שיחה ב

הערות

עמוד 200

1. 1. פרשתנו כו, ב־ג.
2. 2. ב"ר פס"ד, ג.
3. 3. וכ"ה בילקוט כאן רמז קיא. לקח טוב עה"פ (ושם במקום "אף את כו'" מסיים "אף אתה אסור לצאת חוצה לארץ").
4. 4. וצ"ע בספר כפתור ופרח ספמ"ב: וכתב רש"י שכון בארץ שאתה כו'.
5. 5. להעיר שגם בתנחומא (באבער) ו קאי על הפסוק "אל תרד מצרימה". וגם שם ליתא "מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים כו'". ולהעיר שגם שם בעל המאמר הוא ר' הושעי'. וראה גם שם וישלח י. מדרש הגדול עה"פ כאן. ובמדרש שכל טוב הובא כבב"ר הנ"ל אבל עה"פ אל תרד מצרימה.

עמוד 201

1. 6. להעיר מב"ר שם לפנ"ז שכון בארץ "שכן את השכינה בארץ". וראה רמב"ן פרשתנו כו, ה. ובארוכה רמב"ן אחרי יח, כה (אבל ראה לקמן הערה 69). וראה הנסמן לקמן סוף הערה 25.
2. *. ראה בחיי כאן.
3. 7. עוד י"ל טעם שלילת ד"נפסלת" – כי עולה תמימה חי' – אינה נפסלת ביציאה, אבל מובן שי"ל שמקום מסוים אין כדאי לה, וע"ד "ואנכי פניתי הבית מע"ז" (ח"ש כד, לא ובפרש"י).
4. 8. ראה פרש"י לך טז ג (מיבמות סד, א. וב"ר פמ"ה, ג) "מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין (ומוסיף) לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לא"י" – ולא מצד מעלת קדושת הארץ. וגם לא כתב כפירושו (ביבמות שם ד"ה מקץ) דלמא משום עון חוץ לארץ הם עקורים (וראה רמב"ן לך שם. ראשונים ליבמות שם. תו"ש ר לך שם אות טו); בפרש"י שם יז, ח: לאחוזת עולם ושם אהי' לכם לאלקים, אבל (בר ישראל) הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוקה – מפרשו על בנ"י לאחר שיכנסו לארץ, ולא פירשו בנוגע להאבות עצמם* (ראה רמב"ן ויצא כח, כא). בפרש"י ויצא לא, ג (ובאריכות יותר בתנחומא שם יו"ד): שוב אל ארץ אבותיך ושם אהי' עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך (ולא מצד היותו בחו"ל). וע"ד פירושו (לך יג, יד): כל זמן שהרשע עמו כו' – שמדובר בהיותו בא"י. וכן לא נזכרה קדושת א"י בקבורה בפרש"י ויחי (מז, כט) בציווי יעקב ליוסף "אל נא תקברני במצרים". וראה לקמן הערה 48.
5. 9. וראה פרש"י ויגש מו, ו: אמר נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי. וברש"י שם, ג.
6. 10. חיי שרה כד, ד־ו.
7. 11. בב"ר וכן בפרש"י.
8. 12. ביפ"ת לב"ר פנ"ט, יו"ד מפרש, שזוהי הכוונה בב"ר שם "רק מיעוט, בני אינו חוזר בן בני חוזר". אבל לכאורה זהו רק רמז בב"ר. וראה נחמד למראה לב"ר פ"ס, יו"ד.
9. . אבל ראה לשון (הפירוש המיוחס ל)רש"י לב"ר "פ לך ד"ה ותאו.

