שיחה א

57שיחה א

א. דברי אדמו"ר הזקן על הטעם ל"שבת הגדול" והדיוק בלשונו

על הסיבה לכך ששבת שלפני חג הפסח נקראת "שבת הגדול" מביא אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך¹, ואלה דבריו: "שבת שלפני חג הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים היה מקחו מבעשור לחודש, כמו שכתוב²: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... ואותו היום שבת היה .. וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושים כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וזה שכתוב³: למכה מצרים בבכוריהם, וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול".

יש להבין: א) מדוע מדגיש אדמו"ר הזקן "שנעשה בו נס גדול"⁴, שמכך משתמע שדוקא משום הנס הגדול נקראת השבת "שבת הגדול"? הרי, אף אם היה מתרחש בשבת נס רגיל, ולא "נס גדול", היתה זו סיבה מספקת כדי לייחד את השבת ולכנותה "שבת הגדול"⁵, כיוון שיש בה גדלות לעומת שאר שבתות השנה⁶.

ב) יתר־על־כן, אין מובן: מהי גדלות נס זה, עד שאין הוא נקרא "נס" סתם, אלא "נס גדול"? לכאורה, אין נראית שום גדלות הן בנס עצמו, שלא היה פלאי כניסים אחרים, ובודאי לא בתוצאות הנס ותועלתו⁷: גם לאחר ש"הרגו הרבה מהם" עדיין נשארו ישראל בגלות מצרים, ונזקקו לנס של מכת בכורות כדי להגאל משם – ומהי התועלת שצמחה מכך לישראל?

58ב. קביעת זכרון הנס בשבת טעונה הסבר

גם קביעת זכרון הנס לדורות לפי היום בשבוע – בשבת, ולא לפי התאריך בחודש, כנס של יציאת מצרים וכדומה, טעונה הסבר: אדמו"ר הזקן מסביר שם את הטעם לכך "ולמה לא קבעוהו בעשירי לחדש סתם בין שחל בשבת בין שחל בחול כדרך שנקבעו כל המועדים לפי שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול...", אך בכל זאת, כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין, והכרחי לומר, שבנוסף לטעם השלילי ("למה לא קבעוהו בעשירי") ישנו גם טעם חיובי⁸ לכך שקבעו את הזכרון לדורות דוקא לשבת. זאת אומרת, שלמשמעות הנס יש קשר מיוחד לשבת.

דבר זה הוא הכרחי גם מפני שציווי הקדוש־ברוך־הוא "ויקחו להם איש שה לבית אבות..." היה צריך להיעשות דוקא בשבת, למרות שהוא כרוך בקנין ובמשא־ומתן⁹, טלטול בעלי־חיים¹⁰, הוצאה מרשות לרשות, בקור ממום, ועוד פעולות הסותרות את שביתת ומנוחת השבת¹¹.

כי למרות שהיה זה לפני הציווי על שמירת שבת, הרי האבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה¹², ומובן מכך, שגם בניהם שמרו על מצוות התורה, ובכללן על שמירת שבת, אף לפני מרה ומתן־תורה¹³, ובנוסף לכך מפורש במדרשי חז"ל¹⁴, שכבר באמצע תקופת השעבוד במצרים, שכנע משה את פרעה שיום השבת יהיה יום מנוחה לישראל, ללא עבודה.

ואם בלי להתחשב בכך קבע הקדוש־ 59ברוך־הוא את המועד ל"ויקחו להם.." דוקא ביום השבת, הרי זאת הוכחה לכך של"ויקחו..." יש קשר מיוחד לשבת^*.

ג. שבת – שביתת המזיקים והפיכתם מרע לטוב

ההסבר לכל האמור לעיל יובן לאחר הסבר על משמעות השבת בכלל:

אדמו"ר ה"צמח צדק"¹⁵ מסביר את הפסוק¹⁶ "מזמור שיר ליום השבת", לפי המדרש¹⁷, האומר על פסוק זה: "ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו וכן הוא אומר¹⁸ וגר זאב עם כבש" – תוכן השבת הוא ענין השביתה מן המזיקים, היכולה להתבצע בשני אופנים: א) "מעבירם מן העולם" – כל מציאותם של המזיקים מתבטלת¹⁹. ב) "משביתה שלא תזיק" – המזיקים נשארים, אך השביתה גורמת לכך שהם לא יזיקו. האופן השני של שביתת המזיקים הוא נעלה מן הראשון, כנאמר בתורת כהנים²⁰, מפני שדוקא באופן זה מתבצע הענין של אתהפכא חשוכא לנהורא – המזיקים עצמם הופכים מרע לטוב^*.

