11
לא. . בעשירי לחודש סתם בין שחל בשבת בין שחל בחול כדרך שנקבעו כל המועדים"28, דבשו"ע אדה"ז29 מביא תירוץ המגן אברהם30 "לפי28 שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול" (ועוד "נאמרו בו דברים הרבה"31, שתוכנם מצד ענין צדדי32 ולא בשייכות להנס33); אבל כיון שכל עניני התורה הם בדיוק בתכלית, מסתבר לומר, שקביעת זכרון הנס ליום השבת שייכת גם לתוכן דיום השבת34.
זאת ועוד: מלשון השם "שבת הגדול" משמע, שנס זה פעל "גדלות" בענין השבת גופא, שיום השבת עצמו נעשה "גדול".
והביאור בזה:
בנוגע לשביתה בשבת נאמרו בעשה"ד ב' טעמים: "זכר למעשה בראשית" — "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. . וינח ביום השביעי"35; ו"זכר ליציאת מצרים" — "וזכרת36 כי עבד היית בארץ מצרים גו' על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת".
וכמו שמבאר הרמב"ם (במורה נבוכים37) ב' ענינים אלה38: "זכר למעשה בראשית" הוא מה שע"י השבת "יתקיים יסוד חדוש העולם ויתפרסם במציאות כשישבתו בני האדם כולם ביום אחד וכשישאל מה עילת זה יהי' המענה כי ששת ימים עשה ה'", ו"זכר ליציאת מצרים" הוא ב"תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו (ו)הוא עלול נמשך לעילת היותנו עבדים במצרים כו' וזכור חסדי השם עלינו בהניחנו מתחת סבלות מצרים כו'"39.
וממוצא דבר מובן, שהם ב' ענינים שונים בענין השבת: "זכר למעשה בראשית" הוא זה ששבת הוא חלק ופרט מהבריאה (אלא שמורה על "חידוש העולם", שהקב"ה הוא בורא העולם), וכמודגש בלשון רז"ל40 "מה הי' העולם חסר. . באת שבת כו'", והיינו שע"י השבת נשלמה מציאות העולם; אבל "זכר ליציאת מצרים" הוא מה ששבת היא למעלה לגמרי מהבריאה, ושייכת לישראל דוקא ע"י שיצאו ממצרים.
ויש לבאר השייכות דענין השני שבשבת לתוכן הענין דיציאת מצרים:
הערות
- 28. ל' אדה"ז בשו"ע שם.
- 29. שם.
- 30. או"ח שם.
- 31. ל' הב"ח לטור או"ח שם.
- 32. ראה ב"ח שם. ט"ז ופר"ח שם. מט"מ שם. ועוד.
- 33. וגם לפי הטעמים בדרישה (שם סק"א), לבוש ופר"ח (שם) בהשייכות לשבת — אין זו שייכות ישירה להנס. ע"ש.
- 34. ראה בענין זה (ובכללות ע"ד ביאור אדה"ז בענין שבת הגדול) לקו"ש בכ"מ — נעתקו בהגש"פ עם לקוטי טעמים כו' וביאורים (קה"ת תשמ"וז) ע' תצ ואילך. וראה גם לקו"ש חכ"ז ע' 44 ואילך, שיחות שבת הגדול בס' השיחות (קה"ת) תשמ"ח ותשמ"ט (נדפסו בהגש"פ הנ"ל (בהוצאת תשנ"ה) ע' תתקסו ואילך, תתקעח ואילך).
- 35. יתרו כ, יא.
- 36. ואתחנן ה, טו.
- 37. ח"ב פל"א (הובא ברמב"ן ואתחנן שם). וראה מט"מ סתל"ז. שער הכולל (להרא"ד לאוואוט) פי"ז סכ"ט.
- 38. הובאו ב' הטעמים גם בחינוך מצוה לב (ב"שרשי המצוה").
- 39. וראה בארוכה אברבנאל למורה שם.
- 40. פרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א ד"ה ויכל אלקים. ב"ר פ"י, ט.
רש"י על בראשית ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED — R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair’s breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Genesis Rabbah 10:9). Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came — Rest came; and the work was thus finished and completed (Genesis Rabbah 10:9)!
בראשית רבה י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.