עמוד 202

1. 13. וכמו שפירש במדרש לקח טוב שם. מ ובחזקוני שם, ח: פרש"י בני אינו חוזר וכו' לפי שהוא עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לו (שהוא לשון רש"י בפרשתנו). וראה של"ה (שעו, ריש ע"ב): וכן ביצחק כתיב השמר לך פן תשיב את בני שמה ופי' רז"ל כי הוא עולה תמימה.
2. 14. רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט. וש"נ בכס"מ.
3. 15. וי"ל דהיינו שיוצא לזמן בלתי מוגבל (וכלשונו: לשכון). ולכן לא מיקרי זה ע"מ לחזור. משא"כ "יוצא הוא לסחורה" שלפנ"ז – שהוא ע"מ לחזור (ראה יד איתן לרמב"ם שם).
4. 16. כדיוק לשון רש"י "כמו שירד אביו בימי הרעב". וראה רא"ם ולבוש האורה עה"פ.
5. 17. והרי לדעת הסדר עולם (לפי' תוד"ה ושל שבת י, ב) הי' הרעב בא"י לאחר נתינת הארץ לאברהם בברית בין הבתרים. וא"כ לכאורה (לדעת המדרש) כבר א"י בקדושתה. וראה רמב"ן לך יב, יו"ד: יציאתו מן הארץ שנצטווה עלי' בתחילה מפני הרעה עון אשר חטא. אבל בפשטות כוונתו כיון שנצטווה לך לך מהארץ גו', וע"ד "ש במדרש לקח טוב ח"ש שם (א"ר אליעזר).
6. 18. ואף שכבר פירש רש"י (פרשתנו כה, כו) ושפחה לא רצה לישא לפי שנתקדש בהר המורי' להיות עולה תמימה – מ"מ סבר שבשביל רעב מותר לו לצאת כמו שיצא אברהם (ראה צידה לדרך בפרש"י כאן).
7. 19. יומא כח, ב. קדושין פב, א (בנוגע לאברהם).
8. 20. אע"פ שהי' קודם יצי"מ, כמו בנדו"ד שהי' קודם כיבוש ארץ כנען.
9. 21. פרש"י פרשתנו כו, ה (בנוגע לאברהם).
10. 22. ראה כס"מ שם בסופו: ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו מותרין לצאת ע"פ דין ואפי"ה נענשו. וראה לח"מ שם. שבעת הגויים" (וראה פרש"י לך טו, יט: נתן להם אלא שבעה גוים). ולהעיר מתשב"ץ שם (סי ר) שקדושת שכינה כו' חבוב הארץ לדירה משום שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה. וחיוב העלאה הוא משום חיוב מצות שהוא גם בעבר הירדן. וידוע השקו"ט בנוגע לגרר – ראה זח"א קמא, רע"א. ובנצוצי אורות שם. וש"נ. ובהמובא בכפתור ופרח פי"א מפרש"י. ועוד. ואכ"מ.

