202
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לכך היא עובדת היותו של יצחק עולה תמימה13?
על־פי ההלכה ניתן היה, לכאורה, להסביר ענין זה:
לפי הדין14 "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה... ויחזור לארץ... אבל לשכון בחו"ל אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרים".
ולכן, בשאלת אליעזר "ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם", כאשר כוונתו היתה להשתקעות קבועה בחו"ל, כי "אולי לא תאבה האשה", מובן, שהדבר אסור לפי ההלכה הפשוטה. ומכאן מובנת תשובת אברהם: "השמר לך פן תשיב את בני".
אך בפרשתנו, מדובר בתקופה של "ויהי רעב בארץ", כאשר על־פי ההלכה מותר לצאת לשכון בחו"ל15, ואכן ראינו שאברהם עשה כך16 בימי רעב17. ולכן היה צורך לציין באופן מיוחד את האיסור על יציאת יצחק מן הארץ, שהוא מפני סיבה מיוחדת – היותו עולה תמימה18.
בהמשך ההלכות שהובאו לעיל בקשר לאיסור יציאה מן הארץ, מציין הרמב"ם: "ואף־על־פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום". לפי הנחתנו הקודמת, שדיני איסור יציאה מן הארץ חלו בזמן האבות (כשם שקיימו את כל התורה כולה לפני שניתנה19, כולל אכילת מצה20, וכן גזירות ושבותים דרבנן21) ודאי היו האבות נמנעים מיציאה לחו"ל, שאינה מידת חסידות (וכרוכה בעונש22) גם כאשר לפי שורת הדין מותר הדבר.
כמו כן: כיצד יצא אברהם מן הארץ
הערות
- 13. וכמו שפירש במדרש לקח טוב שם. מ ובחזקוני שם, ח: פרש"י בני אינו חוזר וכו' לפי שהוא עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לו (שהוא לשון רש"י בפרשתנו). וראה של"ה (שעו, ריש ע"ב): וכן ביצחק כתיב השמר לך פן תשיב את בני שמה ופי' רז"ל כי הוא עולה תמימה.
- 14. רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט. וש"נ בכס"מ.
- 15. וי"ל דהיינו שיוצא לזמן בלתי מוגבל (וכלשונו: לשכון). ולכן לא מיקרי זה ע"מ לחזור. משא"כ "יוצא הוא לסחורה" שלפנ"ז – שהוא ע"מ לחזור (ראה יד איתן לרמב"ם שם).
- 16. כדיוק לשון רש"י "כמו שירד אביו בימי הרעב". וראה רא"ם ולבוש האורה עה"פ.
- 17. והרי לדעת הסדר עולם (לפי' תוד"ה ושל שבת י, ב) הי' הרעב בא"י לאחר נתינת הארץ לאברהם בברית בין הבתרים. וא"כ לכאורה (לדעת המדרש) כבר א"י בקדושתה. וראה רמב"ן לך יב, יו"ד: יציאתו מן הארץ שנצטווה עלי' בתחילה מפני הרעה עון אשר חטא. אבל בפשטות כוונתו כיון שנצטווה לך לך מהארץ גו', וע"ד "ש במדרש לקח טוב ח"ש שם (א"ר אליעזר).
- 18. ואף שכבר פירש רש"י (פרשתנו כה, כו) ושפחה לא רצה לישא לפי שנתקדש בהר המורי' להיות עולה תמימה – מ"מ סבר שבשביל רעב מותר לו לצאת כמו שיצא אברהם (ראה צידה לדרך בפרש"י כאן).
- 19. יומא כח, ב. קדושין פב, א (בנוגע לאברהם).
- 20. אע"פ שהי' קודם יצי"מ, כמו בנדו"ד שהי' קודם כיבוש ארץ כנען.
- 21. פרש"י פרשתנו כו, ה (בנוגע לאברהם).
