שיחה ז
435שיחה ז
חג הפסח
ב"ה, עש"ק, שבת הגדול ה'תשליט
ברוקלין, 1. '. אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
436(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
437(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
438(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
439בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמו ולחג הפסח כשר ושמח ((\ א תי 440ב"ה, ראש חודש ניסן, חודש הגאולה, יום ג' פ' ויקרא, יום שהוכפל בו כי טוב, ה'תש"מ. ברוקלין, נ. י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
441(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
442(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
443(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
444ב"ה, י"א ניסו, ערב שבת פ' צו, שבת הגדול, ה'תש"מ. ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
445(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
446(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
447(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
448(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
449לחג הפסח כשר ושמח ₪ ָ
במענה על מכתבו מערב זמן מ"ת והקודם לו בברכת החג. הנה כל המברך -- מתברך בברכתו של הקב"ה וכמ"ש ואברכה מברכיך (סוטה לא, ב), וע"כ כהן האמור שם לאו דוקא. וכן הוא גם במדרש הגדול שם, וכן מוכח ג"כ בירושלמי (ברכות ח, הובא בתוספת חולין מט, א), שהתוספת מרובה על העיקר.
במה שהעיר על ההוספה* להגדה של פסח הוצאת קה"ת:
א) בענין השם שבת הגדול, יעוין בתורה שלמה כרך יא ובמילואים שם -- שציין לכמה ספרים המדיינים בזה.
ב) במה שכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע הי' אומר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, הבאה, מלעיל, היינו לשון עבר. ושואל איך יפרשו זה. הנה אף שלא שמעתי בפירוש, נראה לי לומר שפירושו כפשוטו, שזה תקופה שכבר התחילה, בשנת פסח זה עצמה, ולשנה הבאה מלרע -- בני חורין, היינו בעתיד, ולהוסיף גם בהכוונת הדברים ובפרט ברוחניותם. כי לשנה הבאה בארעא דישראל תלוי רק בהאדם עצמו, שבחירה חפשית לו ובפרט ברוחניות הדברים, אשר ארץ ישראל הוא שנמצא בהשגחה תמידית מד' אלקינו מראשית שנה עד אחרית שנה, תמידית ומיוחדת שזה תלוי באם אין הולכים בקרי כיא בחקתי תלכו. ולכן כשאומר ומחליט לשנה הבאה בארעא דישראל -- בידו להעשות כך על אתר וגם שעה אחת קודם משא"כ להעשות בני חורין היינו להשתחרר משעבודים, הרי, כמו בדין הנגלה צריך לשטר שיחרור או 450לענינים מעין זה, וברוחניות ה"ז כמה שנאמר שרק הקב"ה שוחטו ליצה"ר שאז נעשים בני חורין, וכדרזיל אל תקרי חרות אלא חירות.
במש"כ לעיל בפי' ,הבאה* -- להעיר מזהר ח'א רסה, א. רמב"ם הלי תשובה ספ"ח.
ג) מה שרוצה לפרש חילוק הלשונות ברמב"ם, שלפעמים כתב מרורים ל' רבים ולפעמים מרור ל' יחיד, אשר מרורים הוא בזמן שבית המקדש ה" קיים ומרור לי יחיד לאחר החורבן. -- הנה כדי לשלול פירוש זה -- שהי' הקס"ד שלי, ציינתי להרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח הלכה ד' שכתב מרור ל' יחיד, ובסדר הגדה שלו שבמקום א' כתב מרורים -- שהם בסתירה לפירוש הנ"ל.
ד) מה שרוצה לפרש בדברי התוספתא וכו' -- יעיין בצפנת פענח המצויין ג"כ בהוספה.
ה) מה שהעיר אשר הכתוב בהוספה** דהלימוד ביום השמיני הוא לאחר מ"ת, קשור זה בהסוגיא אם מצות מילה רק נשנית בסיני. -- הנה לא כן הוא לדעתי, ולכן ציינתי דווקא לתוספת ולא להסוגיא דשבת, כי הענין דנשנה בסיני הוא במה שנאמר קודם מ"ת, ובמצות מילה בהעגינים הנלמדים מפי לך לך, משא"כ וביום השמיני -- שהוא בפרשה שנאמרה לאחר מ"ת.
ו) מה שהביא פירוש היפה תואר שנמולו ביום דערב פטח ולא בלילה, וגדולה מזה נמצא בריב"א (פ' בא), שנמולו מבעשור לחדש. -- הנה אין לפרש כזה בשמו"ר שציינתי שם, כי שם כתוב בפירוש שרק לאחר שהריחו ריח צלי הפסח שצלה משה נמולו. ובהנ"ל ייל שזהו מדרשות חלוקות, או שכתות כתות היו. וקושיתו איך נמנו על הפסח ואכלו אותו וכו', ורוצה לדמות זה לגר שנתגייר כו' -- לא נראה לי הדמיון, כיוז שבמצרים נצטוו בפסח כולם להקריך קרבן פסח. ומה שאכלו בפסחו של משה ייל שמנה את כלם מה"ט על פסחו הוא, והרי זכין לאדם בכגון דא, ובפרט בפסח מצרים שכמה ענינים מחודשים בו, וקשור בהגאולה והצלה ממכת בכורות, וכהלשון ופסח ד', שבזה כולם שווים.
במש"כ בהוספה -- ונזכר לעיל -- שמלו בלילה מפני שלא נאמרה עדיין פ' תזריע מצאתיו עתה בהרש"ש לשהשיר א, יב. (ממכתב ייט סיון תשט" 451כנוס ליהדות ולחסידות הנאה להם והנאה לעולם, התחזקו והוסיפו במרץ עילומים ובהתלהבות חסידותית, לכנס כל הארבעה בנים ולהחדירם אמונה ומסירות נפש להשם ולתורתו ולמצותיו, והתעוררות דמשה ונחשון שבכל אחד יוציאם מהמצרים וגבולים של האידיאלים המזויפים ואלילי שקר, לחירות אמיתית ושלימה, ברכת הצלחה לפעולות ממשיות. \ 452... ומענינא דחג הפסח הבע"ל:
הנה הראשון לפסח דורות (שהוא הוראה לדורות, משא"כ פסח מצרים שהוא משונה בכמה ענינים -- פסחים פ"ט מ"ח, ואינו אלא הוראת שעה) הי' בשנה שני ליצי"מ, ואמרז"ל (גיטין ס, ב) שהקדמה והכנה לו הי' ענין פרה אדומה. והנה פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, היינו שאומרים לכהן (וי"א לכהן גדול -- פרה רפ"ד) לך וטמא עצמך (טומאה קלה), אף שעי"ז תוכרח לצאת לפי שעה מבית המקדש ומעבודתך שם, כדי שעי"ז תהי' היכולת לאיש ישראל, אף הנטמא בטומאת מת, ליטהר וליכנס לביהמ"ק. ולא עוד אלא שנקראת חוקת התורה מטעם זה (במד"ר רפי"ט) היינו ענין כללי בכל התורה (ראה לקו"ת ר"פ חוקת).
והמוסר השכל לכאו"א מאתנו -- מובן. (ממכתב י"ג ניסן תש"ה)
ב"ה. כיג ניסן תשייח ברוקלין
תושבי כפר חב"ד ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
בנועם הגיעתני הבשורה הטובה, מהשתתפות תושבי הכפר במבצע המצה שמורה ובטרחתם בגופם -- אפיית המצה שמורה. וכפי שכותבים לי מודגשה היתה השתתפות גשי ובנות חב"ד, ה' עליהן תחיינה,
ויהי רצון, אשר ההשתתפות במבצע מיכלא דאסוותא ומיכלא דמהימנותא לאחינו בני ישראל -- תוסיף בפעולות מיכלא זה בהנוגע לתושבי הכפר בעניניהם, שכללותן -- יציאת מצרים, חירות מכל מצרים העלמות והסתרים ויציאה למרחב האמיתי, הן בגשמיות והן ברוחניות.
ובמיוחד לנשי ובנות חב"ד אשר בכפר חב"ד -- הרי יהי רצון שכימי צאתך מארץ מצרים, שהודיעונו רזיל שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים, תזכנה גם הן, ביחד עם כל בני ובנות ישראל, בקרוב ממש לקיום היעוד, אראנו נפלאות, ע"י משיח צדקנו שיגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.