ולמרות שעיקר הגילוי של שבת באופן ש"משבית מזיקים.. שלא יזיקו" יהיה לעתיד לבוא, בכל זאת היה משהו מעין זה בשבת בראשית שבתחילת הבריאה²¹, עד שגם בגשמיות היה כפשוטו, כדברי חז"ל²² "ל"ו שעות שמשה אותה האורה", בשבת בראשית היה "ולילה כיום יאיר" – החושך של הלילה הפך לאור ויום²³.

ד. זמן – נברא אחר, בכל יום מימי הבריאה

הסיבה לכך שבשבת ישנו הענין של אתהפכא היא מפני שעצם הזמן של שבת הוא ענין של "אתהפכא", כדלהלן:

לגבי השבת אומרים חז"ל²⁴: "מה היה העולם חסר־מנוחה, באת שבת 60באת מנוחה". יש להבין: ידוע מאמרו של המגיד²⁵ שזמן הוא "נברא" בדיוק כשאר הנבראים. משמעות הדברים היא, שלא רק שלפני בריאת העולם לא היו נבראים שחלו עליהם הגבלות הזמן [שהרי גם לאחר בריאת העולם ישנם מספר דברים (כגון סברה שכלית) שאינם מוגבלים בזמן], אלא שעצם מציאות הזמן היא "נברא": בדיוק כשם שהברואים דומם צומח חי ומדבר התהוו יש מאין, כך מציאות הזמן היא התהוות חדשה²⁶.

מכך מובן, שכשם שהרגע הראשון של הזמן הוא התהוות חדשה, כך גם הזמן של כל ששת ימי בראשית, הזמן של כל יום היה התהוות חדשה. כלומר, כשם שאצל הנבראים של ששת ימי בראשית היתה בכל יום התהוות של נבראים חדשים, השונים מן הנבראים של הימים האחרים, כך גם לגבי הזמן של ששת ימי בראשית, שכל יום היה התהוות של זמן שונה – הזמן של יום ראשון, יום שני וכדומה²⁷. לפיכך אומרים עליהם²⁸ "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", ו"כל יום ויום יש לו כוחו".

[הימים שלאחר שבעת ימי בראשית הם חזרה על שבעת ימי בראשית ופרוט שלהם (היום הראשון של שבעת ימי בראשית כולל את כל ימי ראשון, יום שני – את כל ימי שני וכך הלאה)²⁹, ולפיכך אין צורך לגביהם בהתהוות מיוחדת, אלא חידוש הישנות. אך בשבעת ימי בראשית עצמם היתה בכל יום התהוות באופן שלו].

לפי האמור לעיל דרוש הסבר למאמר "באת שבת באת מנוחה", שהרי לכאורה: המושג עולם הוא זמן לכל פרטיו, ומקום³⁰. יוצא מכך, שלפי בריאת הזמן של יום השביעי, חסרה בעולם מציאות של זמן זה, ולא רק של "מנוחה"?

מכך מובן, שהדברים הם היינו הך: אין לחלק בין עצם הזמן של יום השביעי לבין ענין ה"מנוחה" שבו, מהותו של זמן השבת הוא ענין המנוחה.

ההסבר לכך: זמן מורכב מעבר הווה ועתיד, ובענין זה דומים כל ששת ימי בראשית, למרות שבכל אחד מהם יש חידוש משלו על פני האחרים, כדלעיל. אך הזמן של שבת הוא "מנוחה" – מעל לשינויים של עבר הווה ועתיד.

זוהי הכוונה של "באת שבת באת מנוחה" – הזמן של יום השביעי, המוגבל בשינויים של עבר הווה ועתיד, גם הוא מתהפך ומתעלה³¹, ומתהווה 61לזמן שמעל לשינויים³² – שבת ומנוחה³³.

וכיוון שהזמן של שבת – הוא עצמו ענין של אתהפכא, הרי הוא משפיע על כל עניני העולם שבשבת, שגם בהם תחול "אתהפכא", כמו "ולילה כיום יאיר" וכדומה.

ה. דוגמאות לכך בהלכה

ניתן למצוא לענין זה, של עבר הווה ועתיד ויחד עם זאת – נעלה בשינויי הזמן, דוגמא בהלכה: ישנם מספר ענינים התלויים בזמן ומוכרחים להיות לאורך תקופה מסויימת, ויחד עם זאת הם במסגרת של נקודה אחת. לדוגמא: על קטן שהגדיל באמצע יום השבת, או באמצע יום הכיפורים, סובר הרוגוצ'בי³⁴ שמן התורה הוא חייב רק לגבי שבת, בכל דיני השבת, מפני שכל רגע בשבת הוא זמן פרטי בפני עצמו, אך לגבי יום הכיפורים הוא פטור, מפני שזוהי נקודה אחת.

ובדומה לכך לגבי ספירת העומר וכדומה, לפי דעות מסויימות.

