שיחה ב

6שיחה ב

במדבר

א. פירוש רש"י מציין את הטעם "מבן חודש", והשאלות על כך

מן הפסוק¹ "פקוד את בני לוי... כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם", מצטט רש"י את המילים "מבן חודש ומעלה", ומפרש: "משיצא מכלל נפלים² הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש".

בפשטות כוונת רש"י היא להסביר, שאין סופרים את הלויים "מבן חודש" מפני שאז יש בהם חשיבות מיוחדת (בדומה למנין בני ישראל "מבן עשרים שנה..."³, מפני שאז נעשה היהודי "יוצא צבא"), אלא רק מפני שעד גיל חודש עדיין אין ודאות שהולד אינו נפל, אך לאמיתו של דבר ראוי בן לוי להימנות מיד לאחר היוולדו, כפי שאומר רש"י בהמשך "למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן⁴...".

אבל צריך להבין: בדרך כלל אין

ב מוצאים שרש"י מביא בפירושו על התורה טעמים למצוות, ובודאי לא לפרטי המצוות⁵. מכך מובן, שבמקום שהוא בכל זאת מביא טעם, הרי זה משום שבאמצעות טעם זה מתורץ קושי בפשטם של הפסוקים. מהו, איפוא, הקושי הקיים כאן, שכדי לתרצו מביא רש"י את הטעם למנין מגיל חודש?

מצד שני, אנו מוצאים מקומות אחרים הדומים לעניננו, ואשר בהם אין רש"י מציין טעם: לפני פרשתנו – בפרשת ערכין⁶ נאמר "ואם מבן חודש... והיה ערכך...", ורש"י אינו מבאר שם את הטעם לכך שהפחות מבן חודש אינו בעל ערך. וכך גם בציווי⁷ "שור או כשב... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן..." אין רש"י מבאר מדוע צריך לחכות עד "יום השמיני", למרות שבתרגום יונתן נאמר הטעם⁸ "דישתמודע דלא נפיל". ומדוע צריך רש"י לציין כאן את הטעם?

ב. "ליקרא שומר משמרת הקודש"

יותר מכך תמוהה התוספת של רש"י "הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש":

6א) הכוונה היא להסביר כאן מדוע מונים את שבט לוי מגיל חודש ומעלה, ומדוע חשוב, איפוא, לציין שהמנין הוא "ליקרא שומר משמרת הקודש"?

יותר מכך: גם בהמשך הפרשה⁹, במנין הבכורות, נאמר "פקוד... מבן חודש ומעלה...", והרי זה אינו כדי "ליקרא שומר משמרת הקודש", והטעם באופן כללי הוא זהה, כפי שמפרש רש"י "משיצא מכלל ספק¹⁰ נפלים"? וכן רש"י אינו מוסיף שם מטרה אחרת למנין.

ב) מה מחדש רש"י באומרו זאת? הרי כבר נאמר בפירוש בפסוקים הקודמים¹¹ שתפקיד שבט לוי הוא "ושמרו את משמרתו... לעבוד את עבודת המשכן"!

ג) אם מסיבה כלשהי צריך רש"י לציין כאן במה מתבטאת עבודת שבט לוי, מדוע הוא משנה מן הפסוק שלעיל, ואומר "שומר משמרת הקודש", ביטוי הלקוח מפסוק מאוחר יותר¹², התמיהה גדולה אף יותר: הפסוק האחרון כתוב רק לגבי בני קהת, ולא לגבי כל הלויים?!

[אמנם על הפסוק¹³ "ונשיא נשיאי הלוי... פקודת שומרי משמרת הקודש" מפרש רש"י: "ועל מה היא נשיאותו? פקודת שומרי משמרת הקודש – על ידו היה פקודת כולם", שזה אמור לגבי כל הלויים, אך בכל זאת אין מובן מדוע משתמש כאן רש"י בביטוי מפסוק הכתוב בעיקר לגבי בני קהת, כאשר הוא יכול לצטט מספר ביטויים אחרים המוזכרים אצל כל הלויים].