בברכה לבשו"ט תכה"י ולהרחבה אמתית בגו"ר בכה"ע 453לפלא שזה זמן רב ביותר לא קבלתי ממנו כל ידיעות אף שמקבל הנני פ"ש ע"י אחרים וקרוביו. ועל של עתה באתי מעניני דיומא ימי חג הפסח הממשמשים ובאים ועיקרם באכילת מצה לילה הראשונה ומהיסודות שלה הוא הענין דוהגדת לבנך וכפי המובן מנוסח ההגדה ומפס"ד הלכה למעשה גם בבן חכם ובבן גדול הכתוב מדבר ומחילוק המענות אשר בנוסח הנ"ל שהחילוק מיוסד על שינוי הכתובים מובן ופשוט שהמענה צ"ל מתאים למהות הבן. וכיון שזיכהו השי"ת בבן יחיד אשר לבו ער לעניני אהבת ישראל ואפילו בתנועה דהעדר החשבון ולאו דוקא עבודה ע"פ טו"ד וכמו שהראה בפועל ע"י השתתפות בהגנה ובהצלת היהודים והבאים לאה"ק ת"ו ע"י משיח צדקנו בב"א וכו' שבודאי זהו בא מהאבות לבנים ומהחיות של חסידים בני חסידים הרי זהו הוכחה גמורה שבסיוע ובגישה המתאמת יכול הי' להיות עובד ד' ולנצל את כל כחותיו הנ"ל לא רק במקצוע דאהבת ישראל אלא גם בהמקצועות דאהבת התורה ואהבת השם אשר ע"פ תורת הבעש"ט חד הוא. ואם מאיזה סיבה שתהי' אינו נוטה להתעסקות בעולם המסחר הרי צריך להשתדל בכל עוז ובכל תוקף להכשיר לפניו הדרך למצוא פרנסתו בענין אחר אם של פקידות או בחקלאות או בבית חרושת במשק וכו' ובלבד שימצא בסביבה שלא יוכרח לעמוד בנסיון תמיד על כל ענין שבתורה ונר מצוה והרי הרבה דבוק חברים עושה וכו' וכו' ובאשר נמצא באה"ק ת"ו זה רבות בשנים לפלא גדול ביותר שלא השקיע מרץ הנצרך בחיפוש ענין כזה שאחרי שיעבוד בזה הוא בעצמו יוכל אח"כ להכניס את בנו בזה שבתחלת הכניסה נצרך כל אחד מקרוב ומידיד ועאכו"כ שיכול לבנו זה מהורים שבמילא הי מצליח בנו בגשמיות וברוחניות גם יחד שזהו ג"כ הצלחתם של ההורים.
מובן שבכל הנ"ל אין כוונתי למוסר וגם זוכר הנני הענין דאין צועקין על העבר אבל על של עתה ושל העתיד הקרוב כוונתי שעכ"פ מכאן ולהבא ישים לבו לבנו הנ"ל ביחוד ובתמידות ומובטחים אנו מפסק רז"ל אשר יגעת ומצאת. ובודאי למותר להוסיף אשר הנהגת בן יחיד משפיע ג"כ על הנהגת בת יחידה וכאשר מבטיחים את הראשון ה"ז ג''כ התחלה טובה ואולי יותר מהתחלה להבטיח גם את הענין השני... (ממכתב ו ניסן תשי"ד) 454... בברכה שאותו שרבינו הזקן כותב אודותו שעדיין מרקד בינינו, ושבפרט יש להזהר בזה בענינים הקשורים באה"ק ת"ו תתמעט ממשלתו פוחת והולך ויחוגו את חג המצות אחרי ביעור חמץ בכשרות ובשמחה אמיתית...
455(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
456(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
457(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
458ברכות כ"ק אדמו"ר שליט"א להת' שיחיו בעת ביקורו לפני עריכת הסדר -
בתו"ת ליל אי דחגה"פ היתשליט 459(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
460להתלמידיס שיחיו יוצאי פרס, באולס עריכת הסדר שלהס, ליל א' דחגה"פ היתשל"יט 461באולס עריכת הסדר עבור יוצאי רוסיי ע"י מוסד ,פריי ליל א' דחגה"פ היתשל"ט
שליט"א 2606 6070א6ו09ו110638. 86116 סה 06זבת )> 0סזסוופוודא6 הר 60 0666 הואסכןם 80 060 3ו1 08 דווגכןזווואואוו הפהכת :0 5739 8א1663] פויסוו סועמכן6ח 8
אות1פ6 ₪ 65והווד6כד86 ופ ואסגנועתץ6 ואסקסאס 8 ופ6סד אואהאוווהסם דסתסק וואוונווגם 6 ,ואופוום 6060 .,6דססוא
1688 ווההתמהקה6 ו28 עֶת0] ואסטוץםץ6 8 ופ06סד0 גו אה6א1]0 אקווווו10 6 טדטסואם ס6ואוותבשעק16 ואסווווסנוותחט ב . ( ואסאגווונוס]\ ואופוות6טהקח 6) 462להתלמידות ד,מכון חנה" תחיינה,
ליל אי דחגה"פ היתשל"ט
בתו"ת ליל אי דחגה"פ היתש"מ חג הפסח כשר ושמח.
און עס זאָל זיין ,ילכו מחיל אל חיל*י, ביז צו גיין מקבל זיין פני משיח צדקנו, לשנה הבאה בירושלים", ,בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"?, 463להתלמידיס שיחיו ד,הדר התורה", ליל אי דחגה"פ היתש"מ.
להתלמידיס שיתיו יוצאי פרס, (ב,הדר התורה"), ליל אי דחגה"פ היתש"מ 464שליט"א 666 70 0א0ויוו0638ו11, 6וווו6מסת 6סזגת 39 0זסוומוודא6הה. 0 0666 תואסכ ₪0 ו 3 מסדווגהכןזווואואוו הת 52740 1663%8] ₪ויסו] 62810 8
-םסק 6 2672077568 אס6חעםצ6 אסקסא6 5 פ6סצט ₪ אסתסקאא %4א6ה 6826 806% 00 286076 (אאהבאאטהסמדס -תסח א אסשאסדסהתא 2 בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו -110 אפוות6פהקת) עת6אקהון]1 אסאהומסו)! אעאסתאס6ספסס אסג . (אסא8צ
, בגשמיות וברוחניות 166888 0ת0ת8666 א סתסאק6שס
[באולמי עריכת הסדר עבור יוצאי רוסיי ע"י מוסד ,פרי", ליל אי דחגה"פ היתש"מ 465לתלמידות תחיינה יוצאות פרס, (ב,מכון חנה"), ליל אי דחגה"פ היתש"מ
[לפני כניסת כ"ק אדמו"ר שליט"א לביתו, אמר לאלו שליוו אותו]:
הערות
עמוד 435
- 1. עש"ק . . תשל"ט: להעיר אשר קביעות שנה זו היא כבשנת יצי"מ (כהמסקנא בשו"ע אשר ביום ה' יצאו ממצרים).
- 2. שבת הגדול: ראה תוד"ה ואותו שבת (פז, ב). טושו"ע או"ח ר"ס ת"ל. לקו"א להה"מ סקכל"ד. או"ת עה*פ משכו וקחו.
- 3. חודש ניסן . . זיין צענטראַלער ענין . . פסח: כשמו -- חודש של גאולה (שמו"ר פט"ו, יא).
- 4. ראשון .. השנה: בא יב, ב. וראה אוה"ת עה"פ. דיה החודש, תרכ"ו.
- 5. פיל מאַמענטן . . זכר ליציאת מצרים: הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתינו (חינוך מצוה כא). ולהעיר שמצווים אנו לזכור יצי'מ בכ"י ביום ובלילה (טור או"ח סי' סו וסי' רלו. שו"ע אדה"ז סי' סו סי"ב וס" סז ס"א).
- 6. זכר ליציאת מצרים: להעיר מזח*ב מ, ב.
- 7. בא אידן . . ווערט פארלאנגט . . שלימות: להעיר מכתובות (סז, א) דצ"ל כמאן דבעי לי' למיעבד דוקא.
- 8. *) נדפס בהגש"פ עם ביאורים (קה"ת, תשמזו-ז) ע' עדרת.
עמוד 436
- 156. לקוטי הוספות / חג הפסח שיחות
- 2. די דערמאָנטע: בהבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 104-7. 112 ואילך.
- 3. קרבן פסח .. אַנגעזאַגט געוואָרן . . ראש-חודש ניסן: בא (יב, ג). מכילתא ופרש"י עה"פ.
- 4. קרבן פסח .. צוגרייטונג צו יציאת"מצרים: מכילתא ופרש"י עה"פ בא שם, ו. ולקיחתו היתה בעשור בחודש -- שבת הגדול דשנה ההיא. ולדעת הצפע"נ (עה"ת בא יב, ג-ד) גם נתקדש אז.
- 5. חודש הגאולה . . ניסן: שמו"ר שם. וראה אוה"ת בא ע' רנט.
- 6. קרבנות ציבור .. וואו יעדער יחיד . . איז פאַרטראָטן אין אים: ראה במדב"ר פי"ח, י. פרש"י עה"פ קורח טז, טו. רמב"ם הל' תמורה פ"א ה*א בסופה. ובארוכה -- מפענ"צ פ"ד ס"ב וס"ד, וש"נ.
- 7. קרבן-פסח . . קרבן יחיד .. מעין פון אַ קרבן"ציבור: ראה פיהמ"ש שם: והמין הרביעי קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור והוא קרבן פסח.
- 8. בא בכנופיא: יומא נא, א. פרש"י פסחים סו, סע"ב.
- 9. קרבן-פסח .. בלויז פאָר די .מנויים": זבחים נו, ב במשנה. רמב"ם הל' ק"פ פ"ב.
- 10. טאָרן ניט: כי הר"ש משאנץ (לתו"כ צו ז, יט) דמתיר יחיד הוא בזה. בביאור הרי"פ פערלא לרס"ג מל*ת קעה (קצד, ד ואילך) כ' שגם הרמבים ס"ל כהר"ש משאנץ. וראה תו"ש בא (חי"א) במילואים סי"א (וש"נ) ובוזי"ב.
- 11. אַנדערע קרבנות יחיד: וגם בשחיטתו חלוק שצ"ל דוקא ע"י שלוחו (ראה קידושין מא, ב. מנ"ח מצוה ה' בסופו).
- 12. אנשי-מעמד: תענית כו, א במשנה. ספרי ופרש"י עה*פ פינחס כח, ב. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ו.
עמוד 437
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות 117
- 2. צלי אש: בא שם, ח.
