447
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
- 6. 6 ₪
- 2. באַפרייט . . חוב: ראה טו, ב. ונוהג גם בזמן הזה, ובכל מקום -- רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ג. טושו*ע חו*מ ר"ס סז. שו"ע אדה"ז הל' הלואה סל"ד. -- ועד"ז נאמר אצל עבד עברי ואמה עבריי, שיוצאים בשנה השביעית שלהם (ראה טו, יב. וראה גם משפטים כא, ב), ובשמו"ר פ"ל, טו: אמר הקב"ה כשם שבראתי את עולמי לו' ימים ונחתי בשביעי כך יעשה עמך ו' שנים ויצא בן חורין. וראה בפי' מהרז"ו שם. וראה רמב"ן ורבינו בחיי עה"פ משפטים שם. תו"א ותו"ח סד"ה ואלה המשפטים. אוה"ת משפטים ד"ה כי תקנה (ס"ע א'עז ואילך). -- ובזח"ג קח, א: ובההוא נייחא דארעא אצטרכו עבדין נייחין. וראה תו"ש למשפטים כא ס"ק ע. וש"נ. ואכ"מי.
- 3. צידה לא עשו להם: בא יב, לט.
- 4. שבת'דיקן טאַג . . פסח: יעיין רמב"ם הל' חומ"צ רפ"ז: מ"ע כו' בנסים ונפלאות כו' כמש"נ זכור את יוהיש (ולא העתיק תיבת לקדשו). בסהמ"צ שלו מ"ע קנז. שמו"ר פי"ט, ז ,לזכור את יוה"ש זכר למע"ב כו' כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים כו'" ומסיים למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים. - ועפ"ז מתורצת קושית האחרונים מה מלמדנו הזכור דיוה"שי*.
- 5. שבת'דיקן טאַג . . שבת'דיקן יאָר . . פסח . . איינצוקריצן . . חידוש העולם: חינוךר מצוה כא. מצוה לאלב. מצוה פד. ובנוגע לפסח -- ראה גם סידור (עם דא"ח) שער החנוכה (רעא, ג) דע"י יציימ ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים, עיי"ש.
- 6. פסח. . חידוש העולם: ויתירה מזו ראה או"ת להה"מ (כז, ג): בחידוש העולם נתגלה חיצוניות העולמות כו' ויציאת מצרים הי' הכוונה שיתגלה פנימיות העולמות.
- 7. יעדער טאָג . . זכור ושמור: ראה רמב"ן עה"פ יתרו כ, ח.
- 8. יסוד היסודות ועמוד החכמות: (שהוא) ממציא כל הנמצא (כן הוא בדפוס רומי וכו') כו' משמים וארץ כו (רמב"ם בתחלתו). ולהעיר מהמשך תרס"ו ע' תלא.
- 9. *) ראה לקוש חכזב ע' 143 ואילך. המו"ל. **) ראה בארוכה לקו"ש חכ"א ע' 68 ואילך. המו"ל.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ט׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.