ד) בפסוק הקודם¹⁴ המדבר אודות השוני שבמנין שבט לוי "אך את מטה לוי לא תפקוד..." כותב רש"י את הטעם "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" – וכאן משנה רש"י ואומר "שומר משמרת הקודש", ולא "נמנה בלגיון של מלך"?

ג. הטעם "מבן חודש" לגבי הבכורות, או לגבי הלויים

לכאורה, ההכרח של רש"י לבאר 7"משיצא מכלל נפלים" הוא: הציווי "פקוד את בני לוי" בא כהמשך לדיבור ה' "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור... והיו לי הלויים כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים"¹⁵. וכיון ש"והיו לי הלויים" הרי זה "תחת כל בכור", שבכך נכללים כל הבכורות, אפי' מי שלפני "מבן חודש", כשם שב"הכתי כל בכור בארץ מצרים" שבפסוק זה נכללים כל הבכורות, היה צריך הציווי "פקוד את בני לוי" – הבא בהמשך ל"והיו לי הלויים" – לכלול את כל הלויים שיהיו "לי", כולל הפחותים מ"בן חודש"?

לפיכך צריך רש"י להסביר שאכן היו סופרים את בני לוי "מן הבטן", אך ממתינים עד אשר "יצא מכלל הנפלים".

אך לפי זה שהציווי "פקוד את בני לוי" בא כהמשך ל"ואני הנה לקחתי את הלויים... תחת כל בכור...", מתעורר קושי בדברי רש"י המציין טעם לחשיבות בבני לוי עצמם לכך שמונים אותם "מבן חודש", כדלהלן:

א) הלויים הם "תחת כל בכור... מבני ישראל", וכאמור בהמשך הפרשה¹⁶ ספרו את הבכורות, ופדו אותם עם הלויים, רק "מבן חודש ומעלה" – ויוצא, שממילא צריך היה לספור גם את הלויים רק "מבן חודש ומעלה".

מדוע, אפוא, מסביר רש"י שהטעם למניית הלויים "מבן חודש" הוא "יצא (הלוי) מכלל נפלים", ולא – כפי שמסבירים חלק ממפרשי התורה¹⁷ בהתבסס על במדבר רבה¹⁸ – מפני שהלויים היוו פדיון לבכורות, ומנין הבכורות הוא "מבן חודש ומעלה"?

אמנם מנין הבכורות "מבן חודש ומעלה" הוא מפני ש"יצא מכלל ספק נפלים", כפי שפירש רש"י שם, אך לפי האמור לעיל אין קיים טעם זה אצל בני לוי¹⁹.

ב) לפי זה תמוהים יותר דברי רש"י "הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש": לכאורה הטעם למניה "משיצא..." איננו רק "ליקרא שומר משמרת הקודש", אלא גם מפני פדיון הבכורות, וטעם זה אף מפורש מאוחר יותר בפרשה?

ד. "למוד... אותו השבט..."

לאחר מכן ממשיך רש"י: "אמר רבי יהודה ב"ר שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר²⁰: אשר ילדה אותה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפש²¹, שכשאתה מונה חשבונם 8לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת והיא השלימה את המנין".

גם כאן אין מובן: א) כאמור, אין רש"י מפרש טעם לדברי התורה אלא כאשר על־ידי כך מתורץ קושי בפשוטו של מקרא – ומדוע מביא רש"י כאן את המאמר "למוד הוא אותו השבט..."?

ב) בן חמש למקרא אינו נזקק למאמר "למוד הוא..." כי הוא כבר למד לפני כן¹⁴ "אך את מטה לוי לא תפקוד... בתוך בני ישראל", ורש"י מפרש שם: "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר צפה הקדוש־ברוך־הוא... על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה... אמר אל יהיו אלו בכלל...", ומשני פירושים אלו מובן, שבהיותם "לגיון של מלך", נבדלים מכל ישראל, גם מנין הלויים אינו דומה למנין בני ישראל.

ג) מצד שני: מהי ההוכחה מיוכבד לעניננו: כאן מונים "כל זכר" כדי "ליקרא שומר משמרת הקודש", ואילו שם מונים "שבעים נפש" כדי לדעת "הבאים מצרימה"?