- 3. ראשו .. קרבו: שם, ט. פסחים עד, רע"א במשנה. רמב"ם הל' ק"פ פ"ח ה"י.
- 4. פאַרשידענע . . מדריגות . . .ראש" . . .רגל", מוזן . . זיין צוזאַמען . . בייטראָגן . . צוס ציבור: לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ. וראה גם קונטרס אהבת ישראל.
- 5. .פס" . . .אַריבערשפרינגען": ,קרוי פסח על שם הדילוג כו'" -- פרש"י עה"פ בא שם, יא (ועד"ז שם, יג). סידור האריז"ל במקומו,
- 6. פאַרבינדט . . שורש .. אַלע אידן: ראה תניא פליב.
- 7. .יציאת-מצרים" אין רוחניות: תניא פמ"ז. שער האמונה בכ"מ. ועוד.
עמוד 438
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות
- 2. .+ - צ
- 3. פא ואילך). אונזערע חכמים ז"ל דערקלערן: ראה לקו"ש חי"א ע' 1 ואילך. וש"נ. בנערינו .. ובבנותינו: בא י, ט.
- 4. כימי .. נפלאות: מיכה ז, טו. וראה אוה"ת ניך עה"פ.
- 5. אינערלעכן זין פון .עבודה-זרה": ע"ד תורת הבעש"ט ,(באם) וסרתם (מאת ה', מיד) ועבדתם אלקים אחרים" (צוואת הריב"ש סע"ו). ראה תניא פכ"ד. קונטרס ומעין מאמר ב' ואילך.
עמוד 439
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסח שיחות 49
- 2. ויקם .. בישראל: תהלים עח, ה. וראה ד"ה ויקם עדות הישית (סה"מ היש"ת ע' 51 ואילך). מקדם פלאך .. והגיתי .. אשיחה: תהלים עז, יבזיג.
עמוד 440
- 1. ראש חודש ניסן: אותו יום נטל עשר עטרות (שבת פז, סע"ב וראה תוד"ה עשר שם. תו"ש לפקודי מ סקי"ט. וש"נ) -- הובא בפרש"י עה"ת ר"פ שמיני מסדר עולם (פ"ז). ובירוש' שקלים בתחלתה שבו ביום נתרמה התרומה לקרבנות צבור (כולל -- דאותו היום). וע"ד החסידות -- ראה דרושי דא"ח עה"פ ויהי ביום השמיני.
- 2. ניסן: שצירופו הויי כסדרו (כתהאריז"ל בכ"מ. משנת חסידים מס' ניסן בתחלתה). וראה או"ת להה"מ בא ד"ה החודש הזה. וראה רד"ה החודש הזה תרכלו. וצע"ק למה דוקא בצירוף דניסן אין לערב כו' ואולי מפני שהוא שם כסדרו. ובד"ה החודש הזה אעת"ר (ריש ע' סד): ועיקר ההמשכה הוא בחדש ניסן דהצירוף הוא ש' הוי' כסדרן והיינו אמיתית הגילוי דש' הו" שם העצם. ובע' סה: דכשהגיע ניסן היינו שכבר נמשך הגילוי מלמעלה בחי' הגילוי דעצמות אוא"ס.
- 3. חודש הגאולה: שמו"ר פט"ו, יא. וראה אוה"ת בא ע' רסד ואילך. ד"ה החודש ה'ש"ת.
- 4. יום . . טוב: ראה אוה"ת בראשית (לג, ב ואילך). שם משפטים (ע' א'קנז. א'קסא ואילך).
- 5. פ' ויקרא: דכפשוטן של כתובים בא בהמשך לס"פ פקודי, שנקרא בו ביום. וכ"כ בתנחומא ר"פ ויקרא. וראה לקו"ת ד"ה ויקרא רס"ב. וצע"ק מגיטין ס, סע"א.
- 6. שהוכפל . . טוב: ראה קידושין מ, א. פיה"מ להרמב"ם פאה בתחלתה. מכתב ב"ק אדנ"ע בס' המאמרים תש"ט ע' יח. מכ' ומאמר כ"ק מו*ח אדמו"ר שם. ועיין פרש"י לבראשית (א, ז) בסופו -- דגם העבר נעשה טוב.
- 7. בהוציאך . . הזה: שמות ג, יב. וראה פרש"י עה*פ (משמו"ר פ"ג, ד): וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה כו'. וראה לקוטי לוי יצחק אגרות ע' רל.
- 8. פולשטענדיקער חירות: ראה זח"ב קיג, סעיב ואילך. עירובין נד, א. שמו"ר פמ"א, ז (בתחלתו).
- 9. חירות, דורך מקבל זיין תורה מסיני און לערנען זי: ראה אבות פ"ו מ"ב: חרות על הלוחות, א"ת חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
- 10. מעשה הוא העיקר: אבות פ"א מי"ז.
- 11. יעדע עשי". . איידלט אים אויס: ראה ב"ר רפמ"ד ,לצרף בהם את הבריות". ובעבוה"ק חלק העבודה פ"ג עוד מוסיף על הרמב"ם במו"נ דלקמן. וראה ד"ה אמרת ה' צרופה תרצ"ה -- בס' הקונטרסים ח"ב.
עמוד 441
- 1. - % %
- 2. הוראה..פון דער קביעות אין דער וואַך: כתורת הבעש"ט שבכל דבר שיהודי רואה או שומע ישנה הוראה בעבודת השם (היום יום ע' נב. כש"ט -- הוצאת קה"ת -- הוספות אות קכז-קכט. וש"נ). ולהעיר מזח"ג צד, ריש ע"ב: כל יומא ויומא עביד עבידתי".
- 3. כללות'דיקן ענין ווי יציאת מצרים: ראה חינוך מצוה כא: כי הוא (יצי"מ) יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ואמונתינו. וראה מכילתא ומפרשי התורה בקישור שני הענינים ,אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זח'ג קח, א. תניא פמ"ז.
- 4. יציאת מצרים . . דערמאַנען . . יעדן טַאַג, צוויי מאָל אַ טאַג: רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ו סס"ז ס"א.
- 5. פסח.. באַלעבט. . יעדן טאַג פון יִאַר: ראה שיחת חגה"פ תש"ג (סה"ש תש"ג ע' 75): חג הפסח ווערט נמשך שטענדיק.
עמוד 442
- 12. לקוטי הוספות / חג הפסתח שיחות
- 2. ₪ - .
- 3. ואהבת לרעך כמוך: קדושים יט, יח.
- 4. ואהבת את ה' אלקיך: ואתחנן ו, ה.
- 5. ואהבת לרעך כמוך . . כלל גדול בתורה: תו"כ ופרש"י עה"פ.
- 6. ואהבת אח ה' אלקיך, מוז . . חיות: ראה תניא רפיד.
- 7. ואהבת . . לבריות: ראה תניא פל"ב.
- 8. בכל . . מאדך: ואתחנן שם.
- 9. אנכי ה' אלקיך . . ממצרים: יתרו כ, ב. וראה פרש"י עה"פ (ממכילתא): כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי.
עמוד 443
- 1. * - -
- 2. אַפגעוואַרפן די אלקים אחרים: וכמ"ש משכו וקחו לכם -- משכו ידיכם מע"ז (בא יב, כא ובמכילתא עה"פ).
- 3. רכוש גדול . . אַרוּיסגעפירט פון מצרים: לך טו, יד -- וראה בכורות ה, ב. תנחומא בשלח כה. פרשיי .
- 4. עה"פ בא יג, יג.
- 5. ושכנתי בתוכם: תרומה כה, ח. וראה של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, בי
- 6. די שמחה . . אַ פולשטענדיקע: ויתרה מזו ראה רמב"ם הל' יו"ש פ"ו הייח. שו"ע אדה"ז שם סתקכ"ט סי"א.
- 7. כל דכפין . . דצריך: שהתחילו לדרוש וללמוד (שיעשו) בזה (,מעות חטים") שלושים יום לפני החג (שו"ע אדה"ז הל' פסח סתכ"ט ס'"ג), ובפרט מר"ח ניסן (רשב*ג בפסחים ו, רע"ב. ואלו ואלו דא"ח. וראה ד"ה החודש הזה תרכ"ו, פ'ד). ומכריזים עד"ז עוה"פ בתחילת אמירת ההגדה.
- 8. כימי צאתך מארץ מצרים: מיכה ז, טו. ואדרבא אראנו נפלאות עוד יותר (ראה ש' האמונה פט"ז ואילך. רשימות הצ"צ עה"פ ממדרז"ל ומפע"ח).
- 9. ויביאם . . מקדשו: תהלים עח, נד. שם, סט.
- 10. ואנחנו עמך . . לעולם: שם עט, יג.
- 11. גאולה שאין אחריי גלות: ראה תוד"ה ה'ג ונאמר -- פסחים קטז, ב.
עמוד 444
- 1. יא ניםן: נשיא לבני אשר, ראה ליקוטי לוי"צ אגרות ע' תי"ד.
- 2. פ' צו: אין צו אלא ל' זירוז מיד ולדורות (תו"כ ופרש"י ר"פ צו). וראה אוה"ח הקדוש (ו, ב): ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרוז כו' והודיע למשה לזרז לישראל כו' עיי"ש.
- 3. שבת הגדול: ראה תוד"ה ואותו (שבת פז, ב). טושו"ע (ואדה"ז) או"ח ר"ס ת"ל. לקו*א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקכ"ד. או"ת עה"פ משכו וקחו (ל, סע"א ואילך).