עמוד 203

1. 23.
2. 24.
3. 25.
4. 26. לא מיבעי לדעת הרשב"ם (ב"ב צא, א ד"ה אין יוצאין) שאיסור יציאה לחו"ל הוא לפי שמפקיע עצמו מן המצות, והיינו ממצות התלויות בארץ (ראה שו"ת מהרי"ט ח"א סמ"ז. תשב"ץ ח"ג סקצ"ח וסי' ר) – שקדושה זו מובן* שלא הייתה עדיין בימי האבות, אלא גם להדיעות (שו"ת מהרי"ט יו"ד ח"ב סכ"ח) שמצות ישיבת א"י אינה מצד קיום המצות התלויות בארץ אלא משום קדושת הארץ, "ומצות ישיבתה היא אפילו בזמן הזה בחורבנה כמ"ש הרמב"ן" – הרי י"ל שג"ז תלוי כאשר היא מקודשת גם לחיוב מצות. ראה קונטרס כולל חב"ד (לאדמו"ר מהורש"ב נ"ע. וש"נ – נדפס ביגדיל תורה נ.י. שנה א' חוברת ג) ס"ז. ועכ"פ לאחרי שנתחייבו במצות, מעת שנכנסו בנ"י לארץ, ואינו מתבטל עם חורבנה. ראה רמב"ן השמטות לגיטין ב, א. אבל ראה (ע"ד ההלכה) כפתור ופרח פ"י. שו"ת חת"ס יו"ד סרל"ד. שו"ת אבני נזר יו"ד סתנ"ד אות לג. וראה בכ"ז – אנציקלופדי' תלמודית ע' א"י ע' ריג ואילך, וש"נ. לקו"ש חלק יח ע' 399 ואילך. וראה לקמן בפנים סעיף ד'. לקמן הערה 47.
5. 27. בתחלתה.
6. . אבל מלשון הפדר"א פל"ט "והי' מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב" משמע של החליט לצאת עד שאמר לו הקב"ה.
7. . וצע"ק ממחז"ל עה"פ (כו, יב) ויזרע יצחק בארץ גו' שערים, למעשרות (ב"ר פס"ד, ו. הובא בפרש"י עה"פ שם). וי"ל שזהו "מצות מעשר מכל אשר לו" (ראה פרש"י עה"פ לך יד, כ). אבל עפ"ז קשה תנאי יעקב "אם יהי' גו' אעשרנו לך". וראה רמב"ם הל' מלכים רפ"ט ובנ"כ שם. דחז"ל עה"פ הנ"ל. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 118 ואילך.

עמוד 204

1. 28. כמו שפי' ברשב"ם שם. ובחזקוני שם, ח: איני רוצה שיצא מארץ אחוזתו שנתן לו הקב"ה.
2. 29. ומכיון שאין בזה איסור מובן זה שיעקב ירד למצרים (אלא שהי' מיצר על שנזקק לצאת (מארץ אבותיו כו') לחוץ לארץ). ולהעיר מב"ר (פס"ח, ה) א"ר הושעי' אבא כו' מהיכן הורשה כו' אף אני כו' אם נותן לי רשות. אבל לכאורה אין הכוונה כפשוטה, שהרי נצטווה ע"ז מאביו ואמו. וראה לעיל הערה 24. לקמן הערות 68, 69.
3. 30. ראה יראים (השלם) תיג: ואע"פ שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין.
4. 31. שפי' "שנתקדש כו' להיות עולה תמימה" (כפרש"י שם).
5. 32. לך טו, יח.
6. 33. ב"ר פמ"ד, כב.
7. 34. ולפ"ז צ"ל לכאורה שפליג על המ"ד בב"ר לך (פמ"א, ה): כך אמרתי לזרעך נתתי אימתי לכשיעקרו שבעה עממין מתוכה כו'. וראה רד"ל שם. לקמן הערה 38.
8. 35. חלה פ"ב ה"א.
9. 36. ב"ב קיט, א ואילך. ע"ז נג, ב.
10. 37. וראה לעיל ע' 110 ואילך – שי"ל שכ"ה לדעת הרמב"ם.
11. 38. כן משמע* בתחלת פירושו עה"ת "לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' גוים", שהקנין שלהם נעשה רק ע"י הכבוש. ומפורש בפרש"י לך (יג, ז) "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין". [משא"כ בב"ר עה"פ (פמ"א שם) "עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ"**. ויש לפרש (בדוחק עכ"פ) שהכוונה בזה רק "זכות", אבל הבעלות הוא של ישראל גם לפני הכבוש, וע"ד מה שפירש בפרשת דרכים דרוש ט'***]. וראה עד"ז לעיל (ע' 8־157 והערה 24) בביאור פרש"י ח"ש (כג, ד) "אטלנה מן הדין שאמר לי " הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" (ושם, שעפ"ז מובן השינוי, שבמדרש שם הביא הכתוב "לזרעך נתתי"). ולהעיר שגם לאחרי ברית בין הבתרים – "לזרעך נתתי" – נאמר כמ"פ "אתן" וכיו"ב (בלשון עתיד), הן לאברהם (לך יז, ח) והן ליצחק ויעקב (ראה רא"ם וגו"א לך טו שם).
12. . אבל אינו מוכרח, כי י"ל בפשטות שזהו רק לפי טענת אוה"ע (כנ"ל ע' 111 הערה 37). ולכאורה צ"ל כן בב"ר (פ"א, ב) "אומה של בזוזים אתם .. וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו" – שזהו רק לפי טענת אוה"ע, אבל באמת כבר נתנה לבנ"י בימי אברהם, כנ"ל בפנים מב"ר.