ה. הדיוקים בלשונו של רש"י בפירוש זה

בנוסף לכך יש להבין כמה וכמה דיוקים בלשון רש"י:

א) "נמנה מן הבטן" – זהו שינוי מן המקור למאמרו של רבי יהודה ב"ר שלום (תנחומא²², במדב"ר²³ ועוד²⁴), ששם נאמר "עד שהם קטנים"?

אף אם נאמר שרש"י משנה את הלשון²⁵ כדי להדגיש שהכוונה הוא אפילו לקטנים שזה עתה נולדו²⁶, לפני "מבן חודש ומעלה"

– שבכך מובן גם מדוע מוסיף רש"י "שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה" (למרות שזה אינו מובא²⁷ בדברי רבי יהודה ב"ר שלום²⁸ במדרש), כדי להדגיש שהכוונה היא מיד לאחר שנולד – 9גם אז מתאים יותר הביטוי "משנולד" המתאר את בן לוי המנוי, ולא "מן הבטן" – בטן אמו?

ב) בגמרא²⁹ ובכמה מדרשים מוזכר לגבי לידתה של יוכבד הביטוי "בין החומות". מדוע כותב רש"י "כניסתה בפתח מצרים"³⁰?

ג) מהו הדיוק בלשון רש"י "כניסתה בפתח מצרים"³⁰, ולא "כניסתה למצרים" בלבד?

ד) מדוע מוכיח רש"י שספרו את יוכבד בין הבאים מצרימה מכך שנאמר "נמנית בשבעים נפש", בעוד אשר ההוכחה לכך הוא כבר מפסוק שלפני כן³¹ – "אלה בני לאה... כל נפש... שלושים ושלוש" ו"בפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב"³², ורש"י היה צריך להביא הוכחה זו?

אמנם כך מובא גם במאמרו של רבי יהודה ב"ר שלום, אך: א) זה עצמו קשה, ב) כאמור מספר פעמים אין רש"י מצטט בפירושו דרשות חז"ל, אלא אם הן שייכות לפשוטו של מקרא, ואם כך, לא היה רש"י צריך להביא את מאמרו של רבי יהודה ב"ר שלום, אלא את ההוכחה מן הפסוק הקודם³³. ובמיוחד כאשר גם ההוכחה מן הפסוק ההוא מצויה בדברי חז"ל³⁴.

ה) מדוע בוחר רש"י את הגירסה בתנחומא²², שלא תמצאם אלא "שבעים חסר אחת", ולא את הגירסה הקצרה יותר של במדבר רבה²³ – "הרי ס"ט"³⁵?

ו) מדוע חוזר רש"י ואומר בסיום פירושו "והיא השלימה את המנין", לאחר שכבר אמר "ונמנית בשבעים נפש"? ובמיוחד כאשר הוספה זו אינה נמצאת במדרש³⁶.

ז) מדוע מציין רש"י גם את שמו של בעל המאמר – רבי יהודה ב"ר שלום – שאת זאת הוא עושה, כאמור מספר פעמים, רק לשם תוספת ביאור בפירושו³⁷?

ו. חיזוק התמיהה לפי פירושי רש"י במקום אחר

התמיהה על הדיוקים שלעיל היא גדולה אף יותר: רש"י כבר הביא לפני־כן, בפרשת ויגש³¹, ענין זה אודות הכללת יוכבד במנין הנפש הבאים מצרימה, אבל בהבדלים מסויימים:

(א) שם מתעכב רש"י על הפסוק "אלה בני לאה... כל נפש... שלשים ושלש", (ב) שם הוא אומר "ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב", ולא "ל"ג חסר 10אחת", (ג) שם הוא אומר "אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר"³⁸, (ד) שם אין רש"י כופל לבסוף "והיא השלימה את המנין", (ה) שם אין רש"י מציין את שם בעל המאמר³⁹ של "ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב"?!

והפליאה אף מתחזקת: גם בפרשת פינחס, על הפסוק²⁰ "אשר ילדה אותה ללוי במצרים", אומר רש"י שיוכבד נכללה במנין שבעים הנפש, אך שם הוא אומר בקצרה^* – "כשנכנסו לתוך החומה ילדתה והיא השלימה מנין שבעים שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע".