- 4. שבת הגדול: שהיא השבת שלפני החג, ו,נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו . . והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון" (שו*ע אדה"ז סתכ"ט ס"ב. וש"נ).
- 5. בהמעך צום בריוו פון ראש חודש ניסן: וראה גם מכתב י"א ניסן ה'תשל"ה (הגש"פ -- קה"ת תשללש -- עי תפ ואילך*).
- 6. דומם, צומח, חי . . מדבר: כנגד ד' אותיות שם הוי' (ע"ח ריש שמ"ב. סוף ש"נ. ועוד. תניא פל"ח -- נ, ב). ולהעיר שביו"ד נכלל הקוץ שעל היו"ד (אגה"ת פ"ד), ומזה מובן גם במדבר.
- 7. פאַרשידענע סוגים . . מינים . . פרטים: ראה תו"א וארא (נו, ב) עה"פ (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך הוי'. וברשימות הצ"צ (יהל אור) לתהלים שם (ע' תד): שלבד ריבוי הנבראים עוד זאת כל נברא יש בו ריבוי בחי" שהוא ביבשה ובים. וראה ד"ה שבחי ירושלים (הב') תרכ"ז (סה"מ תרכלז ע' שפו ואילך).
- 8. בצביונו: ר"ה יא, א. חולין ס, א. וראה פרש"י ד"ה בצביונם -- ר"ה שם.
- 9. שווער צו געפינען צוויי פרטים . . גלייך: ראה ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ט: אפי' תינתא או חיטתא לא דמיא לחבירתא (בפני משה שם: אין . . של שדה ואילן זה דומין לשל אחר. אבל ראה ת"י יומא רפ"ו ד*ה שני).
- 10. גלייך אין אַלע הינזיכטן: ועפ"ז יומתק שביומא שם צ"ל לימוד למראה בפ"ע ולקומה בפ"ע (ונפק"מ להלכה שאפילו למצוה לא בעינן שוויז בקול). וצ"ע מאי שנא מסנה' עא, א.
- 11. *) בהוצאת תשמ"ו-ז -- ע' תרסד. המו"ל.
עמוד 445
- 1. אונטערשטראָכן: סנהדרין לז, סע"א במשנה. שם לח, א בגמרא. ירושלמי שם.
- 2. זמן . . באָשאָפן: שגם הזמן נברא מחודש כו' כשאר כל הנבראים (הה"מ, הובא בסי' עם דא"ח שער הק"ש רד"ה להבין פ"ר דק"ש).
- 3. בלשון חז"ל: זח"ג צד, ב. ובזח"א רסד, ב: מלמד שכל יום ויום יש לו כחו. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סתב"ג.
- 4. אשר . . לעשות: בראשית ב, ג.
- 5. לעשות -- לתקן: ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"י שם. וראה אוה"ת בראשית (כרך ג) ע' תקיד ואילך.
- 6. דורך זיין טאַג'טעגלעכער הנהגה . . ברענגען אַ תיקון אין דער גאַנצער בריאה: להעיר מרמב"ם הלי תשובה פ"ג ה"ד: עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה.
- 7. אַרויסברענגענדיק . . אינערלעכע אחדות פון . . וועלטיבאָשְאַף: ראה תו"א וישב כז, ד. וראה כש"ט סש"צ (הוצאת קה"ת נו, סע"ב ואילך).
- 8. אינערלעכע אחדות פון . . וועלט-באַָעאַף: כיוז שכולם נבראו ע"י הו" אחד -- הוי' (גם) לשון מהוה (שעהיוה"א רפ"ד. וראה זח"ג רנז, ב. פרדס ש"א פ"ט), וכמ"ש מה רבו מעשיך הו".
- 9. דירה בתחתונים: ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא פלזו.
- 10. אחדות הפשוטה: ראה תו"ח נח עג, ב. ובכ"מ.
עמוד 446
- 1. ביום השבת . . שנת השמיטה: דשייכים זל"ז וכמחז"ל שבת לה', כשס שנאמר בשבת בראשית (תו"כ (הובא בפרש"י) בהר כה, ב. וראה ראב"ע ורמבין ועוד שם).
- 2. שנת השמיטה: שייכות דשנת השמיטה לענין ,שלישי* -- ראה לקוטי לוייצ אגרות ע' רלט ואילך.
- 3. שבת לה': בהר כה, ב-ד.
- 4. שבת . . אַפגעבן די .באָפרייטע" צייט אויף מער תורה: ראה ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. יליש ר"פ ויקהל. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סר"צ ס"ב (ס"ג). וראה המשך יו"ט של ר"ה תרס"ו ע' תקצד.
- 5. שבת . . מער תורה באיכות: ראה זח"ג קעד, רע"א ובניצוצי אורות שם. וראה שעה"פ להאריז"ל עה"פ (יתרו כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו: לחדש בו דברי תורה,
- 6. שבת . . חורה: ראה זח"ג צה, רע*א. תורת לוי"צ למס' תענית ע' ג.
- 7. שבת . . מער תפלה: ראה ירושלמי שם. תו"א הוספות קיג, א-ב. סידור הנ"ל רצז, ד. אגה"ק ס"א (קג, א), לקו"ת ברכה ד"ה והי' מידי חודש.
- 8. תשבות . . והגר: משפטים כג, יב.
- 9. אין דעם שבתידיקן יאָר . . האָט די באָפרייטע צייט געדאַרפט אויסגענוצט ווערן אין ענינים פוון שבת לה': ראה ספורנו עה"פ בהר שם: שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'. ובסד"ה כי תבואו תר"ל (סה*מ תר"ל ע' קלח) דכל השנים כללות נש"י א"א להם להיות בעבודתם כהסנהדרין כיון שהם טרודים לחרוש ולזרוע כו' אבל בשביעית היתה עבודתם כמו הסנהדרין כו'.
- 10. איש . . חאנחו: מ"א ה, ה. וכן לעת"ל -- מיכה ד, ד.
- 11. ואכלו . . השדה: משפטים שם, יא.
עמוד 447
- 6. 6 ₪
- 2. באַפרייט . . חוב: ראה טו, ב. ונוהג גם בזמן הזה, ובכל מקום -- רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ג. טושו*ע חו*מ ר"ס סז. שו"ע אדה"ז הל' הלואה סל"ד. -- ועד"ז נאמר אצל עבד עברי ואמה עבריי, שיוצאים בשנה השביעית שלהם (ראה טו, יב. וראה גם משפטים כא, ב), ובשמו"ר פ"ל, טו: אמר הקב"ה כשם שבראתי את עולמי לו' ימים ונחתי בשביעי כך יעשה עמך ו' שנים ויצא בן חורין. וראה בפי' מהרז"ו שם. וראה רמב"ן ורבינו בחיי עה"פ משפטים שם. תו"א ותו"ח סד"ה ואלה המשפטים. אוה"ת משפטים ד"ה כי תקנה (ס"ע א'עז ואילך). -- ובזח"ג קח, א: ובההוא נייחא דארעא אצטרכו עבדין נייחין. וראה תו"ש למשפטים כא ס"ק ע. וש"נ. ואכ"מי.
- 3. צידה לא עשו להם: בא יב, לט.
- 4. שבת'דיקן טאַג . . פסח: יעיין רמב"ם הל' חומ"צ רפ"ז: מ"ע כו' בנסים ונפלאות כו' כמש"נ זכור את יוהיש (ולא העתיק תיבת לקדשו). בסהמ"צ שלו מ"ע קנז. שמו"ר פי"ט, ז ,לזכור את יוה"ש זכר למע"ב כו' כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים כו'" ומסיים למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים. - ועפ"ז מתורצת קושית האחרונים מה מלמדנו הזכור דיוה"שי*.
- 5. שבת'דיקן טאַג . . שבת'דיקן יאָר . . פסח . . איינצוקריצן . . חידוש העולם: חינוךר מצוה כא. מצוה לאלב. מצוה פד. ובנוגע לפסח -- ראה גם סידור (עם דא"ח) שער החנוכה (רעא, ג) דע"י יציימ ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים, עיי"ש.
- 6. פסח. . חידוש העולם: ויתירה מזו ראה או"ת להה"מ (כז, ג): בחידוש העולם נתגלה חיצוניות העולמות כו' ויציאת מצרים הי' הכוונה שיתגלה פנימיות העולמות.
- 7. יעדער טאָג . . זכור ושמור: ראה רמב"ן עה"פ יתרו כ, ח.
- 8. יסוד היסודות ועמוד החכמות: (שהוא) ממציא כל הנמצא (כן הוא בדפוס רומי וכו') כו' משמים וארץ כו (רמב"ם בתחלתו). ולהעיר מהמשך תרס"ו ע' תלא.
- 9. *) ראה לקוש חכזב ע' 143 ואילך. המו"ל. **) ראה בארוכה לקו"ש חכ"א ע' 68 ואילך. המו"ל.
עמוד 448
- 1. יעדע פרנסה . . דער אויבערשטער: להעיר מדברי אדמו"ר מהר"ש: גם העולם ניזן ממן כי כאו*א אינו מרויח לפ"ע ההוצאה לפי חשבון אף בהגדולים ורק ניזונים ממן כו' (סה"מ תש"ט ע' 21).
- 2. עשרת הדברות . . בדיבור אחד: מכילתא יתרו כ, א (הובא בפרש"י עה"ת שם).
- 3. אנכי ה' אלקיך . . לא תחמוד . . כל אשר לרעך: יתרו שם, בזיד.