- 22. ראה כס"מ שם בסופו: ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו מותרין לצאת ע"פ דין ואפי"ה נענשו. וראה לח"מ שם. שבעת הגויים" (וראה פרש"י לך טו, יט: נתן להם אלא שבעה גוים). ולהעיר מתשב"ץ שם (סי ר) שקדושת שכינה כו' חבוב הארץ לדירה משום שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה. וחיוב העלאה הוא משום חיוב מצות שהוא גם בעבר הירדן. וידוע השקו"ט בנוגע לגרר – ראה זח"א קמא, רע"א. ובנצוצי אורות שם. וש"נ. ובהמובא בכפתור ופרח פי"א מפרש"י. ועוד. ואכ"מ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
רש"י על בראשית כ״ה:כ״ו - הטקסט מספריא
ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שָׁמַעְתִּי מִ"אַ הַדּוֹרְשׁוֹ לְפִי פְּשׁוּטוֹ, בְּדִין הָיָה אוֹחֵז בּוֹ לְעַכְּבוֹ, יַעֲקֹב נוֹצַר מִטִּפָּה רִאשׁוֹנָה וְעֵשָׂו מִן הַשְּׁנִיָּה; צֵא וּלְמַד מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁפִּיהָ קְצָרָה, תֵּן לָהּ שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ אַחַר זוֹ – הַנִּכְנֶסֶת רִאשׁוֹנָה תֵּצֵא אַחֲרוֹנָה וְהַנִּכְנֶסֶת אַחֲרוֹנָה תֵּצֵא רִאשׁוֹנָה; נִמְצָא עֵשָׂו הַנּוֹצָר בָּאַחֲרוֹנָה יָצָא רִאשׁוֹן וְיַעֲקֹב שֶׁנּוֹצַר רִאשׁוֹנָה יָצָא אַחֲרוֹן, וְיַעֲקֹב בָּא לְעַכְּבוֹ, שֶׁיְּהֵא רִאשׁוֹן לְלֵדָה כְּרִאשׁוֹן לִיצִירָה, וְיִפְטֹר אֶת רַחְמָהּ וְיִטֹּל אֶת הַבְּכוֹרָה מִן הַדִּין:
בעקב עשו. סִימָן שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק לִגְמֹר מַלְכוּתוֹ עַד שֶׁזֶּה עוֹמֵד וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ:
ויקרא שמו יעקב. הַקָּבָּ"ה; דָּ"אַ אָבִיו קָרָא לוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם אֲחִיזַת הֶעָקֵב:
בן ששים שנה. י' שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י"ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְי' שָׁנִים הַלָּלוּ צָפָה וְהִִמְתִּין לָהּ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה; כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ (יבמות ס"ד), וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה:
בעקב עשו ESAU’S HEEL — a sign that this one (Esau) will hardly have time to complete his period of domination before the other would rise and take it (his power) from him
ויקרא שמו יעקב AND HE CALLED HIS NAME JACOB — The Holy One, blessed be He, thus named him (Midrash Tanchuma, Shemot 4). [Some versions add: He said to them (to those who gave Esau that name cf. Genesis 5:25): You have given your first-born a name, I, too, will give my son, my firstborn, (cf. Exodus 4:23) a name. That is what is written, “And He called his name, Jacob” (Genesis 26:26).] Another explanation is: his father called him Jacob because he was grasping Esau’s heel.
בן ששים שנה THREESCORE YEARS OLD — Ten years passed from the time when he married her until she became thirteen years old and capable of child-bearing, and a further ten years he hopefully waited as his father did in regard to Sarah. When even then she did not become with child he realised that she was barren and he prayed for her. But He did not wish to take a maidservant as a second wife because he had been sanctified on Mount Moriah to be a burnt-offering without blemish.
רש"י על בראשית כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
שמע אברהם בקולי. כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ:
וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א):
מצותי. דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים:
חקותי. דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו:
ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):
שמע אברהם בקלי ABRAHAM HEARKENED TO MY VOICE when I put him to the test.
וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE — This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a).
מצותי MY COMMANDMENTS — those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b).
חקותי MY ORDINANCES — matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine’s flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen — things for which there are no apparent reasons but which are the King’s decrees and enactments imposed on His subjects (Yoma 67b).
ותורתי AND MY LAWS — The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moses from Sinai (cf. Genesis Rabbah 64:4).
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך ל ‹ ויגש ‹ שיחה ג ‹ 233 לקו"ש חט"ו ע' 202
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.