205
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לישראל39. אמירתו של הקב"ה – לפי דבריו – "כאילו הוא עשוי", אך לא עשוי ממש, "
וגם על כך מתאים, לפי פשוטו של מקרא, להתבטא בלשון "לזרעך נתתי"40.
יש להבין: כיוון שלדעת המדרש וההלכה משפיעה אמירתו של הקב"ה על הארץ, שבכך היא נקנתה לאברהם ולזרעו אחריו, מדוע לא השפיעה האמירה על קדושת הארץ? כמו־כן מצאנו שמיד לאחר ש"ברא את העולם"
בחר בארץ ישראל"41. מדוע לא חלה כבר מאז קדושה על הארץ, ומדוע לא חלו כל הענינים שקדושת הארץ מחייבת42, ובכלל זאת איסור היציאה מן הארץ גם למי שאינו עולה תמימה"?
ד. ההבדל בין קיום המצוות של האבות לבין קיום המצוות שלאחר מתן־
תורה
ויש לומר ההסברה בזה:
מספר פעמים* כבר הוסבר ההבדל בין המצוות שקיימו האבות לפני מתן תורה, לבין המצוות שבני ישראל מקיימים לאחר מתן תורה. קיום המצוות לפני מתן תורה היה באופן של
אינו מצווה ועושה" – הקב"ה43 לא ציווה על קיום המצוות, ולפיכך לא היה בכוחן לשנות את מהותו של החפץ שנברא ע"י הקב"ה. המצוות לא יכלו להפוך את גוף הדבר שנעשית בו המצווה ל"חפצא" של מצווה, והשפעתן
הערות
- 39. ולשון רש"י בוירא (יח, יז) "אני נתתי לו את הארץ הזאת כו' שלו הן" – אפשר לפרש שזהו מצד ההבטחה. משא"כ בב"ר עה"פ (פמ"ט, ב), שמהמשל שהביא – "משל למלך שנתן כו'" – מובן שהכוונה כפשוטה, וכמודגש גם בלשון הנמשל "כך אמר הקב"ה כבר נתתי את הארץ במתנה כו' בתוך שלו הם" (וראה לשון התנחומא שם ה).
- 40. ראה פרש"י יתרו (כ, ט) עה"פ ועשית כל מלאכתך "כאילו כל מלאכתך עשוי'". משא"כ בסמ"ק סי' רפא בהשמטת תיבת כאילו. ובמכילתא דרשב"י יתרו שם: כמי שאין לו מלאכה.
- 41. תנחומא ראה ח.
- 42. מלבד הקדושה הגורמת לחיוב מצות התלויות בארץ שתלוי' בכניסת בנ"י לארץ ע"י כבוש וחזקה (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו. וראה כפתור ופרח שם. לעיל ע' 108 ואילך).
- *. בהבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 226 ס"ד ואילך, וש"נ.
- 43. לבד מצות מילה. ולכן נעשה על ידה שינוי בהחפצא. אבל בזה נפק"מ ועילוי לאחרי מ"ת (פיה"מ להרמב"ם חולין ספ"ז). וראה לקו"ש שם ע' 213.
- . משא"כ בפסיקתא רבתי פ"ג (ג) "עד עכשיו בעלים עלי'".
- . אלא ששם מפרשו בפרש"י, ולפי הנ"ל בפנים צ"ע בזה. אבל עכ"פ יש לפרש כן במדרש.
רש"י על שמות כ׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ועשית כל מלאכתך. כְּשֶׁתָּבֹא שַׁבָּת יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מְלָאכָה (שם):
ועשית כל מלאכתך [SIX DAYS SHALT THOU LABOUR] AND DO ALL THY WORK — When the Sabbath comes it should be in thy eyes as though all thy work were done (completed), so that thou shouldst not think at all about work (Mekhilta).