- 4. קץ שם לחושך: איוב כח, ג. וראה ד*ה ראשית גוים, פר"ת.
- 5. שמחים . . בעבודתך: ברכת ,אשר גאלנו" (בהגש"פ) מפסחים קטז, ב במשנה.
- 6. ואנחנו . . תהלתך: תהלים עט, יג.
- 7. לדור ודור נספר: להעיר מסנה' (צט, א): ימוה"מ כו' רבי אומר ג' דורות. וראה תנחומא ס"פ תצא. פיהמ"ש שם.
עמוד 449
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסתח שיחות 449
- 2. בכבוד ובברכה
- 6. נדפס לראשונה כהוספה, ובהוצאות האחרונות נדפס כל דבר במקומו. המו"ל.
עמוד 450
עמוד 451
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות 141
- 2. . . . ומענינא דיומא. אם אפשר לצאת ידי חובת מצה, במצה שעברה עליי י"ב חדש או יותר. ולפע"ד, פשוט דמותר: א) דרואים במוחש שראוי' לאכילת אדם ולא נשתנית כלל. ב) מנהג ישראל (שתורה היא) הובא ג"כ בסידורו של רבנו הזק - שמערבין במצה בערב פסח לכל שבתות השנה עד פסח הבע"ל, שאפילו בשבת הגדול ניתר בעירוב זה*.
- 3. (ממכתב י"א ניסן תשט"ו)
- 4. *) מכ' בהמשך לזה -- נדפס בלקו"ש חכ"ז ס"ע 325. המו"ל.
- 5. (מברק לכנוס ארצי של צעירי אגודת חביד באה"ק ת"ו, חוה*מ פסח תשי"ד)
- 6. (
- 7. ויתן השי"ת שיהי' בהצלחה. (שיחת י"א ניסן תשי"ב)
עמוד 452
- 2. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות
עמוד 453
- 1. לקוטי הוטפות / חג הפסת שיחות 3
עמוד 454
עמוד 455
עמוד 456
עמוד 457
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסה שיחות 7+
- 2. . .. ויהי רצון שיבשר טוב מהטבת מצב בריאותו בקרוב ממש.
- 3. ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין חג הפסח זמן חירותנו וחג השבועות זמן מ"ת חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות, הנה יה"ר שיתוסף בכאו"א בתכ"י חירות מכל ענינים המבלבלים לעבודת השם שבזה עניני בריאות הגוף וכמבואר בדרז"ל שכל ישראל היו בריאים ושלמים לקבלת התורה גם בגופם ובגשמיות, ומובן עוד יותר ע"פ המבואר בתניא קדישא פרק מ"ט, ובנו בחרת מכל עם ולשון, שהבחירה -- בגלוי בעת מתן תורה הוא -- בגוף החומרי וכו', עיי"ש...
- 4. (ממכתב כ' אייר תשי"ז)
עמוד 458
- 1. ועד שאומרים ע"ז ,להבדיל בין קודש לקודש" ובדוגמת חילוק דבריאה ואצילות (המשך וככה תרליז פ"ה). וראה לקו"ש חט"ז ע' 189. וש"נ.
- 2. ל' הכתוב -- תהלים פד, ח. וראה ברכות בסופה. שו"ע אדה'ז אויח רסקנ"ה. וש"נ.
- 3. סה"ש תשיג ע' 75. וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים כו' (קה"ת, תשל"ט) ע' שעא ואילך (בהוצאת תשמיו-ז -- ע' קפב ואילך).
- 4. ראה שו"ע אדה"ז או*ח סתקכ"ז ס"ה.
- 5. דעי ש,התחיל לבשל תבשיל א' מעיו"ט* הרי ,מה שמבשל ביו"ט אינו אלא כגומר והולך מה שהתחיל מעיו"ט"* (שו"ע אדהיז שם ס"ב -- ע"פ הטעם ,כדי להרבות בכבוד יו"ט").
- 5. ד,ע'י שאתה מזקיקו לבשל תבשיל א' מעיויט בשביל תיקון צרכי סעודות השבת שלאחריו, הוא נזכר על כל צרכי השבת מעיו"ט, ובורר מנה יפה לשבת כו'" (שם -- ע"פ הטעם ,כדי להרבות בכבוד שבת").
- 66. ביצה רפ"ב (טו, ב). שו"ע אדה'ז שם. ולהעיר מלשון אדה'ז (,ומפני ב' דברים תיקנו חכמים דבר זה כו") משמע דמ"ד משום שבת -- מוסיף על המ"ד משום יו"ט. ואולי י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא שהטעם דשבת אינו לעיכובא.
עמוד 459
- 7. ראה לקו"ש חט"ו ע' 281 ואילך. וש"נ.
- 8. שהם מעין החילוק דיו"ט ושבת, מקרא קודש וקודש.
- 9. לקו"ת צו יז, א. שער האמונה פנ"ו. ועוד. וראה פרש"י עה"פ שה"ש א, ב.
- 0. ראה תניא רפליז.
- 1. בדוגמת המבואר בלקו"ת (תזריע כג, א. ובכ"מ) ובפירוש מרז"ל (פסחים נ, א. וש"נ) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שע"י הלימוד בעוה"ז ,זוכה ללמוד ג"כ בג"ע כו'". וע"פ מיש בתניא שם י"ל שעדיז הוא גם בנוגע לתורתו של משיח, שההכנה לזה הוא לימוד פנימיות התורה במשך זמן הגלות.
- 2. ראה קונטרס התפלה. ולהעיר ש,מעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבור יותר מתורה שקודם התפלה" -- לקו"ת ברכה צו, ב. ועוד.
- 3. ד,פסח" הוא ע"ש הדילוג והקפיצה -- ראה פרש"י עה"פ בא יב, יב-יג. סידור האריז"ל במקומו.
- 4. הל' תשובה פ'ז ה"ה.
עמוד 460
- 0. לקוטי הוספות / חג הפסח שיחות
- 1. ברכות כח, א. וש"נ.
- 2. ראה לקו"ש ח"ב ע' 543.
- 1. ראה שו"ק אדה"ז או'ח ר"ס רמב. לקו"ת צו יא, ד ואילך. ובכ"מ.
- 2. ישע" נד, יג. 3 ראה לעיל בהברכה להת' ובהערות שם.
עמוד 461
- 1. לקוטי. הוספות / חג הפסת שיחות 41
- 2. (תרגוס מרוסית)
- 3. לא6ך6 8 ה6דההסאהה 0816 האסה 6ופקסדסא ,וואהפבְּצַקת וו , 68
- 60. עתוגהו 6670 1] ₪664 6ונוסכ סא , בשורות טובות
עמוד 462
- 2. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות
- 1. שהרי ,הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השגה" (כתהאריז"ל הובא בבאה"ט או"ח ר"ס תמז).
- 2. שהזהירות ממשהו חמץ בפסח מביאה גם ענין השמחה: שמחת הצלחתו להזהר גם ממשהו, נוטןף על העיקר -- שמחת מצות זהירות מחמץ (שאיסורו במשהו).
- 3. ראה פרש"י עה'פ בראשית א, ז.
- 4. שהם לבריות ולשמים -- בתורה גופא.
- 5. ראה לקו"ת ברכה צו, ב. קונטרס עה"ח פי"א ואילך ושם פכ"ה.
- 6. קידושין מ א. וכאוה"ת (בראשית לג, ב. משפטים ע' א'קנז. ועוד) מקשר זה עם יום השלישי שהוכפל בו כי טוב.
- 8. ד לי הכתוב -- תהלים פד יח. וראה ברכות בסופה. שו"ע אדה"ז או"ח רסקנ"ה.
- 8. ראה לקו"ש ח"ב ע' 543.
- 9. בחאכט
עמוד 463
- 0. פסתים נ, א. וש"נ. = 11) ראה לקו"ת ואתחנן ו, ג. שה"ש כב, ד. ובכימ.
- 2. כי יבוא במהרה בימינו ותחזינה עינינו.
- 3. *) עיד שביום ראשון דחה"פ מבקשים ,טל צוה שנה טובה כר".
עמוד 464
- 4. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות
- 2. -ק6חשסא 75%ד6038 א ,6088 0ת0ת8666 א סתסאקס6שסא ומזא6תסקפס תפ6 פ6סדצט ,םסת 56065 ₪88 56פת8600 א פדססא %ו וסוס 866% 80 םסת
עמוד 465
- 1. לקוטי הוספות / הג הפסת שיחות 5
שולחן ערוך, אורח חיים ת״ל - הטקסט מספריא
שַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי הַפֶסַח קוֹרִין אוֹתוֹ שַׁבָּת הַגָּדוֹל, מִפְנֵי הַנֵּס שֶׁנַּעשָׂה בּוֹ. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לוֹמַר בְּמִנְחָה הַהַגָּדָה, מִתְּחִלַּת עֲבָדִים הָיִינוּ עַד לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ; וּפוֹסְקִים לוֹמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי (מִנְהָגִים).
שמות רבה ט״ו:י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז): מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קז, יד): וַיּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, לד): גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ד): וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ.