דוגמא דומה לכך: פעולה מתמשכת, כיציאת מצרים, למשל: היציאה ממצרים צריכה להמשך זמן מה, ובשינויים במשך זמן זה: קודם חצות, חצות, לאחר חצות, יום ט"ו בניסן, וכמצוי בביטויים בגמרא³⁵: נגאלו בערב, יצאו ביום, חפזון דמצרים חפזון דישראל. אך יחד אם זאת מתמשך אותו תוכן של יציאת מצרים ומשפיע בכל דור ודור ובכל יום³⁶, שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, באופן שאילו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא... אנו... משועבדים היינו לפרעה במצרים³⁷.

ו. הנס של "למכה... בבכוריהם" – ענין של אתהפכא, כמו שבת

לפי זה תובן הדגשתו של אדמו"ר הזקן "שנעשה בו נס גדול", כי בביטוי זה מודגש הקשר לשבת:

כבר הוסבר פעם בהרחבה³⁸ שגדלות הנס של שבת הגדול היתה בכך שהריגת המצרים נעשתה באמצעות "בכורי מצרים" – התוקף של "קליפת" מצרים (שהרי מהותו של בכור היא חוזקה ותוקף³⁹). כאשר ישראל נמצאים 62עדיין בגלות מצרים, תחת שלטון פרעה, במלוא עוצמתו, ופרעה והמצרים מסרבים בכל תוקף לאפשר את יציאת ישראל ממצרים – בזמן כזה תובעים בכורי מצרים לשחרר את ישראל, עד אשר "ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם", ובשעה זו היה תוקפו של פרעה ושל גלות מצרים גדול כל־כך, עד שאף לאחר ש"הרגו...", הם לא שחררו את ישראל – וזהו "נס גדול" שאין מוצאים כמוהו בניסים אחרים, כי ניסים של הצלת ישראל היו באופן של שבירת ה"קליפה" וביטולה, ואילו הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" היה בדרך של "אתהפכא חשוכא לנהורא" – ה"קליפה" בכל עוזה נלחמה למען הקדושה.

לפיכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא שהציווי על "ויקחו להם איש שה לבית אבות", שכתוצאה ממנו התרחש הנס של "למכה מצרים בבכוריהם", ייעשה דוקא בשבת, כי מהותה של השבת היא ההיפך מטבעם – פעולה של אור.

ז. דוקא טעם זה מסביר את השם "שבת הגדול"

מכך מובן, מדוע בוחר אדמו"ר הזקן מבין הסיבות השונות לשם "שבת הגדול"⁴⁰ דוקא את הטעם הקשור לנס של "למכה מצרים בבכוריהם", ללא הבאת טעם נוסף, מפני שדוקא לפי טעם זה מובן מדוע נקראת השבת בשם "שבת הגדול":

משמעות "שבת הגדול" היא, שהענין של "שבת" וביטול המזיקים הוא באופן "גדול". כלומר, בדרגה הנעלית משביתה. אין זו שביתת ה"קליפה" וביטולה, אלא הפיכתה למסייעת לטוב ולקדושה.

ענין זה של "שבת" נתגלה בשבת שלפני יציאת מצרים באמצעות ה"נס הגדול" של "למכה מצרים בבכוריהם", שלא כבמכות האחרות, שבהן היה ביטול ה"קליפה" באופן הראשון של שביתת המזיקים⁴¹, אלא כאן דוקא חוזקה של "קליפת" מצרים עצמה, נלחם נגד המצרים לטובת ישראל⁴².

ח. דיוק נוסף בדברי אדמו"ר הזקן

לפי האמור לעיל, ניתן לבאר, בפנימיותם של הענינים, דיוק נוסף בדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, כדלהלן:

בתחילת הסעיף, באומרו "ואותו היום שבת היה", מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר "שהרי בה' בשבת יצאו ישראל 63ממצרים כמ"ש בסימן תצ"ד, וכיוון שט"ו בניסן היה בה' בשבת אם כן עשרה בניסן היה בשבת".

יש להבין: העובדה ש"בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים" מוסברת בגמרא⁴³, וב"תוספות"⁴⁴ נמצא החשבון, שלפיו חלה שבת בעשרה בניסן, אך לשם מה מביא זאת אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך? אמנם, אדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שלו את "ההלכות בטעמיהן"⁴⁵, אך זהו איננו טעם, אלא חשבון, ומקורותיו בגמרא ובתוספות, ובכלל, הוא איננו מצטט בשולחן ערוך את ההלכות בלשונן המקורית, ודי היה באומרו "ואותו היום שבת היה"⁴⁶.

ויש לומר שעל־ידי־זה יובן תוכנו של שבת הגדול.

