20

המעשה מאלקות, בדומה לחטא עבודה זרה.

וזהו הפירוש הפנימי לסוף הפסוק "מיץ אפים יוציא ריב": על־ידי העבירה נוצר "ריב" עם הקדוש־ברוך־הוא. אך כיון שבענין הכעס בולט יותר הניתוק, ומודגש יותר מבעבירות אחרות, כפי שרואים שרק לגבי עבירות מסויימות כתוב "כאילו עובד עבודה זרה", לכן נאמר ענין זה לגבי "מיץ אפים", ששם הוא גלוי, כדלעיל.

וכאשר יהודי מביא קרבן וחוזר בתשובה על העבירה, גם אז "מיץ אפים יוציא ריב", אלא שאז נעשה הדבר באופן של "כובש כעסו" כדלעיל, וכן – מרגיז יצר טוב על יצר הרע. (באופן כללי כך הוא בתשובה על כל עבירה, שאז כובשים ומבטשים את היצר הרע שהביא את האדם לעבור על רצון הקדוש־ברוך־הוא ולהינתק מאלקות), ועל־ידי כך "יוציא ריב" – עם היצר הרע.

ולכן כתוב כאן "אפים" לשון רבים, כשהכוונה היא לכעס הגורם לריב עם הקדוש־ברוך־הוא ר"ל, ולכעס הנכבש – לאפרושי (= להפריש את עצמו) מאיסורא³⁶, בשעת התשובה והבאת הקרבן, הגורם לריב עם היצר הרע.

ח. הסבר הדברים ברוחניות

אך יכולה להתעורר השאלה: כיון שמצד עצמו אין היהודי עובר עבירה, כדברי³⁷ אדמו"ר הזקן: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להינתק מאלקות. וכשלונו של יהודי בעבירה נגרם על־ידי "עלילה" מלמעלה³⁸ כביכול, ולכן נאמר "בל ידח ממנו נדח", שבסופו של דבר יחזור כל יהודי בתשובה³⁹. ואם כך, מדוע היה צורך בירידה ובהסתר שעל־ידי החטא?

על כך ממשיך רש"י ואומר "כי אפס המץ", כשהכוונה היא לחלב שחולבים מצאן ובקר. כלומר, מה שיוציא מן הסחיטה והכבישה, לאחר עשיית התשובה, דומה ל"חלב":

"חלב" כשלעצמו היה צריך להיות, לפי סברה בתורת אמת, אסור באכילה (מפני ש"דם נעכר ונעשה חלב", או מפני "אבר מן החי"), אך התורה חידשה שהוא מותר⁴⁰, עד אשר הוא הפך לדבר שבו משבחים את ארץ ישראל⁴⁰ – "ארץ זבת חלב ודבש"⁴¹. זהו ענין האתהפכא – דבר שהיה צריך להיות אסור לפי התורה, מתירה אותו התורה ואף משבחת בו.

וכך ברוחניות: הכוונה של "מיץ אפים יוציא ריב", שתחילה עבר האדם עבירה ונוצר "ריב" לגבי הקדוש־