מכאן רואים, שאף אילו חייב היה רש"י להביא את ההוכחה מכך ש"נמנית בשבעים", הוא יכול היה לומר בקיצור כפירושו בפרשת פנחס (הדומה ללשון הגמרא במסכת בבא בתרא⁴⁰): (א) "אי אתה מוצא אלא ס"ט" – ולא "שבעים חסר אחת", (ב) לא לכפול "ונמנית בשבעים נפש... והיא השלימה את המנין", (ג) לא לציין את שם בעל המאמר⁴¹?

ז. מנין הלווים "מבן חודש" אינו בגלל פדיון הבכורות

ההסבר לכל זה הוא:

כאמור לעיל (בס"ג) מופיע הפסוק כהמשך לנאמר "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל... והיו לי הלוים", ורש"י מפרש שם: "מתוך בני ישראל – שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי .. לפי שהיתה העבודה בבכורות... והלוים... נבחרו תחתיהם". כלומר, לפי רש"י יוצא שהכוונה בפסוק "לקחתי את הלויים... תחת כל בכור..." אינה לפדיית הבכורות בלויים, כפי שמסבירים מפרשים אחרים⁴², שהרי הציווי על פדיון זה כתוב מאוחר יותר, לאחר מנין הלויים, אלא כאן יש ענין בפני עצמו: הקב"ה בחר בלויים "תחת כל בכור" – "שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי".

לכן אין רש"י יכול להסביר שהסיבה למנין הלויים "מבן חודש ומעלה" היא משום שהם פודים את הבכורות "מבן חודש ומעלה", כי על כך התחדש והצטוו⁴³ רק מאוחר יותר.

ח. שומר משמרת הקודש

כיון שמנין הלויים מוזכר בהמשך לפסוקים המדברים על עבודת הלויים, 11סביר לומר שהמנין קשור בעבודתם, ותמוה: עבודת הלויים מתחילה רק "מבן שלשים..."⁴⁴, ואם כך צריך היה גם מנינם להתחיל "מבן שלשים" – איזה קשר יש ללוי "מבן חודש" לעבודת בני לוי⁴⁵?

על כך מוכרח רש"י להוסיף "נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש": גם "בן חודש ומעלה" קשור לעבודת בני לוי, כי מגיל זה (על אף שאין הוא עובד בפועל) הוא נקרא – "ליקרא – שומר משמרת הקודש".

ט. בני לוי מביאים שלימות מיד עם היוולדם

אך לפי זה אין מובן: ניתן להבין את הצורך למנות את שבט לוי בנפרד, ואף את מניית מבן חודש ומעלה, כיוון שהם "לגיון של מלך", ושונים מן השבטים האחרים, אך מדוע תהיה בהם המעלה שכבר "מבן חודש ומעלה" הם יקראו "שומר" – תואר המורה על פעולה בלשון הווה⁴⁶ – משמרת הקודש"?

על כך אומר רש"י "אומר רבי יהודה בן רבי שלום למוד הוא אותו השבט". והוא מסביר שלא זו בלבד שיוכבד נספרה, אלא היא נכללת במספר של "שבעים נפש", ויותר מכך, היא השלימה את המנין.

דיוק זה מבהיר גם לבן־החמש שבהדגשת התורה את מספר הנפשות "לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים"⁴⁷ יש שלימות. המספר שבעים מורה על שלמות⁴⁸ של כלל העם היהודי⁴⁹. ויוכבד השלימה מנין זה, כלומר, היא גרמה לשלמות ב"בית יעקב" כולו, בגרמה לכך שמספרם יהא שבעים.

וכיוון ש"למוד הוא אותו השבט" שמיד עם היוולדם הם מסוגלים לגרום לשלמות "בית יעקב" כולו, לכן אפשר למנותם כבר "מבן חודש", ואף לקרוא להם "שומר משמרת הקודש" – תפקיד הקשור לעם ישראל כולו, כלשון רש"י דלעיל – "שיהיו ישראל שוכרין אותן..."