במדבר רבה י״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב), אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְקְקוּ לַהֲשִׁיבוֹ. (במדבר טז, יב): וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְֹּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ וְיָרְדוּ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה. (במדבר טז, יג): הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ וגו' כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, עַל מָה אַתְּ מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ, הוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא כְּגַן ה', וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ. (במדבר טז, יד טו): הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה, וַיִּחַר לְמשֶׁה, לָמָּה, שֶׁאָדָם הַדָּן עִם חֲבֵרוֹ וּמִתְוַכֵּחַ וּמְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ, וְאִם אֵינוֹ מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר. (במדבר טז, טו): וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יט): מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָה, הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ. (במדבר טז, טו): לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, מַה שֶּׁהָיָה דַרְכִּי לִטֹּל לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִן מִדְיָן לְמִצְרַיִם הָיָה דַרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְלֹא נָטַלְתִּי. וְכֵן שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק אָמַר (שמואל א יב, ג): הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, שׁוֹר שֶׁהָיִיתִי מַקְרִיב עֲלֵיהֶם לְקָרְבָּן וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְכֵן לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, מִשֶּׁלִּי הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טז, כ): עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל א ט, יב): כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָּה, לֹא נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּהֶם, וּכְשֶׁהָיִיתִי חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה דִּינֵיהֶם וְצָרְכֵיהֶם וְהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, טז): וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל, דֶּרֶךְ הָעוֹלָם בַּעֲלֵי דִינִין הוֹלְכִין אֵצֶל הַדַּיָּן, וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם וַחֲמוֹר שֶׁלִּי. וְכֵן משֶׁה אָמַר (שמות יח, טז): כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא הָלַכְתִּי אֶצְלָם, (במדבר טז, טו): וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם, שֶׁלֹא חִיַּבְתִּי אֶת הַזַּכַּאי וְלֹא זִכִּיתִי אֶת הַחַיָּב. וּכְשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁעָמְדוּ בְּגַאֲוָתָן, אָמַר לָהֶם (במדבר טז, טז): אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ וגו', הָלַךְ קֹרַח כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיָה מַטְעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹסֵק לִטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה לְעַצְמִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַגְּדֻלָּה עַל כֻּלָּנוּ חוֹזֶרֶת, שֶׁמּשֶׁה נָטַל מַלְכוּת לְעַצְמוֹ, וְהַכְּהֻנָּה גְדוֹלָה נָתַן לְאָחִיו, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט כָּרָאוּי לָהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ עִמּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, יט): וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה, הִקְרִיבוּ כֻּלָּם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, מִיָּד (במדבר טז, כ כב): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
רש"י על במדבר ט״ז:ט״ו - הטקסט מספריא
ויחר למשה מאד. נִצְטַעֵר עַד לִמְאֹד:
אל תפן אל מנחתם. לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ (תנחומא):
לא חמור אחד מהם נשאתי. לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":
ויחר למשה מאד AND MOSES WAS VERY DISTRESSED — i.e. he was very much grieved.
אל תפן אל מנחתם TURN NOT THOU TO THEIR OBLATION — According to its plain sense the meaning is: “In respect to the frankincense which they will offer before Thee tomorrow, I beg of Thee do not turn (pay regard) to them”. The Midrashic explanation is: He said, “I know that they have a portion in the continual offerings of the community; let not even this their portion be accepted favourably before Thee — let the fire leave it alone and not consume it” (Midrash Tanchuma, Korach 7).
לא חמור אחד מהם נשאתי means, I have not taken the ass of any one of them; — even when I went from Midian to Egypt and placed my wife and my sons on the ass (Exodus 4:20), and I surely ought afterwards to have taken the price of that ass from their money, yet I took it only from my own (Midrash Tanchuma, Korach 7). The translation given by Onkelos of the word נשאתי is שחרית: in the Aramaic language a forced levy made by the king is so called, viz., שחרור (cf. Rashi on Bava Batra 47a. The translation of Onkelos therefore is: I did not press into my service the ass of any one of them).
משנה תורה, הלכות תמורה א׳ - הטקסט מספריא
כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואף על פי שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מפני שיש בה עשה ושני לאוין ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש:
אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי הרי זו תמורה ולוקה אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה:
אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר הרי זה ממיר בה המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:
המתכפר הוא שעושה תמורה אבל לא המקדיש כיצד הקדיש בהמה שיתכפר בה חבירו כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר אותו הנזיר הוא שעושה בהן תמורה אבל לא זה שהקדיש לפי שאינן שלו:
היורש ממיר הניח בהמה לשני בניו ומת הרי זו קריבה ואין ממירין בה שהרי הם בה שותפין והשותפין אין עושין תמורה כמו שביארנו:
אין קדשי נכרים עושין תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זו תמורה הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה:
אחד אנשים ואחד נשים אם המירו עושין תמורה:
קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר אע"פ שאינו לוקה יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה:
אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שאף על פי שהם שלהם אינן זוכין בהן מחיים שאין להם בבשר עד שיזרק הדם ואין הכהנים ממירין בבכורה שאע"פ שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה:
אילו של כהן גדול עושה תמורה אבל פרו אינו עושה תמורה אף על פי שהוא משלו הואיל ואחיו הכהנים מתכפרין בו הרי הם בו כשותפין:
העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה:
קרבנות בדק הבית אין עושין אותו תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין מה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי בדק הבית מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבין בו אלא ישראל ולא נכרים יצאו קרבנות נכרים שאין עושין תמורה כמו שביארנו:
המקדיש בעלת מום קבוע אינה עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור ואינה אלא קדושת דמים אבל המקדיש בעלת מום עובר או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע הרי זו עושה תמורה:
אחד הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או שהמיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר אחד במאה או מאה באחד בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי זו תמורה ולוקה כמניין הבהמות שהמיר:
אין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמות ההקדש עושה תמורה שנאמר והיה הוא ותמורתו הוא ולא ולדו ותמורתו ולא תמורת תמורתו אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו אלף כולן תמורה ולוקה על כל אחד ואחד כמו שביארנו:
אין ממירין איברים או עוברים בשלימים ולא שלימים בהן כיצד האומר רגלה של בהמה זו או ידה תחת עולה זו או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו אינה תמורה וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו אינה תמורה:
הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהן והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה מה בין אלו לבעל מום בעל מום יש במינן קרבן אלו אין במינם קרבן:
הרובע והנרבע הרי הם כבעל מום ועושין תמורה וכן כל כיוצא בהן:
בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה:
כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל חטאת שדינה שתרעה עד שיפול בה מום ותמכר עושה תמורה:
המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אע"פ שאינן ראויין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפילו קדושת דמים כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין:
יומא נ״א א - הטקסט מספריא
בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, דְּחָלִין עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ, וְאֵין יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. אֶלָּא שֵׁם זֶבַח לָא קָתָנֵי.
וּמַאי שְׁנָא? תְּמוּרָה — שֵׁם תְּמוּרָה אַחַת הִיא. זֶבַח — אִיכָּא בְּכוֹר וְאִיכָּא מַעֲשֵׂר.
וּלְרַב שֵׁשֶׁת, אַדְּמוֹקֵים לַהּ בְּאֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לוֹקְמַהּ בְּפֶסַח, דְּדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, דְּקׇרְבַּן יָחִיד הוּא? קָסָבַר: אֵין שׁוֹחֲטִין הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד.
וְנוֹקְמֵיהּ בְּפֶסַח שֵׁנִי! מִי דָּחֵי טוּמְאָה?
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וְתַנָּא, מַאי שְׁנָא פֶּסַח דְּקָרֵי לֵיהּ קׇרְבַּן יָחִיד, וּמַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּקָרֵי לַהּ קׇרְבַּן צִיבּוּר? אִי מִשּׁוּם דְּאָתֵי בְּכִנּוּפְיָא — פֶּסַח נָמֵי אָתֵי בְּכִנּוּפְיָא? אִיכָּא פֶּסַח שֵׁנִי דְּלָא אָתֵי בְּכִנּוּפְיָא.
אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן יְהֵא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּמַאן דְּאָמַר דָּחֵי, דְּתַנְיָא: פֶּסַח שֵׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — אָמַר לָךְ: מִפְּנֵי טוּמְאָה דְּחִיתוֹ וְיֵעָשֶׂה בְּטוּמְאָה?!
וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ, אָמַר קְרָא: ״כְּכׇל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״, וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. הַתּוֹרָה הֶחְזִירָה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ בְּטׇהֳרָה, לֹא זָכָה — יַעֲשֶׂנּוּ בְּטוּמְאָה.
e.g., a firstborn or an animal tithe, the sanctity of which takes effect even on a permanently blemished animal, and this offering cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status for its wool to be sheared and to be worked. Rather, you must say that the baraita is not teaching a general category of sacrifices, but when it states: Offering, it is referring to a particular one.
The Gemara asks: And what is different about the two statements, i.e., why does the tanna deal with a specific case in one area, but a general category in the other? The Gemara explains: Substitution is one category, as there is no difference between one case of substitution and another. By contrast, with regard to sacrifices, there is a firstborn and there is the animal tithe, whose halakhot differ from other offerings, and therefore one cannot establish a single general principle. Consequently, the tanna certainly is referring to a specific offering.
The Gemara continues the previous discussion: And according to the opinion of Rav Sheshet, who explains that the offering in question is not the bull of the High Priest but his ram, rather than establishing and interpreting this baraita as referring to the ram of Aaron, let him establish that it deals with the Paschal offering, which overrides Shabbat and ritual impurity and one can perform substitution for it, as according to all opinions, it is the offering of an individual. The Gemara answers: Rav Sheshet maintains that one may not slaughter the Paschal lamb on behalf of an individual, but only for a group. This means that it is not an offering of an individual but, at the very least, that of partners. For this reason, one cannot perform substitution for a Paschal lamb.
