדי בירור – רק כאשר הם מעידים בבית דין] בפנימיותם של הענינים:

ה"עדות" של השמים והארץ עצמם אינה מגלה את עצמותו יתברך בעולם, 195כי השמים והארץ הם חלק מהעולם, מלשון העלם [וביטוי כח האין־סוף בהם איננו מצד מציאותם שלהם, אלא מצד האלקות⁶⁶], ורק בכח ישראל לראות בהם את כח האין־סוף, ולכן גם לאחר אמירת ה"עדות" עדיין נשארת עצמותו ית' "דבר הנעלם לגמרי".

ה"בירור" והגילוי יושלמו רק לעתיד לבוא, בעת שהעולם יגיע לשיא שלימותו, כאשר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר..."⁶⁷ – אז יתגלה בראיית כל בשר כח האין־סוף שבשמים ובארץ.

ואילו ה"עדות" של נשמות ישראל היא להיפך: המשכת עצמותו ית' בעולם על ידי ישראל באמצעות עבודתם, נעשית בשלימות מיד בעת עשיית המצוה וכדומה, ולעתיד לבוא רק יתגלה מה שכבר נעשה בזמן הגלות⁶⁸.

יג. ענין ה"עדות" בעבודת האדם

בדיוק כפי שקיים ענין ה"עדות" למעלה, כך הוא קיים בעבודת האדם:

יש עבודה לפי טעם ודעת, שזהו "דבר הנגלה" וברור שיש לעשותה. עבודה נעלה מזאת היא עבודה שמעל לטעם ודעת, מעל לשכל, עבודה הכרוכה במסירות נפש. אך גם עבודה זו יכולה להתבצע באופן שאין היא מהווה "עדות", כי היא תלויה בהגבלות השכל – מסירות נפש המדודה לפי דיני ה"שולחן־ערוך"⁶⁹, כאשר על כל פרט עורך האדם חישוב אם הוא חייב למסור נפשו על־כך לפי ההלכה בשולחן ערוך.

העבודה הנעלית ביותר היא, כאשר בגלל התקשרותו של היהודי לעצמותו ית' (מצד עצם הנשמה) הרי מסירות הנפש שלו היא ללא שום הגבלות וחישובים⁷⁰, ועל עבודה זו נאמר "אתם עדי", שבאמצעות עבודה זו ישראל "מעידים" ומורידים את עצמות אין־סוף ברוך הוא אל תוך העולם למטה.

יד. קיום מצוות – ללא התחשבות בגשמיות

ענין נוסף בכך: כיון שכל תכלית העולם היא תורה וישראל, כדלעיל, וכאשר מתגלה כוונה זו בגלוי מתבטלת המציאות החיצונית של העולם,

נלמדת מכך ההוראה: כאשר יהודי מתכונן לקיים מצוה, אל לו להתחשב בשום דבר, לא במציאות העצמית ולא בשום מציאות אחרת – כי, 196כאשר מדובר במצוה, מתבטלות כל המציאויות החיצוניות, הגשמיות, העלולות להסביר ולהעלים את המצוה. המציאות כולה היא המצוה בלבד.

תחושה זו נובעת מן ה"עדות" שבנשמה: מצד דרגה שלפי טעם ודעת (ממלא כל עלמין), ואפילו מצד דרגה הנעלה מטעם ודעת אך קשורה לכך (סובב כל עלמין) יש מקום למציאות של נבראים,

רק מצד עבודה של עצם הנשמה, הקשורה בעצמותו יתברך, מורגש אצל היהודי שכל מציאות העולם היא אלקות (תורה וישראל).