[בכך גם מובן – (א) מדוע מביא רש"י הוכחה מ"שבעים" ולא מ"שלשים ושלש", (ב) מדוע הוא חוזר ומדגיש "והיא השלימה את המנין"].

י. שם בעל המאמר

במחשבתו של בן חמש למקרא – לפחות אצל תלמיד ממולח^* – עדיין 12לא ברור אם עד היותו "בן שלשים" אין הלוי "שומר משמרת הקודש", מה מוסיפה קריאתו בשם זה, שהיא הכרזה בלבד⁵⁰?

להסברת שאלה זו מציין רש"י את שם בעל המאמר "רבי יהודה בן רבי שלום", שלשיטתו קריאת שם חשובה כשלעצמה:

בתלמוד הירושלמי⁵¹ שואלים: "כתיב⁵² והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה... וכתיב⁵³: בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה..." ויוצא, אפוא, שבפועל מלך ארבעים שנה ושישה חדשים? ומובאים על כך מספר תירוצים. לאחר מכן נאמר: "אמר רבי יודן בי רבי שלום כתיב⁵⁴ כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל אמר לו הקב"ה אני אמרתי לך אל תתגרו בם⁵⁵ וביקשת להתגרות בם חייך שאינן נמנין לך", מכאן רואים שלדעתו של רבי יהודה בן רבי שלום, הרי עצם העובדה שהתורה אינה מכנה אותו בתואר מלך במשך ששה חדשים, היא עונש כשלעצמו, למרות שחלו עליו בתקופה זו גדרי מלך, לפי שיטה זו⁵⁶.

ומרובה מדה טובה... עצם כינוי הלויים בתואר "שומר משמרת הקודש" הוא ענין של מעלה וחשיבות.

יא. כיצד ניתן לכנות בתואר, בלי ביטוי מעשי לכך

אך עדיין קשה [בנוסף לדיוקים שלעיל בסעיף ה' – א) "נמנה מן הבטן". ב) "כניסתה בפתח מצרים", ג) "שבעים חסר אחת"]: מדוע מציין רש"י דוקא את המעלה של "שומר משמרת הקודש"?

וכן אין מובן: בכל זאת, כיצד ניתן לכנות את הלויים בתואר "שומר משמרת הקודש", החל "מבן חודש ומעלה", בזמן שלמעשה אין הם שומרים⁵⁷?

לכאורה ניתן היה לומר, שגם לשם כך מציין רש"י את שם בעל המאמר ברבי יהודה בן רבי שלום – כי לשיטתו אפשר לקרוא גם לילד שזה עתה נולד על־שם פעולותיו בעתיד⁵⁸:

נאמר במשנה במסכת נדרים⁵⁹, שאם 13אדם אומר "קונם שאינו נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות העולם". ושואלים בתלמוד ירושלמי⁶⁰: "ואין ישמעאל בכלל זרעו של אברהם? [ועונים, שנאמר⁶¹] – כי ביצחק יקרא לך זרע. (ושוב שואלים:) ואין עשו בכלל זרע יצחק? אמר רבי יודן בר שלום: ביצחק – במקצת יצחק. ר' הונא אמר בי"ת (של "ביצחק") תרי – (=שניים), בן שהוא עתיד לנחול שני עולמות העולם הזה והעולם הבא".

לכאורה, אין מובן הסברו של ר"י בר"ש האומר "ביצחק במקצת יצחק": עשו היה, למרות הכל, זרע יצחק, במיוחד לפני שיצא לתרבות רעה (שלא כישמעאל, שהתורה עצמה אומרת עליו "וגם את בן האמה", שאינו של אברהם) – וכן

לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש⁶²: כיצד רואים מן הפסוק שיעקב הוא "מקצת יצחק", ולא עשו?

מוכרחים אפוא לומר, שמכיון שבגיל שלוש עשרה⁶³ יצא עשו לתרבות רעה⁶⁴, הרי אין הוא נחשב זרעו של יצחק כבר בעת היוולדו⁶⁵.

ומרובה מדה טובה – מכיוון שהלוי יהיה בעתיד "שומר משמרת הקודש" אפשר לכנותו בתואר זה משעת לידתו.