כדי להבין זאת יש להקדים ולומר, שאת כוונת הציווי "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות...", אשר הביא ל"מכה מצרים בבכוריהם", ניתן להבין בשתי דרכים:

א) לקיחת השה בעשור לחודש וניסי שבת הגדול לא היוו רק הכנה להקרבת הפסח בי"ד ניסן ולגאולת מצרים שלאחריו, אלא היתה להם מטרה בפני עצמה⁴⁷.

ב) מטרת לקיחת השה וכו' היתה רק כהכנה להקרבת הפסח ולגאולת מצרים⁴⁸.

באופן דומה ניתן לומר ברוחניותם של הענינים: הניסים של שבת הגדול באו רק כהכנה ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו", אשר הביא ליציאת מצרים, או שהיתה בענין זה משמעות בפני עצמו.

לפיכך, כאשר מסביר אדמו"ר הזקן על שבת הגדול, הוא אומר "שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים .." וכיוון שט"ו בניסן היה בה' בשבת א"כ עשרה בניסן היה בשבת, ובכך הוא מציין שהענין של "בעשור לחודש הזה" בא 64כתוצאה של "בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים..."⁴⁹.

ט. אתהפכא חשוכא לנהורא

לפי האמור לעיל, שהנס של שבת הגדול הוא פעולה של "אתהפכא חשוכא לנהורא", מובנת טוב יותר ההוספה: בה' בשבת... כדלקמן:

שבת היא ספירת המלכות – "שבת מלכתא" – אז שרויה ספירת המלכות בעליה בספירות העליונות יותר – ז"א, בינה וכו'⁵⁰. אך כיוון שמלכות מצד עצמה נקראת "נהורא אוכמא ותכילת" (אור כהה ומכלה). כלומר, מהשפעתה מתבטלים המתנגדים⁵¹.

לפיכך מסביר אדמו"ר הזקן שהנס של שבת הגדול תלוי בגילוי של גאולת ויציאת מצרים שלאחריו, שאז השפיעה ספירת הבינה⁵² עלמא דחירו⁵³ (=עולם החירות), ואולי יש לומר, שכיוון שבינה היא מקור ושורש הגבורות⁵⁴, נבע ממנה ענין של "אתהפכא" בנס של "למכה מצרים בבכוריהם", מפני שאין הדינים נמתקים אלא בשורשם⁵⁵, ולפיכך נבעה מן ה"שבת" שביתה מן המזיקין באופן של "גדול" – הפיכת⁵⁶ המזיקין למסייעים לקדושה⁵⁷.

יש צורך בהסבר זה, למרות שמהות השבת היא שביתה מן המזיקין, אך זה יתגלה רק לעתיד לבוא, כאשר תהיה שבת ומנוחה לחיי העולמים, ואילו לפני כן "האתהפכא" של שבת היא רק ב"קליפות נוגה"⁵⁸, ועל־אחת־כמה־ 65וכמה בתקופה שישראל עדיין היו במצרים, לפני הציווי על שמירת שבת, לפני שהיא השפיעה בגלוי.

י. העבודה הרוחנית של כל יהודי בהתאם לאמור לעיל

ידוע פירושו של האריז"ל⁵⁹ לפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים", שכאשר הזכירה היא כראוי, מגיעים גם לידי "ונעשים":

למרות שעתה אנו עדיין שרויים במצב של "אכתי עבדי דאחשורוש"⁶⁰ (=עדיין עבדי אחשורוש) ושרויים בחושך כפול ומכופל, בדומה למצב של בני ישראל במצרים בזמן שבת הגדול,

יכול כל יהודי, על ידי עבודה של "משכו וקחו לכם...", כפי שמוסבר על כך במכילתא⁶¹ "משכו מעבודה זרה והדבקו במצוות", שהוא מתרחק מכל עבודה שהיא "זרה לו⁶² (שהרי לעבודה זרה כפשוטה אין לשום יהודי קשר, במיוחד לאחר שסולק יצר הרע של עבודה זרה⁶³) והוא דבק במצוות.

ובאופן כללי: "משכו" הוא קו של "סור מרע", "וקחו לכם" הוא הקו של "ועשה טוב".

כאשר יהודי יעבוד עבודה זאת בעוצמה ובמסירות הדרושים, וישפיע גם על יהודי אחר לנהוג כך (בהתחילו בבני ביתו – "ויקחו להם איש שה לבית אבות") על ידי כך הוא יצליח להשפיע גם על העולם שמחוצה לו, ועל אומות העולם, עד שבכוריהם ידרשו בתוקף את טובת ישראל – ו"כימי צאתך מארץ מצרים⁶⁴", עוד בהיותם בגלות נעשה נס גדול.

ויהודים מתכוננים ל"אראנו נפלאות" – בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו...⁶⁵ לא תשאר פרסה⁶⁶ – השתחררות מהגלות בגאולה האמיתית והשלמה על־ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ צו, שבת הגדול תשל"ה)