עמוד 205

1. 39. ולשון רש"י בוירא (יח, יז) "אני נתתי לו את הארץ הזאת כו' שלו הן" – אפשר לפרש שזהו מצד ההבטחה. משא"כ בב"ר עה"פ (פמ"ט, ב), שמהמשל שהביא – "משל למלך שנתן כו'" – מובן שהכוונה כפשוטה, וכמודגש גם בלשון הנמשל "כך אמר הקב"ה כבר נתתי את הארץ במתנה כו' בתוך שלו הם" (וראה לשון התנחומא שם ה).
2. 40. ראה פרש"י יתרו (כ, ט) עה"פ ועשית כל מלאכתך "כאילו כל מלאכתך עשוי'". משא"כ בסמ"ק סי' רפא בהשמטת תיבת כאילו. ובמכילתא דרשב"י יתרו שם: כמי שאין לו מלאכה.
3. 41. תנחומא ראה ח.
4. 42. מלבד הקדושה הגורמת לחיוב מצות התלויות בארץ שתלוי' בכניסת בנ"י לארץ ע"י כבוש וחזקה (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו. וראה כפתור ופרח שם. לעיל ע' 108 ואילך).
5. *. בהבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 226 ס"ד ואילך, וש"נ.
6. 43. לבד מצות מילה. ולכן נעשה על ידה שינוי בהחפצא. אבל בזה נפק"מ ועילוי לאחרי מ"ת (פיה"מ להרמב"ם חולין ספ"ז). וראה לקו"ש שם ע' 213.
7. . משא"כ בפסיקתא רבתי פ"ג (ג) "עד עכשיו בעלים עלי'".
8. . אלא ששם מפרשו בפרש"י, ולפי הנ"ל בפנים צ"ע בזה. אבל עכ"פ יש לפרש כן במדרש.