The Gemara asks: And let Rav Sheshet establish the baraita as referring to the second Pesaḥ, which is slaughtered by an individual. The Gemara answers: Does the second Pesaḥ override ritual impurity? Since this offering does not override ritual impurity, it cannot be the offering referred to in the baraita.
§ Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: And according to the tanna of the aforementioned baraita, concerning the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Ya’akov, what is different with regard to the Paschal offering, that he calls it the offering of an individual? And what is different with regard to the Festival peace-offering, which is eaten with the Paschal offering, that he calls it a communal offering? If this distinction is because the Festival peace-offering is brought by a multitude, i.e., the entire nation brings it, the Paschal offering is also brought by a multitude, not as an individual offering. Rava replied: There is the second Pesaḥ, which is not brought by a multitude, and therefore the tanna does not call the Paschal offering a communal offering.
He said to him: If so, that the second Pesaḥ is a communal offering, it should override Shabbat and ritual impurity. He said to him: Yes, as the opinion of this tanna is in accordance with the one who said that the second Pesaḥ overrides ritual impurity. As it was taught in a baraita: The second Pesaḥ overrides Shabbat, but it does not override ritual impurity. Rabbi Yehuda says: It even overrides ritual impurity. The Gemara asks: What is the reason of the first tanna? The first tanna could have said to you that one brings a second Pesaḥ solely because ritual impurity overrode his obligation to sacrifice the first Pesaḥ, i.e., he did not sacrifice the first Pesaḥ because he was impure at that time. And should he now perform the second Pesaḥ in a state of ritual impurity?
And Rabbi Yehuda could have said to you that, with regard to the second Pesaḥ, the verse states: “According to all the statute of the Paschal offering they shall keep it” (Numbers 9:12), which indicates that it should even be brought in a state of ritual impurity, unlike the first Pesaḥ. As for the claim of the first tanna, that the whole reason for the second Pesaḥ is due to ritual impurity, Rabbi Yehuda could respond: The Torah sought an opportunity for one who was impure at the time of the first Pesaḥ to perform it in a state of ritual purity; if he did not merit to perform it in purity, he should nevertheless perform it even in a state of ritual impurity.
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ב׳ - הטקסט מספריא
אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה:
יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו:
אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנאמר איש לפי אכלו עד שיהיה ראוי לאכול אפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן:
אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני או כולה עבדים ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים אע"פשהן יכולין לאכול הואיל ואכילתם מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר וכן אין עושין חבורה כולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פיסול ואם שחטו עליהן כשר:
שחטו שלא למנוייו או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית או ששחטו לערלים או לטמאים פסול שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאין כשר שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהם:
שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה:
מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה:
שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחטע"יבנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולאע"יאשתו אלא מדעתן ואם שתקו ולא מיחו הרי זה מדעתן:
שחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים והלכו ושחטו הן לעצמן יוצאין בשל רבן:
שחטע"יאשתו ובנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים ושחטו הן לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה ואינן יוצאין אלא בשל עצמן:
האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה היתה נחפזת ללכת לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל אביה מכאן ואילך תאכל ממקום שהיא רוצה והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה בד"א ביתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון:
עבד של שני שותפין בזמן שמקפידין זה על זה שלא יגנבנו לא יאכל משל שניהן ואם אינן מקפידין ממקום שירצה יאכל:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין:
עד כמה נמנים על הפסח עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט כיון שנשחט אינו יכול למשוך את ידו שהרי נשחט עליו נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מעשות פסח שני ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד אינן אוכלין וחייבים לעשות פסח שני:
הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהן בני החבורה הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה ובני החבורה אוכלין משלהן והוא אוכל חלקו עם האחרים שמנה עליו בחבורה שנייה וכן בני החבורה שהיה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו מהן ונותנין לו חלקו ויאכלהו בחבורתו ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳ - הטקסט מספריא
אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשוני' שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה ועל כל מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד:
בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת והרחוקים שבאותו מעמד כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן:
ומה הן עושין אלו המתקבצין בין בירושלים בין בבתי כנסיות מתענין בשני בשבת שלהן ובשלישי וברביעי ובחמישי אבל בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד שבת ובאחד בשבת אינם מתענים כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום:
ובכל יום ויום משבת שהיה מעמדן מתפללין ארבע תפלות שחרית ומנחה ונעילה ועוד מוסיפין תפלה אחרת בין שחרית ומנחה והיא יתירה להן ונושאין כפיהן הכהנים במעמד ג' פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה זו היתירה ובנעילה וקורין בספר תורה שלשה אנשים שתי פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה השניה שמוסיפין אבל במנחה לא היו קורין בספר תורה אלא על פה כקוראין את שמע ולא היו מתקבצין לתפלת מנחה בע"ש מפני שהן טרודין לשבת:
וקיבוצן לכל תפלה מארבע תפלות אלו ועמידתן שם לתפלה ולתחינה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד:
ובמה היו קוראין במעשה בראשית ביום הראשון קוראין בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו בשלישי יקוו ויהיה מאורות ברביעית יהי מאורות וישרצו בחמישי ישרצו ותוצא הארץ בששי ותוצא הארץ ויכולו:
פרשה גדולה קוראין אותה בשנים וקטנה קורא אותה אחד ושתי פרשיות שקוראין שחרית הם שחוזרין וקורין אותן בתפלה השניה בספר וחוזרין וקוראין אותן במנחה על פה:
שמנת ימי חנוכה לא היו אנשי מעמד עושין מעמד בשחרית וכל יום שיש בו קרבן מוסף לא היה בו מעמד לא בתפלה שניה שלהם ולא במנחה אלא בשחרית ובנעילה בלבד וכל יום שהיה בו קרבן העצים לא היה בו מעמד בנעילה אלא בשחרית ובתפלה שניה ובמנחה:
ומהו קרבן העצים זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יו"ט ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג:
אפילו יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה אסור באותו היום בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג:
אנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס כל שבת שלהן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומפני מה אסרו עליהם לספר ולכבס כדי שלא יכנסו למעמדם כשהם מנוולין אלא יספרו ויכבסו מקודם:
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ח׳:י׳ - הטקסט מספריא
הסיק את התנור וגרף את כל האש ותלהו בתנור וצלהו הרי זה אסור שאין זה צלי אש חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור שאין זה צלי אש כיצד צולין אותו תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בישול הוא ושפוד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלהו:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
מדרש תנחומא, ויקרא א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ (תהלים קג, כ). בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו, אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וְיוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם (במדבר כ, טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים (דה״ב לו, טז). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם גִּבּוֹרֵי כֹּחַ. רוֹאֶה שֶׁשָּׂדֵהוּ מֻפְקֶרֶת וְאִילָנוֹתָיו מֻפְקָרִים וְהַסְּיָגִים מְפֹרָצִים וְרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו נֶאֱכָלִים, וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי אוֹמֵר, מִי גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁאֵין גִּבּוֹר כְּמוֹתוֹ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמַתְנוּ (דברים ה, כב), וּמֹשֶׁה לֹא נִזּוֹק. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ (יואל ב, יא) אֶלָּא עוֹמְדִין וְנִבְהָלִין. וְהַצַּדִּיקִים יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ. כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ (יואל ב, יא), אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה (בראשית לב, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְשׁוּנֵיהּ (דניאל ז, י). וּמִי קָשֶׁה מֵהֶם. הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ (יואל ב, יא), זֶה צַדִּיק שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, וְעָמַד וְנִזְדָּרֵז וְעָשָׂה מִשְׁכָּן. וְהָיָה עוֹמֵד מִבַּחוּץ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ, לה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּשֶׁה שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן יְהֵא עוֹמֵד מִבַּחוּץ וַאֲנִי מִבִּפְנִים, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁיִּכָּנֵס. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. הֱוֵי, קָשֶׁה כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. וְכֵן בִּשְׁמוּאֵל כְּתִיב: וַיָּבֹא ה' וְיִתְיַצֵּב וַיִּקְרָא כְּפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ (ש״א ג, י). לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וְאִם תֹּאמַר, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, בְּקוֹל נָמוּךְ הָיָה מְדַבֵּר, לְפִיכָךְ הָיָה יָכֹל מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ. לֹא הָיָה מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וּמֵתוּ בְּדִבּוּר רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ וְגוֹ' (דברים ה, כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ (שה״ש ה, ו). וּמִנַּיִן שֶׁבְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָהּ הָיָה מְדַבֵּר. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), הַקּוֹל שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה' שׁוֹבֵר אֲרָזִים (תהלים כט, ה), וּבוֹ הָיָה מְדַבֵּר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וְעַל כָּל אֲמִירָה וְצִוּוּי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל לְיִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל, הוּא הָיָה שׁוֹמֵעַ בִּלְבַד. וְכִי מֵאַחַר שֶׁבְּקוֹל גָּבֹהַּ הָיָה מְדַבֵּר, לָמָּה לֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים. לְפִי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַדִּבּוּר שֶׁיֵּצֵא וְהָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה וְעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבִיל שֶׁבּוֹ יוֹצֵא הַקּוֹל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמֹשֶׁה וְלֹא נִשְׁמַע לְכָאן וּלְכָאן, שֶׁנֶּאֱמַר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל (איוב כח, כה), שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל בְּמִשְׁקָל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת (איוב כח, כו), שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ לְאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל מֹשֶׁה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, אֵלָיו הָיָה נִשְׁמָע וְלֹא לְאַחֵר. לְכָךְ נֶאֱמַר: גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב (משלי כה, ז). רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר, רְחַק מִן מְקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָה מוֹשָׁבוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה, וְאַל תַּעֲלֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְךָ רֵד. רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר, יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָּעַת (משלי כ, טו). מִתְּלָא אוֹמֵר, דַּעַת חָסַרְתָּ מַאי קָּנִיתָ, דַּעַת קָּנִיתָ מַאי חָסַרְתָּ. אַף מֹשֶׁה לֹא עָלָה עַד שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
שמות רבה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ, וּפָסַק לִתֵּן לָהּ מְדִינָה וְשִׁפְחָה אַחַת מַטְרוֹנִית, וְנָתַן לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית, אָמַר לוֹ חֲתָנוֹ לֹא שִׁפְחָה מַטְרוֹנִית פָּסַקְתָּ לִתֵּן לִי, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, לֹא אָנֹכִי הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אוֹמֵר לִי: לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל, הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּים בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה, מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְהַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה, בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִן חֲרָרָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת עִמָּהֶן מִמִּצְרַיִם, מַסְפִּיק לָהֶם שְׁלשִׁים יוֹם, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִכָּנֵס לִמְקוֹם לִסְטִים וְלִמְקוֹם הוֹרְגֵי נְפָשׁוֹת, הֱוֵי: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וגו', וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה זְּכוּת יֵשׁ בְּיָדָם שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיאָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, אֵין אוֹמֵר אֶהְיֶה עִמָּךְ אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא. וְזֶה לְךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִּהְיֶה נִכָּר שֶׁאַתָּה שְׁלוּחִי, לְפִי שֶׁאֶהְיֶה עִמְּךָ וְכָל מַה שֶּׁתִּרְצֶה אֶעֱשֶׂה אָנִי. בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּאֵיזֶה זְכוּת אוֹצִיאֵם מִמִצְרַיִם, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁהֵן עֲתִידִים לְקַבֵּל עַל יָדְךָ בָּהָר הַזֶּה הֵם יוֹצְאִים מִשָּׁם. דָּבָר אַחֵר, הָאֱלֹהִים, מַהוּ שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, סִימָן לַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וּבְאָנֹכִי אֲנִי מַעֲלֶה אֶתְכֶם. וְסִימָן לַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי הֵם מִתְרַפְּאִין, וְהֵן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא.