אך תירוץ זה אינו מתקבל⁶⁶: גם בתלמוד הבבלי⁶⁷ מובא תירוץ זה "ביצחק ולא כל יצחק" ושם זוהי גמרא סתם, כלומר, לדעת הבבלי, שהלכה כמותו, זו דעת הכל, ולא שיטתו של ר"י בר"ש.

וזאת בנוסף לכך שבלתי סביר שלדיון ארוך כל־כך ירמוז רש"י בציון שם האומר⁶⁸ בלבד.

יותר מכך, ועיקר: רש"י כבר הביא קודם⁶⁹ את המאמר "כי ביצחק ולא כל יצחק", ושם – באופן סתמי, ללא ציון שמו של ר"י בר"ש.

יב. שומר משמרת הקודש – שמירה כפשוטה

ההסבר לכך הוא:

באמרו "שומר משמרת הקודש" מתכוון רש"י לשמירה כפשוטה, 14שהלויים שמרו על המשכן "שלא יקרב זר"⁷⁰, כנאמר⁷¹ "ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות", ואשר על כן לפי הפשט, נצטוו "והלוים יחנו סביב למשכן העדות"⁷¹.

ולפיכך אפשר לקרוא ללוים "ליקרא" – "שומר משמרת הקודש" כבר "מבן חודש ומעלה", כי בעצם חנייתם סביר למשכן העדות הרי הם "שומרי משמרת הקודש", אם כי עדיין אין הם מתאימים לעבודת שמירת המשכן⁷².

[ואילו לגבי עבודות אחרות של שבט לוי (שבגללם הם נקראים לגיון של מלך) אי אפשר לומר שמי שאינו מבצע את העבודה בפועל יוכל להיכלל בגליון על שם העתיד].

יג. הלויים נמנים עוד "מן הבטן" וההוכחה מיוכבד

אבל בן החמש למקרא שואל: מניית הלויים "מבן חודש ומעלה" מצביעה על מעלה שיש בהם, ואילו היתרון של "בן חודש" שהוא "שומר משמרת הקודש איננו שלו, והוא לא פועל זאת. מעלה זו תלויה באמו, שילדה אותו ומגדלת אותו (צריך לאמו^*) בסמוך לה במחנה לויה – "סביב למשכן העדות".

וכן אפשר לשאול: בדיוק כשם שהלוים שומרים על המשכן בעצם חניתם סביב המשכן שלא יקרב זר מבני ישראל, כך שומרים כל בני ישראל את המשכן בעצם חנייתם סביב הלויים (שמסביב למשכן) שלא יקרבו אומות העולם. ומהי איפוא, המעלה המיוחדת של שבט לוי בענין שומר משמרת הקודש, שבעבורה נמנים רק הם "מבן חודש ומעלה"?

לפיכך מביא רש"י את מאמרו של ר"י בר"ש "למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן"... שבאמצעותו מתורצת שתי השאלות: שבט לוי ("אותו השבט") נמנה "מן הבטן", כלומר, אף כאשר הולד הוא רק "מן הבטן" ומעלתו תלויה, באמו, כבר אז הוא נמנה בנפרד, והוא מציאות בפני עצמה⁷³.

וכדי להבהיר שאין יוכבד "נמנית בשבעים נפש" כאשר היא כבר מציאות עצמאית, אלא כאשר היא עדיין קשורה לבטן אמה, מדייק רש"י ואומר: א) "עם 15כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה", ב) "לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת".

וההסבר לכך הוא: אי־אפשר לחשב את יוכבד כמציאות עצמאית – לאחר הלידה – בין "בני ישראל הבאים מצרימה⁷⁴, כי היא נולדה. רק "עם כניסתה בפתח מצרים"⁷⁵. רק כאשר מונים אותה כשהיא "מן הבטן", אז היא מצד אמה בין "הבאים מצרימה", מפני שכבר היתה בבטן אמה לפני כניסתה למצרים.

