44
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הפנימי לכך ש"אין תוקעין" הוא לא מחמת גזירת רבה כשלעצמה – שהיא ענין צדדי – אלא, משום שב"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת", אין נדרש כל כך, מצד עצם הענין, להזדקק לתקיעת שופר].
ב. שבוע וחודש – הנהגה טבעית והנהגה ניסית
הבנת השייכות בין הנס של שבת הגדול לקביעות ימי השבוע, תלויה כמובן בטעם הפנימי לכך ש"כל המועדים" נקבעו לפי ימי החודש דווקא.
ההבדל בין ימי השבוע וימי החודש הוא:
ימי השבוע – שבעת ימי בראשית והבריאה – קשורים עם הבריאה עצמה, "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"12.
[כי על אף שביום השביעי "שבת וינפש", אך המנוחה עצמה היא חלק ממעשה בראשית. וכמאמר חכמינו ז"ל13 שלאחר ששת ימי בראשית "היה העולם חסר מנוחה", ו"באת שבת באת מנוחה" – ה"מנוחה" בשבת באה איפוא כהשלמה למציאותו של העולם].
לעומת זאת, עניינו של "חודש" בא "מאוחר" יותר, כדבר היוצר הוספה ועילוי בבריאה, כמאמר חכמינו ז"ל14 "משבחר הקדוש־ברוך־הוא בעולמו קבע בו ראשי חדשים כו'" – הענין של "ראשי חדשים" אינו קשור עם מצב העולם מצד הבריאה עצמה, אלא בכך ש"בחר הקדוש־ברוך־הוא בעולמו", דבר המורה15 על התעלות נוספת שנפעלה ב"עולמו"16.
הבדל זה מבחינת התוכן של השבוע והחודש – קשור17 להבדל הקיים בהגדרה הבסיסית של "שבוע" ו"חודש": ימי השבוע קשורים עם מהלך השמש (שבעה פעמים – "ויהי ערב ויהי בוקר"), וימי החודש – עם מהלך הלבנה18:
באור ומהלך השמש אין שינויים, דבר הדומה להנהגה הטבעית (שמצד הבריאה), שהיא באופן של "לא ישבותו"19 – בתמידיות, ללא שינוי;
לעומת זאת אור הלבנה, מתחדש בכל חודש (שזהו פירוש המילה "חודש"
הערות
- 12. ל' הכתוב – תשא לא, יז. ועד"ז יתרו כ, יא.
- 13. פרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א ד"ה ויכל. וראה ב"ר פ"י, ט (ובמ"כ שם ד"ה שאנן בשם "חז"ל").
- 14. שמו"ר פט"ו, יא.
- 15. ראה אוה"ת בא ע' רסח ואילך. לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 231. לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 165 (ובהנסמן בהערה 45 שם).
- 16. וראה אוה"ת בראשית (כב, סע"א ואילך), דרמ"צ (סט, א ואילך) ובכ"מ – שבר"ח מקבלת המלכות מספי' החכמה שלא ע"י ז"א (ששת ימי המעשה) שלכן אינו "יום המעשה".
- 17. בהחילוק דימי החודש וימי השבוע – עייג"כ לקו"ש חי"ב ע' 100 ואילך, וש"נ.
- 18. בהבא לקמן ראה ג"כ לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 161.
- 19. נח ח, כב.
רש"י על בראשית ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED — R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair’s breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Genesis Rabbah 10:9). Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came — Rest came; and the work was thus finished and completed (Genesis Rabbah 10:9)!
בראשית רבה י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
שמות רבה ט״ו:י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז): מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קז, יד): וַיּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, לד): גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ד): וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ.
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לז ‹ שבת הגדול ‹ שבת הגדול ‹ 11 לקו"ש חכ"ז ע' 44
- כרך לז ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחת יום ועש"ק ערב פסח ה'תנש"א ‹ 110 לקו"ש חכ"ז ע' 44
- כרך יז ‹ שה"ג ‹ שיחה א ‹ 58 לקו"ש חכ"ז ע' 44
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- אורח חיים חלק ג ‹ הלכות פסח: ‹ תל מנהג שבת הגדול ובו ג' סעיפים: ‹ א לקו"ש חכ"ז ע' 44
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) ‹ תל מנהג שבת הגדול לקו"ש חכ"ז ע' 44
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.