שמות רבה ל׳:ט״ו - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, א ב): לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וגו' יָדִין עַמְךָ בְצֶדֶק, רַבִּי אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַדִּבְּרוֹת כָּךְ הִזְהִיר עַל הַדִּין, לָמָּה, שֶׁבּוֹ הָעוֹלָם תָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כט, ד): מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, וּבוֹ צִיּוֹן נִבְנֵית, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כז): צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וּבוֹ צַדִּיקִים מִתְגַּדְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, ג): אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט. אַתָּה מוֹצֵא מִשְׁפָּטִים הַרְבֵּה יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, מַהוּ אוֹמֵר עַל עֶבֶד עִבְרִי (שמות כא, ב): כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁבָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנַחְתִּי בַּשְּׁבִיעִי, כָּךְ יַעֲשֶׂה עִמְּךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְיֵצֵא בֶּן חוֹרִין, מַהוּ שֶׁכָּתַב לְפָנָיו (שמות כא, ג): אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, אִם נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא יְחִידִי, אִם בְּאִשְׁתּוֹ יֵצֵא עִמָּהּ. (שמות כא, ד): אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וגו', וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לַמִּדָּה הַזּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פָּשְׁעוּ בַּמִּצְווֹת, לְפִי שֶׁחֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל כְּבָבַת הָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב, יב): כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ, אֵלּוּ הַסּוֹפְרִים וְהַחֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ הַסְּיָג הַזֶּה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנוֹ יַעֲשֶׂה עִם פְּלוֹנִי וְלֹא יְצַעֲרֶנּוּ, הָלַךְ וְעָשָׂה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חִנָּם לֹא הִנִּיחַ שֶׁלֹא הָיָה מְצַעֲרוֹ, כְּשֶׁנִּתְרַצָּה לִבְנוֹ גָּזַר עַל מְצַעֲרָיו לְהָרְגָן. כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם עַד שֶׁיִּרְצֶה וְיַחֲזִירֵם, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְשִׁעְבְּדוּ אוֹתָם בְּחֹזֶק, לֹא שֶׁמָּרְדוּ בָּהֶן אֶלָּא אָמַר לָהֶם הָאֱלֹהִים הַנְהֵג בָּהֶם כַּעֲבָדִים וְיַעֲשׂוּ צְרָכֵיהֶם עַד שֶׁתִּשְׁלַם הַגְּזֵרָה, אֶלָּא (זכריה א, טו): אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵם עָזְרוּ לְרָעָה. כָּךְ אַחַר הַדִּבְּרוֹת הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁלֹא יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם יִשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לַמִּצְרִים. לְכָךְ אָמַר הַנָּבִיא לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל (זכריה ז, ט י): אֱמֶת וּמִשְׁפָּט שְׁפֹטוּ, וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם וְגֵר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ.
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג) כמו שנאמר "זכור את יום השבת." (שמות כ, ח) ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" (שמות יג, ח) בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן. פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה.
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין. אין פוחתין לו מהם. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות. שיעור כל כוס מהן רביעית.
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. אשה אינה צריכה הסיבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה. אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין אינה הסיבה. וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה. ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה. ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת ידי חירות יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא. ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא.
כל כוס וכוס מארבעה כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה. וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום. כוס שני קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי אינו שותה.
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים. וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.
מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכא והחרחבינא והמרור. כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית יצא והוא שיהו לחין. ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש. ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן
שמות רבה י״ט:ז׳ - הטקסט מספריא
קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי יַעֲקֹב בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט, כח): אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ. כָּךְ קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר. וְהַזְהֵר לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁבָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם וְאָמַרְתִּי לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כָּךְ הֱיוּ זוֹכְרִים הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם בְּמִצְרַיִם וְזִכְרוּ לַיּוֹם שֶׁיְּצָאתֶם מִשָּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, ג): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, לָמָּה, כִּי בְּחֹזֶק יָד הֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. (דברים טז, ד): וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר שִׁבְעַת יָמִים, כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבֵּין הַגְּאֻלָּה לִקְרִיעַת יַם סוּף, כְּשֵׁם שֶׁבַּתְּחִלָּה הֵם שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וּכְשֵׁם שֶׁהַשַּׁבָּת מִתְקַיֶּמֶת אֶחָד לְשִׁבְעַת יָמִים, כָּךְ יִהְיוּ אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים מִתְקַיְּימִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, י): וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בִּמְדִינַת הַיָּם הִגִּיעוּהָ גַּלִּים עַד שֶׁלֹא נִכְנְסָה אֶצְלוֹ, אָמַר לָהּ לֹא תִזְכְּרִי כָּל הַגַּלִּים שֶׁעָבְרוּ עָלַיִךְ, אֶלָּא אוֹתוֹ יוֹם שֶׁפָּלַטְתְּ מֵהֶם תְּהֵא זוֹכֶרֶת אוֹתִי, עֲשִׂי אוֹתוֹ שִׂמְחָה בְּכָל שָׁנָה. כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגָאֳלָם וְכַמָּה גַּלִּים קָשִׁים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם, וְעָשָׂה לָהֶם תְּשׁוּעָה, לְכָךְ הִזְהִירָן שֶׁיִּהְיוּ שְׂמֵחִים בָּהֶם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לב, יא): שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.