60

באת מנוחה". יש להבין: ידוע מאמרו של המגיד²⁵ שזמן הוא "נברא" בדיוק כשאר הנבראים. משמעות הדברים היא, שלא רק שלפני בריאת העולם לא היו נבראים שחלו עליהם הגבלות הזמן [שהרי גם לאחר בריאת העולם ישנם מספר דברים (כגון סברה שכלית) שאינם מוגבלים בזמן], אלא שעצם מציאות הזמן היא "נברא": בדיוק כשם שהברואים דומם צומח חי ומדבר התהוו יש מאין, כך מציאות הזמן היא התהוות חדשה²⁶.

מכך מובן, שכשם שהרגע הראשון של הזמן הוא התהוות חדשה, כך גם הזמן של כל ששת ימי בראשית, הזמן של כל יום היה התהוות חדשה. כלומר, כשם שאצל הנבראים של ששת ימי בראשית היתה בכל יום התהוות של נבראים חדשים, השונים מן הנבראים של הימים האחרים, כך גם לגבי הזמן של ששת ימי בראשית, שכל יום היה התהוות של זמן שונה – הזמן של יום ראשון, יום שני וכדומה²⁷. לפיכך אומרים עליהם²⁸ "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", ו"כל יום ויום יש לו כוחו".

[הימים שלאחר שבעת ימי בראשית הם חזרה על שבעת ימי בראשית ופרוט שלהם (היום הראשון של שבעת ימי בראשית כולל את כל ימי ראשון, יום שני – את כל ימי שני וכך הלאה)²⁹, ולפיכך אין צורך לגביהם בהתהוות מיוחדת, אלא חידוש הישנות. אך בשבעת ימי בראשית עצמם היתה בכל יום התהוות באופן שלו].

לפי האמור לעיל דרוש הסבר למאמר "באת שבת באת מנוחה", שהרי לכאורה: המושג עולם הוא זמן לכל פרטיו, ומקום³⁰. יוצא מכך, שלפי בריאת הזמן של יום השביעי, חסרה בעולם מציאות של זמן זה, ולא רק של "מנוחה"?

מכך מובן, שהדברים הם היינו הך: אין לחלק בין עצם הזמן של יום השביעי לבין ענין ה"מנוחה" שבו, מהותו של זמן השבת הוא ענין המנוחה.

ההסבר לכך: זמן מורכב מעבר הווה ועתיד, ובענין זה דומים כל ששת ימי בראשית, למרות שבכל אחד מהם יש חידוש משלו על פני האחרים, כדלעיל. אך הזמן של שבת הוא "מנוחה" – מעל לשינויים של עבר הווה ועתיד.

זוהי הכוונה של "באת שבת באת מנוחה" – הזמן של יום השביעי, המוגבל בשינויים של עבר הווה ועתיד, גם הוא מתהפך ומתעלה³¹, ומתהווה