וזהו הדיוק "אשר ילדה אותה... עם כניסתה בפתח מצרים": אילו נולדה קודם היתה כבר מציאות לעצמה כאחרים במנין שבעים הנפש, ולא היה לה קשר לעניננו – נמנה מן הבטן. אילו נולדה מאוחר יותר – אי אפשר היה לחשבה בין "הבאים מצרימה", כי כל עוד הימצאה בבטן אמה אין היא מציאות עצמאית – אלא "ירך אמה". אך כיון שנולדה "עם כניסתה בפתח מצרים" – שהפתח מחבר את העיר עם מה שמחוץ לה – מצטרף היותה בבטן אמה לפני הכניסה אל לידתה "עם כניסתה בפתח מצרים".

וזהו גם הדיוק "לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת": גם לפני לידת יוכבד היו שבעים נפש, כי כבר היתה מושלמת בבטן אמה, אך היה זה באופן של "שבעים חסר אחת"⁷⁶: יש שבעים נפש, אך "חסרה (בפועל) האחת" "והיא השלימה את המנין" – על־ידי לידתה נוספה שלימות⁷⁷ ב"שבעים (שהיו) חסר אחת", שיהיו שלמים.

יד. יינה של תורה

מיינה של תורה בפירוש רש"י:

על הפסוק⁷⁸ "אנכי שלומי אמוני ישראל" מבואר בחסידות⁷⁹ (מיוסד על הזהר⁸⁰) שמדובר בו על ספירת המלכות 16"שמשלמת לכל ספירה וספירה"⁸¹ ההסבר לכך הוא, שלא זו בלבד שספירת המלכות משלימה את המספר של עשר הספירות, שאת זאת עושה כל ספירה, אלא שבנוסף להיותה אחת מעשר הספירות, הביאה המלכות שלימות לכל אחת מן הספירות.

מכך מובן לגבי פירוש חז"ל⁸² לפסוק "אנכי שלומי אמוני ישראל", שמדובר אודות סרח בת אשר שאמרה "אני הוא שהשלמתי מנינן של ישראל במצרים", "השלמתי" הוא גם מלשון שלימות, ובמיוחד לפי המבואר ב"אור־התורה"⁸³ שסרח בת אשר "יש לומר שהוא המלכות".

מכך מובנת גם לשון רש"י שיוכבד "השלימה את המנין", שזוהי שלימות בכל בני ישראל.

טו. השלימות הקשר בין מלכות לבין הספירות שלמעלה

ספירת המלכות מביאה לשלימות בכל הספירות, כי באמצעותה "נמשך" הגילוי גם בעולמות בריאה יצירה עשיה, זוהי "עיקר הכוונה של המאציל"⁸⁴. אך כיוון שספירת המלכות "מתלבשת" בעולמות בי"ע, הרי אין בכוחה לגרום לגילוי בה מצד עצמה, כי "אין חבוש מתיר עצמו"⁸⁵ אלא על־ידי שמאיר בה האור מן הספירות שמעל ההתלבשות של ספירת המלכות.

וזהו ההסבר הפנימי לכך שיוכבד השלימה את המנין באופן שנולדה "עם כניסתה בפתח מצרים"⁸⁶: השלימות בבני ישראל נגרמת דוקא על־ידי לידתה "עם כניסתה...", בדומה לירידת מלכות לבי"ע; אך מצד שני היו כל ימי עיבורה לפני הכניסה למצרים (וכמוסבר לעיל היא יכולה להכנס למנין, דוקא משום כך), כי הכח לרדת ולגרום לענין של גאולה במצרים (כנאמר⁸⁷ "ותחיינה את הילדים") נובע דוקא ממקום שהוא "מחוץ" ונעלה ממצרים והגבלות.

זה נרמז גם בשם בעל המאמר – רבי יהודה בן רבי שלום⁸⁸: "יהודה" – הפעם אודה, הודאה, ספירת המלכות⁸⁹. "שלום" היא התורה, ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"⁹⁰, וספירת התפארת⁹¹. ר' יהודה בן רבי שלום הוא החיבור בין מלכות לבין תפארת, קבלת עול ותורה.

17ובתורה עצמה זהו החיבור שבין גליא דתורה – מלכות, לבין פנימיות התורה – תפארת⁹², "דלית תמן לא קשיא... ולא מחלוקת..."⁹³,

שעל־ידי חיבור זה קא אתי מר, דא מלכא משיחא, ובקרוב ממש.