שמות רבה מ״א:ז׳ - הטקסט מספריא
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק תָּדִיר בַּתּוֹרָה הֲרֵי זֶה נָזוּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי (יִרְמְיָה) [נְחֶמְיָה] וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת מִן גָּלוּיוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אִם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְיֹאמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חִנָּם בְּרָאתַנִי בָּעוֹלָם, הוּא אוֹמֵר עַל כָּל אֻמָּה שֶׁבָּעוֹלָם הִשְּׁלַטְתִּי אוֹתְךָ חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי לָהּ חֵרוּת, הֱוֵי: חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה, מַהוּ כִּי בשֵׁשׁ, בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד, לָמָּה, שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם לְאַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי מֵבִיא לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה, מִיָּד (שמות לב, א): וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, רַבָּנָן אָמְרֵי הַשָֹּׂטָן מָצָא אֶת יָדָיו אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהָיָה משֶׁה נִרְאֶה תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר: כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ. אוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד עֲלֵיהֶם חוּר וְאָמַר לָהֶם קְצִיעֵי צַוָּארַיָא, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים מַה נִּסִּים עָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. נִכַּנְסוּ עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וְאָמְרוּ לוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לָזֶה כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ה): וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, מַהוּ מִזְבֵּחַ, מִן הַזָּבוּחַ שֶׁלְּפָנָיו. דָּבָר אַחֵר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ, בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ עִמּוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶם, אָמַר לָהֶם הַנִּיחוּ לִי וַאֲנִי בּוֹנֵהוּ לְעַצְמִי שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ אַחֵר, וְאַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן כְּדֵי לְאַחֵר הַדְּבָרִים, אָמַר, עַד שֶׁאֲנִי בּוֹנֵהוּ לְעַצְמִי משֶׁה יֵרֵד, בָּנָה אוֹתוֹ וְלֹא יָרַד. מִיָּד (שמות לב, ו): וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ (צפניה ג, ז): אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם. (שמות לב, ו): וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק, בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יְשִׁיבָה אַתָּה מוֹצֵא שָׁם תַּקָּלָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדוֹר הַמִּגְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא, ב): וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, וּמַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם (בראשית יא, ד): וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. (בראשית לז, כה): וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וּכְתִיב (בראשית לז, כח): וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף. (במדבר כה, א): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, מַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם, (במדבר כה, א): וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וּמָה הָיָה בְּסוֹפָן (במדבר כה, ט): וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים וגו', וְאַף כָּאן יְשִׁיבָה שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הֵם קָמוּ לְצַחֵק בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַתָּה יוֹשֵׁב כָּאן (שמות לב, ז): רֵד. אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵירֵד, וּמָצָא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְנִתְיָרֵא מֵהֶם וְלֹא יָרַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ט, יט): כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה. מֶה עָשָׂה משֶׁה הָלַךְ וְאָחַז אֶת הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כו, ט): מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ. פָּרַשׂ וְהֵגֵן עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ (דברים ט, יב): קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה, אָמַר לוֹ מִתְיָרֵא אֲנִי. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים הָעֲוֹנוֹת, אֶתְמוֹל מְנַגֵּחַ אוֹתָם, וְעַתָּה מִתְיָרֵא מֵהֶם. כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הָיוּ שָׁם, אַף וְחֵמָה וְקֶצֶף וְהַשְּׁמֵד וְהַשְּׁחֵת. אוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁלשָׁה הָאָבוֹת וְעָמְדוּ בִּשְׁלשָׁה מֵהֶם, נִשְׁתַּיְרוּ אַף וְחֵמָה, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּבַקָּשָׁה מִכִּסֵּא כְבוֹדֶךָ עֲמֹד אַתָּה בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ז, ז): קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ, וַאֲנִי אֶעֱמֹד בְּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד, יְרִידָה הִיא לְךָ, אָמַר לוֹ לָמָּה, (שמות לב, ז): שֶׁשִּׁחֵת עַמְךָ, אָמַר לוֹ משֶׁה עַכְשָׁו אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָם עַמִּי, אֵינָן אֶלָּא עַמְּךָ, (שמות לב, יב): שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא זָז משֶׁה מִתְּפִלָּה עַד שֶׁקְּרָאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יד): וַיִּנָחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶם יֵצֶר הָרָע עוֹשִׂין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי עוֹקֵר מֵהֶם יֵצֶר הָרָע וְנוֹתֵן לָהֶם לֵב בָּשָׂר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.
משנה אבות ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
בראשית רבה י״א:ו׳ - הטקסט מספריא
פִּילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁוֹ וּמֵנִיחַ אֶת פְּאַת זְקָנוֹ, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ בִּשְׁטוּת, אָמַר לוֹ אִם כֵּן יְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ וִיקַטַּע אֶת יָדָיו וִישַׁבֵּר אֶת רַגְלָיו, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְלוּ עִמּוֹ בִּשְׁטוּת. אֲמַר לֵיהּ וּלְאִלֵּין מִלַּיָּא אָתֵינָן, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַתּוּרְמוּסִים צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַחִטִּין צְרִיכִין לְהִטָּחֵן. אֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן.
מצוטט ב־14 עמודים
אגרות קודש 9
- כרך ב ‹ קפז לקו"ש חי"ז ע' 452
- כרך ז ‹ ב'נט לקו"ש חי"ז ע' 454
- כרך ז ‹ ב'סד לקו"ש חי"ז ע' 453
- כרך ח ‹ ב'תקעח לקו"ש חי"ז ע' 453
- כרך יא ‹ ג'ת לקו"ש חי"ז ע' 451
- כרך יא ‹ ג'תקסו לקו"ש חי"ז ע' 449
- כרך יב ‹ ד'קפב לקו"ש חי"ז ע' 454
- כרך יג ‹ ד'רחצ לקו"ש חי"ז ע' 457
- כרך יז ‹ ו'קצא לקו"ש חי"ז ע' 452
לקוטי שיחות 4
- כרך כב ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ה ‹ 256 לקו"ש חי"ז ע' 436
- כרך כד ‹ אלול ‹ שיחה א ‹ 97 לקו"ש חי"ז ע' 436
- כרך כז ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ד ‹ 325 לקו"ש חי"ז ע' 451
- כרך כט ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יב ‹ 333 לקו"ש חי"ז ע' 442
תורת מנחם 1
- ה - שנת תשי"ב - חלק שני ‹ בס"ד. יום א', י"א ניסן[ftn_560_*] ה'תשי"ב. לקו"ש חי"ז ע' 451