עמוד 206

1. 44. וצ"ע בגדרה של קדושת יצחק לאחרי* העקידה, כלשון רש"י הנ"ל "שנתקדש בהר המורי' להיות עולה תמימה".
2. 45. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
3. *. ראה לעיל הערה 43 בנוגע למילה.
4. 46. אף שענין הקדושה נאמר גם לפני מ"ת, וכמו בויצא (כח, טז־יז – בנוגע למקום המקדש) יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (וברש"י שם במקום קדוש כזה").. מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים" (וכמדרשי רז"ל ופרש"י שם) י"ל שאי"ז ענין דקביעות הקדושה בהמקום גופא (וראה לקמן הערה 49), וע"ד שגם לאחרי מ"ת לדעת כמה חוקרים (מו"נ, עקרים ועוד) השראת השכינה אינה בגדר מקום, ואינה פועלת שינוי בגוף המקום, כ"א הוא רק דרך מעבר לבד (ראה אוה"ת פ' ויצא קעח, א. וש"נ). ולהעיר גם ממ"ש (שמות ג, ה) "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" – במקום שאינו מן א"י – מצד השראת השכינה אז (ראה פדר"א פ"מ. שמו"ר פ"ב, ג. מדרש לקח טוב עה"פ). וגם בנוגע למ"ת עצמה, כאשר "ירד ה' .. על הר סיני .. כל הנוגע בהר מות יומת" (יתרו יט, יא־יב), אבל "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שם, יג וברש"י).
5. 47. ואיסור יציאה מהארץ נוגע לקביעות הקדושה בגוף הארץ, כבפנים (ראה לעיל הערה
6. 48. וזה שהשתוקקו האבות ליקבר שם (ראה לעיל סוף הערה 8. וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ה הי"א: ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה צא ולמד מיעקב אבינו כו'. וראה כפתור ופרח שם) – גם את"ל שזהו מצד קדושתה וטהרתה י"ל שזהו מפני שרצו להיות שם תיכף כשיתקדש. או – מפני צער מחילות (פרש"י ויחי מז, כט) וכיו"ב.
7. . בעת העקידה – י"ל שזהו כמו במצות מילה דאברהם, שנעשה חפץ קדוש מכיון שנצטווה ע"ז (ראה לקו"ש שם, וש"נ). אבל צ"ע אם אפ"ל כן לאחרי העקידה, מכיון שסיום ציווי ה' דעקידה הי' "אל תשלח גו' – אחתי'" (וירא כב, יב וברש"י), וגם לא נעשה כל שינוי וכו' בגופו. ולהעיר מלשון רש"י (שבפנים ההערה). "ושפחה לא רצה לישא", ולא "לא יכול לישא" וכיו"ב. אבל לאידך – הרי מודגש בפרש"י (וירא כב, יד) שגם לאחרי העקידה (וי"ל – דאדרבא דוקא לאחרי העקידה (ושריפת האיל)) – ה"ז פעולה נמשכת "בכל הדורות .. יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". ואכ"מ.
8. 25. . ועפ"ז יל"פ הקס"ד דיצחק לצאת מהארץ (אף שלא רצה לישא שפחה "כיון שנתקדש כו' להיות עולה תמימה". כנ"ל) – כי גוף הארץ לא נתקדש אז עדיין. וצע"ק בב"ר פע"ו, ב.

עמוד 207

1. 49. ויתירה מזו מצינו בקדושת המקדש וירושלים, ש"קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה" (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו), ומ"מ קביעות קדושה זו נעשה עי"ז "שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים" (רמב"ם שם הי"ד), ע"י מעשה הקידוש, כמפורש בהלכות שלפנ"ז.
2. 50. בכפתור ופרח שם (הובאו דבריו " באנציקלופדי' תלמודית שם) "הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד... יש לה קדושה מאז... (ולהלן שם) וכן בארץ שהיתה בה קדושה מזמן הנתינה". אבל ראה שם שהאריך "אבל קדושת הארץ כולה לגבולותי' המוגבלים בתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם מקדושה ראשונה ולהלן כדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותינו היום". ושם: שאם לא הי' כן והו"ל כחו"ל א"כ אותם " שבעים שנה כו'. וכן להלן שם: עוד ראי' שקדושה ראשונה היא לכל מילי אלא [לא] למצות כו' אלמא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו מעת נתינתה לכל כיוצא בזה. ומשמע קצת שלא פסיקא לי' מילתא. וי"ל ע"פ הנ"ל הערה 46 שיש חילוק בזה כמו"ש לפני הכבוש ולאחריו. וראה מ"ש שם לאח"ז ד"לשון קדושה" הוא "לשון הכנה והזמנה" מ ולא "מלשון קדש לה' כו' לשון המתקדשים והמטהרים", וכיו"ב. ועצ"ע. ואכ"מ.
3. 51. להעיר מכוזרי מ"ב סי"ד בנוגע למקום המקדש: ונתגלה הדבר בימי דוד כו'.
4. 52. ראה בארוכה בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 8 ואילך, בביאור דיוק לשון רש"י בתחילת התורה לסטים אתם", עיי"ש.
5. 53. ראה לשון אדה"ז הל' הפקר קו"א סק"א: הקב"ה נתנה להם מורשה כו'. ואף שאעפ"כ לא נקנית להם אלא בחזקה המועלת כו' כיון שהקב"ה נתנה להם דינה כמתנה כו'. ואולי י"ל שהוא ע"ד מש"כ בצפע"נ הל' תרומות פ"א ה"ב (ג, ב־ד): דלאחר כבוש זכו למפרע .. דאף דא"י מוחזקת "מ מתחלה בעי קנין גמור ואח"כ נעשית מוחזקת. ועד"ז ביד רמ"ה לב"ב קיט, א (אות נו). וצ"ע אם יש לומר עד"ז בנוגע לקדושת הארץ המבוארת לעיל.
6. 54. עיי"ש בלקו"ש ע' 9 ואילך, וש"נ.