מדרש תנחומא, ראה ח׳ - הטקסט מספריא
כִּי יַכְרִית ה' וְגוֹ', זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ (תהלים לז, לד), שֶׁהָיוּ סְבוּרִין לִיכָּנֵס לָאָרֶץ מִיָּד. אָמַר לָהֶם: אַתֶּם סְבוּרִים לִירַשׁ אֶת אַרְצָם, שִׁמְרוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אֶרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה (תהלים לז, לד). הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר, כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ. מַהוּ כִּי יַכְרִית. עַל תְּנַאי הוּא. שֶׁאִם יִשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כִּי, עַל תְּנַאי הוּא. כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח (דברים כב, ז). כִּי תִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שמות ל, יב). כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כב, ח). אַף כָּאן הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן שֶׁאֵינוֹ מַכְרִית אֶת הַגּוֹיִם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה. חֲבִיבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּחַר בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁבָּרָא הָעוֹלָם, חִלֵּק הָאֲרָצוֹת לְשָׂרֵי הָאֻמּוֹת וּבָחַר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן מֹשֶׁה אָמַר, בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ' (שם לב, ח), וּבָחַר לְחֶלְקוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (שם פסוק ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחֶלְקִי, וְיִנְחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁבָּאָה לְחֶלְקִי. לְכָךְ כָּתוּב, כִּי יַכְרִית. יִרְמְיָה הַנָּבִיא צָוַח וְאָמַר, וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֵּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָה (ירמיה ג, יט), אֶרֶץ שֶׁחֲמָדוּהָ אֲבוֹת הָעוֹלָם. אַבְרָהָם נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהִים, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ח). יִצְחָק נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל (שם כו, ג). יַעֲקֹב נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגוֹ' וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (שם כח, כ-כא). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף מֹשֶׁה נִתְאַוָּה לָהּ שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל ה' וְגוֹ' אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ' (דברים ג, כג-כה). וְאַף דָּוִד נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית ה' (תהלים פד, יא). מַהוּ הִסְתּוֹפֵף. רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילַאי וְרַב. חַד אָמַר, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לִי פְּרַקְלִיטִין וּטְרַקְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לִי אֶלָּא הַסַּף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף. וְחַד אָמַר, אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא לִי לֶאֱכֹל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סִיפוּף שֶׁל חֲרוּבִין, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף. הֱוֵי, וָאֶתֵּן לְךָ אֶרֶץ חֶמְדָה, אֶרֶץ שֶׁחָמְדוּ לָהּ הָאָבוֹת. נַחֲלַת צְבִי (ירמיה ג, ט). מַה צְּבִי קַל בְּרִיצָתוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְרִיצָה פֵּרוֹתֶיהָ, שֶׁמַּבְכֶּרֶת תְּחִלָּה. דָּבָר אַחֵר, מַה צְּבִי אֵין עוֹרוֹ מַחְזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, כָּךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זוֹכִין, אֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְזֶקֶת פֵּרוֹתֶיהָ, צִבְאוֹת גּוֹיִם (שם), שֶׁצִּבְיוֹנוֹת גּוֹיִם בָּהּ. כְּתִיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד (יהושע יב, ט). אֵין בֵּין זֶה לְזֶה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, וְהוּא אוֹמֵר, מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי וְגוֹ' אֶחָד. אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּחוּץ לָאָרֶץ, אִם לֹא הָיָה קוֹנֶה עִיר אַחַת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה נִקְרָא מֶלֶךְ. רְאֵה מַה כְּתִיב גַּבֵּי עָכָן, וָאֵרֶא בַּשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה (שם ז, כא). פּוּרְפִּירָא בַּבְלָאָה. וּמִנַּיִן הָיָה בִּירִיחוֹ פּוּרְפִּירָא בַּבְלָאָה. אֶלָּא שֶׁהָיָה מֶלֶךְ בָּבֶל לְשָׁם וְקָנָה עִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי, אֶרֶץ שֶׁצִּבְיוֹנוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּהּ, וְהוֹרִישָׁהּ לְיִשְׂרָאֵל. לְכָךְ כְּתִיב: כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳ - הטקסט מספריא
המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה:
ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה והאולם וההיכל כולו בשוה:
נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית שתים ועשרים אמות וגובה שער הר הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך כדי שיהא כהן העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל בשעה שמזה מדם הפרה נוכח ההיכל:
ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים ששם הלוים נותנין הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן:
הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול אם היו גגותיהן שוין עם קרקע העזרה תוכן חול וגגותיהן קדש ואם אינן שוין אף גגותיהן חול שהגגות והעליות לא נתקדשו לפיכך גגים אלו אין אוכלין שם קדשי קדשים ולא שוחטין קדשים קלים:
היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וגגותיהן חול לכל דבר:
המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה:
בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו:
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה:
וכיצד מוסיפין על העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם והולכים בית דין אחר שתי התודות ושתי התודות זו אחר זו ועומדין בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פנה ופנה ועל כל אבן (ואבן) שבירושלים ואומר ארוממך י"י כי דליתני וגו' עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו:
וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשיירי המנחה מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשתה אף העזרה שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.