233
יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" — אעפ"כ כאשר הגיע לגבול א"י, בעמדו לצאת לחו"ל בפועל — הי' מיצר ומצטער על הבפועל, שנזקק לצאת לחוצה לארץ בפועל.
ואף שמיד בצאתו ממקומו (מחברון) ידע שהוא עתיד לצאת מן הארץ — מ"מ, אינו דומה הצער ע"י הידיעה שסופו לצאת, להצער בעמדו לצאת בפו"מ, וכנראה במוחש.
[ע"ד דברי ריב"ק שהובאו בפרש"י לעיל35 — "שהקב"ה רואה את הנולד. . נולד לך בן זכר מימיך. . שמחתי ושימחתי את הכל. . ולא היית יודע שסופו למות. . בשעת חדותא חדותא"].
ו. אמנם עפ"ז גדלה התמי' עוד יותר — מהו ההמשך "כי לגוי גדול אשימך שם":
מאחר שבירידתו למצרים לא הי' יעקב מתיירא פן יתערבו בניו בגוים וכיו"ב, אלא הצטער על שהי' נזקק לצאת לחוצה לארץ, א"כ מה תועיל הבטחה זו — "כי לגוי גדול אשימך שם" — להפיג צערו על יציאתו לחו"ל, כנ"ל?
ויובן זה בהקדם ביאור הטעם והסיבה לצערו של יעקב על שהי' נזקק לצאת לחו"ל — דלכאורה אינו מובן: כשהלך יעקב לחרן, אל בית לבן, לא נאמר36 שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל37?
וליתר ביאור:
כבר נתבאר במק"א38 שבפשוטו של מקרא לא מצינו שהאבות היו זהירים מלצאת מא"י לחו"ל. דעם היות שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה39, וכמפורש בפרש"י40 בנוגע לאברהם שקיים גם גזירות ושבותין דרבנן — מ"מ לא היו נזהרין באיסור יציאה מן הארץ41.
וטעם הדבר, כי (ע"ד הפשט) בזמן האבות לא היתה א"י מובדלת עדיין בקדושתה משאר הארצות42, ויתירה מזו — בזמנם לא הי' שינוי עדיין גם בבעלות הארץ (שתהי' בבעלות עם ישראל).
ומה שפרש"י ציווי השם ליצחק43 "אל תרד מצרימה — שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך", הרי: א) הי' זה רק אצל יצחק שהי' "עולה תמימה",
הערות
- 35. בראשית ו, ו (מב"ר ס"פ כז).
- 36. בפשש"מ. משא"כ במדרש ב"ר פס"ח שם.
- 37. כפשוטו י"ל, דהליכת יעקב לחרן היתה רק למשך זמן לא ע"מ להשתקע שם (וגם ע"ז ביקש יעקב שמירת הקב"ה כו' — ויצא כח, כ ואילך), ועד"ז בהליכת אברהם למצרים כאשר הי' הרעב בארץ (לך יב, י), וכן כאשר הי' בדעתו של יצחק לרדת למצרים (רש"י תולדות כו, ב), משא"כ כאן שהלך למצרים ע"מ להשתקע שם, לכן דוקא כאן הי' מיצר. אבל צ"ע דאת"ל דגם בימי האבות אין מקום לצאת מהארץ וגם בימי הרעב שמותר לצאת הרי אינה מדת חסידות (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט ובכס"מ שם), הרי מקום להיות בצער ע"ז שהוזקקו לצאת אף שזהו בהיתר. ולהעיר שע"פ פרש"י בא (יב, מ) נמצא שאברהם יצא מן הארץ גם לפני הרעב (ולאחרי ברית בין הבתרים — ראה לקו"ש חט"ו ע' 202 הערה 17, 23). וראה הנסמן בהערה הבאה.
- 38. לקו"ש שם ע' 201 ואילך. חכ"ה ע' 152 ואילך. ועוד.
- 39. פרש"י תולדות כו, ה (באברהם). שם כו, יב. כז, ג. ט (ביצחק). וישלח לב, ה (ביעקב). וראה לקמן ע' 243.
- 40. תולדות כו, ה.
- 41. כי נוסף ע"ז שאברהם יצא גם לא בימי הרעב (ראה הערה 37 בסופה) גם היציאה בימי הרעב אינה מדת חסידות, כבהערה הנ"ל.
- 42. ראה מכילתא בתחלתה.
- 43. תולדות כו, ב.
רש"י על בראשית כ״ו:ב׳ - הטקסט מספריא
אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:
אל תרד מצרימה GO NOT DOWN INTO EGYPT — Because he thought of going down to Egypt as his father had gone down in time of famine. He said to him, “Do not go down to Egypt for you are a burnt-offering without blemish and residence outside the Holy Land is not befitting you” (Genesis Rabbah 64:3).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
רש"י על בראשית כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
שמע אברהם בקולי. כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ:
וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א):
מצותי. דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים:
חקותי. דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו:
ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):
שמע אברהם בקלי ABRAHAM HEARKENED TO MY VOICE when I put him to the test.
וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE — This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a).
מצותי MY COMMANDMENTS — those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b).
חקותי MY ORDINANCES — matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine’s flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen — things for which there are no apparent reasons but which are the King’s decrees and enactments imposed on His subjects (Yoma 67b).
ותורתי AND MY LAWS — The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moses from Sinai (cf. Genesis Rabbah 64:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.