עמוד 208

1. 55. ראה תוד"ה ולילקי מכות יח, א.
2. 56. מכות שם. זבחים פב, ב. חולין סח, א.
3. 57. משפטים כב, ל.
4. 58. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"א ה"ו.
5. 59. רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ט ה"ב.
6. 60. חולין שם. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ט.
7. 61. לשון הרמב"ם הל' מעה"ק שם לענין ק"ק וקק"ל. ובגמרא (ועד"ז ברמב"ם הל' ק"פ והל' מאכלות אסורות שם) "נאסר".
8. 62. ראה גם לשון רש"י חולין שם ד"ה ובשר. שם ע"ב ד"ה הכל.
9. 63. רמב"ם הל' מעה"ק שם. ועד"ז בספר המצות שלו מל"ת קפא.
10. 64. להעיר גם ממשנ"ת (לקו"ש חי"ח ע' 399 ואילך) בדעת הרמב"ם (הל' מלכים ספ"ה) שבאיסור יציאה מהארץ י"ל שיש גם (מלבד מצד ענין הקדושה) הענין דבחירת הקב"ה שבחר בא"י ונתנה לישראל שזהו מקומם בזמן של גאולה, עיי"ש בארוכה.
11. 65. ולהעיר דבנוגע לק"ק מצינו גם דדרשינן פסול יוצא מ"הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה", או מ"בקדש" (ראה רש"י ד"ה שמא תוד"ה בקדש – פסחים פב, סע"א. רש"י ד"ה בשדה תוד"ה כיון – זבחים שם. רש"י זבחים כו, א ד"ה פרכסה. ועוד), "לפני ה'" (מנחות מח, רע"א ברש"י ותוס' שם). ולפי דרשות אלו שקאי רק בק"ק משמע קצת (א) שהוא מצד קדושתם, (ב) נוגע החיוב, שיהיו פנים בקודש, ופסול יוצא הוא לפי שאינם פנימה" (או "בקדש", "לפני ה'"). משא"כ להדרשה "ובשר בשדה טרפה" "כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו", (א) הוא דין כללי, (ב) משמעו שהפסול הוא מצד היציאה. אלא שגם בזה י"ל בב' אופנים, אם הפסול הוא מצד עצם היציאה, או מכיון שהוא נמצא בחוץ, וכלשון הרמב"ם הל' מאכ"א שם "כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה" [וראה צפע"נ למכות יח, א בתוד"ה איסורא. ובארוכה הל' איסורי ביאה פ"ה ה"ב דיש דברים הצריכים פנים ויש דברים שפסולים בחוץ, ע"ש. ומתרץ עפ"ז שינוי הלשונות ברמב"ם הל' מעה"ק שם ה"ה וה"ו*].
12. . וראה בארוכה צפע"נ השלמה יט, א ואילך. ואולי זה החילוק בין ק"ק לשאר פסולי יוצא, ולכן הביא הרמב"ם לשון הנ"ל דוקא בהל' מאכ"א (אבל להעיר שכ"כ גם לענין ק"ק בפיה"מ זבחים ספ"ח. ועד"ז הוא בפרש"י מכות שם). ובכל אופן בב"ר מדייק "חוץ לקלעים"** (ולא חוץ לעזרה – כברא"ם) שמדגיש יותר שהוא מצד גדר (מקום ו)מחיצות (ראה צפע"נ שם). ואכ"מ.

עמוד 209

1. 66. כד, ז.
2. 67. לעיל ע' 172.
3. 68. ועפ"ז י"ל דהמבואר בפדר"א פל"ט בנוגע ליעקב "והי' מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה בתוכה" – אינו סתירה להמבואר בפנים, כי לא הי' קביעות הקדושה (גם דקדושת שכינה) בגוף הארץ (נוסף על המבואר לעיל הערה 46), כמובן מההמשך שם "ואלך אל ארץ בני חם בארץ שאין יראת שמים ביניהם", שהוא הניגוד ל"שכינתו של הקב"ה כו'" (כמ"ש ברד"ל שם) – היינו שבא"י לאחר שאברהם ויצחק ויעקב פרסמו שמו של הקב"ה (ראה רמב"ם ריש הל' ע"ז) הי' שם (עכ"פ בסביבתם) יראת שמים (עכ"פ – בערך לארץ בני חם). ולהעיר שגם באיסור יציאה מא"י לאחרי הכבוש, י"ל שהוא מצד יראת חטא – ראה מאירי לכתובות (קיא, א) שמפרש מ"ש בגמ' שם "כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל כו'", "שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצוין שם דינו כארץ ישראל", וכן צריך לפרש לפי פרש"י שם ד"ה כך. ראה לח"מ לרמב"ם הל' מלכים ספ"ה. וראה לקו"ש חי"ח (ע' 399 ואילך). אבל להעיר – שיצחק ישב בגרר מקום אשר אברהם אמר עליו (וירא כ, יא) "רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני גו'". ודוחק לומר שע"י שהייתו של אברהם שם נשתנה. ובפרט שמפורש שגם יצחק ירא לומר אשתי "פן יהרגוני אנשי המקום" (פרשתנו כו, ז). ולהעיר מפרש"י וירא כ, טו. וראה לעיל הערה 26.
4. . לכאורה הי' אפ"ל שזהו החילוק בין פרש"י להמדרש, דבמדרש "כיון שיצאת חוץ לארץ", הפסול הוא מצד היציאה, ולרש"י "אין חו"ל כדאי לך" הפסול הוא מצד שנמצא בחוץ – אבל כבר נתבאר שלפרש"י אין בזה הענין דפסול כו', לא רק מצד ענין הקדושה, אלא גם מחמת מקומו ומחיצתו.

עמוד 210

1. 69. ואולי י"ל דגם מ"ש הרמב"ן (פרשתנו כו, ה) דהאבות שמרו המצות "בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ בלבד נשא שתי אחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלקי הארץ", וכמו שביאר בארוכה בפ' אחרי (יח, כה) "שהיא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עלי' מן המלאכים כו'", ולכן עיקר קיום המצות הוא בארץ, "וזו היא מצות יעקב אבינו כו' בשעת ביאתם לארץ הסירו את אלקי הנכר" – אין כוונתו שבזמן האבות כבר נקבע זה בהארץ, כ"א שזהו טעם בכלל לזה שכשנצטוו במצות (במ"ת) – "עיקר כל המצות ליושבים בארץ", ואצל האבות הי' מעין זה, מחמת ה"גברא", כיון שבו פרסם אברהם (והאבות אחריו) שמו של הקב"ה, ובו נראה ה' אליהם ובנו שם מזבחות (לך יב, ז־ח. תולדות כו, כה. וישלח לג, כ. ועוד). ובנוגע ליעקב בפרט הרי הי' ארץ אבותיו, המקום שבו נולד, שם קיבל תורתו אצל שם ועבר (ראה מאירי הובא בהערה שלפנ"ז), ושם נתברך מאביו – לכן הי' א"י אצלם בדוגמת א"י לאחרי שנתקדשה בכניסתם לארץ. ועצ"ע. וראה לעיל הערה 68. (משיחת כ"ף מנ"א ומוצש"ק ראה תשל"ח)