שיחה א
191שיחה א
תולדות
א. הקשיים על המדרש "זה עשו" וההסבר הכללי לכך
על "ואלה תולדות יצחק" נאמר במדרש1, ש"(ואלה) מוסיף על הראשונים. על מה שכתוב למעלה הימנו בני ישמעאל, ומי היה? זה עשו ובניו שהיה בנו של יצחק" – ב"ואלה תולדות יצחק" הכוונה היא לעשו שהיה רשע כ"בני ישמעאל", ולכן כתוב "תולדת יצחק חסר, להוציא – יעקב מכלל הרשעים".
ל
יש להבין: לפי המדרש מוסב "ואלה תולדות..." לעשו, ואם כך יוצא, שהעיקר בפסוק, לפי המדרש, איננו " יעקב אלא עשו. אם כך, תמוה:
א) היכן מוצאים שבפרשה מודגש יותר עשו מאשר יעקב2?
ב) ועיקר: כיצד ייתכן לומר ש"ואלה תולדות יצחק" – "זה עשו",
ההסבר לכך, באופן כללי, הוא:
תוכנה של פרשת תולדות הוא עניני יצחק4 ועבודתו: תולדותיו, הליכתו לגרר, חפירת הבארות, ברכות יצחק. כיוון שהחידוש שבעבודת יצחק, לעומת עבודת אברהם שבפרשות הקודמות, התבטא בכך שיחסו הרוחני אל עשו היה שונה מיחסו של אברהם לישמעאל (כפי שיוסבר להלן), לכן פותחת הפרשה ב"ואלה תולדות יצחק"
"זה עשו". כלומר, שם הפרשה ותוכנה "תולדות", המכוון גם
"תולדות" במשמעות של עבודת יצחק, מעשיו וכדומה5, ניכרים בענין
ואלה תולדות" – "זה עשו"6.
192ב. שני ההפכים שבהבדל בין הקשר של ישמעאל לאברהם ושל עשו
ליצחק
בהבדל שבין הקשר של ישמעאל לאברהם ובין הקשר של עשו ליצחק קיימים שני הפכים:
מצד אחד, היה ישמעאל קרוב יותר " ברוחניות לאברהם, מאשר עשו ליצחק, שהרי ישמעאל חזר בתשובה "בחיי אביו"7, ונראה שהיה זה בגלל השפעת אברהם עליו, ואילו על עשו אין מוצאים שחזר בתשובה. להיפך, לפי פירוש חז"ל8, המוזכר בפירוש רש"י בפרשתנו9, הוא עיכב לאחר מותו את קבורת יעקב במערת המכפלה.
מצד שני, "אברהם10 יצא (ו"נפרד"11) ממנו ישמעאל", וישמעאל לא הוגדר כ"ישראל"12, ולכן הוא לא היה יורשו של אברהם, גם לאחר שחזר בתשובה, ככתוב13 "לא יירש בן האמה הזאת עם... יצחק". לעומת זאת עשו, למרות שגם הוא "יצא" ו"נפרד" מיצחק ("יצחק יצא ממנו עשו"10), בכל זאת הוא נשאר בגדר "ישראל (מומר)"14, והיה יורש, כפי שנאמר15
ירושה לעשו נתתי".
בפשטות ניתן היה להסביר את הסיבה לכך16:
ישמעאל לא היה יורש (ו"ישראל"), מפני שהוא היה "בן האמה". לכן, כמודגש בפסוק, "לא יירש בן האמה הזאת עם בני (של שרה)". אך לא כן עשו, שהיה בנה של רבקה.
אך מכך17 שחלק מבני יעקב היו 193"בני שפחות"18, ולמרות זאת נאמר על " יעקב ש"מטתו שלימה"19, שלא כאברהם וכיצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו, מובן, שלפני מתן תורה יכול היה גם "בן האמה" להיות יורש (ולהיסווג כ"ישראל")20.
חוזרת איפוא הקושיה למקומה: מהו ההבדל בין ישמעאל לבין עשו, אשר בגללו נחשב עשו ל"ישראל", ולא ישמעאל, למרות שדוקא הוא (ולא עשו) חזר בתשובה?
דבר זה מוכיח, שהקשר בין עשו ליצחק הוא עמוק יותר מן הקשר בין ישמעאל לאברהם, קשר שאיננו תלוי בחזרה בתשובה.
ג. הקושי על דברי חז"ל אודות קבורת "רישיה דעשו"
על הקשר המיוחד של עשו ליצחק נרמז גם במאמר חז"ל21, שקבורת "רישיה דעשו" (=ראש עשו) היתה
בגו עיטפיה דיצחק" (=בתוך חיקו של יצחק).
דבר זה הוא, לכאורה, תמוה ביותר: לפי ההלכה22 "אין קוברין רשע אצל צדיק", עד אשר, כמסופר בספרי נביאים23, שכשזרקו לקברו של אלישע גוף של נביא שקר24, עשה הקב"ה נס מיוחד של תחיית המתים25, ונביא השקר קם לתחיה כדי למנוע את קבורתו ליד אלישע. כיצד ייתכן, לפיכך, ש"רישיה דעשו" ייקבר "בגו עיטפיה דיצחק", במיוחד כאשר חז"ל26 בעצמם מדגישים, שזהו "רישי' דעשו רשיעא"?!
ההסבר לכך הוא27: רשעותו של עשו היא מצד גופו, אך מצד "רישיה", כאשר "רישיה" מנותק מן הגוף (מופרד28 מן המציאות הנמוכה) אין הוא רשע29. להיפך, יש לו קשר ליצחק, ולכן נשאר "רישיה"30 "בגו עיטפיה דיצחק".
194(בדומה למוסבר31 על השטן, שמצד שורשו למעלה "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו"32, אך כאשר הוא יורד למטה הוא הופך לרע גמור, עד ש"נתן עיניו במקדש ראשון... שני והחריבו"33 – בדיוק להיפך מכוונה לשם שמים.
וכך אצל עשו: מצד "הולדתו" מיצחק, כלומר, מצד "ראשו" ו"שורשו" הרי הוא טוב, אך כאשר ה"ראש" וה"שורש" יורדים ומתקשרים לגופו של עשו, שהוא רע גמור, אין ניצוץ הקדושה יכול להאיר, כדוגמת הנאמר34 "נר רשעים ידעך").
ד. יתרונו של עשו על ישמעאל
וזהו יתרונו של עשו על פני ישמעאל:
גם אצל ישמעאל וגם אצל עשו נשאר "כוח האב"35, בהיותם "תולדות" של אברהם ויצחק, למרות שהם יצאו ונפרדו מהם, כדלעיל. ובמיוחד כיוון שצדיקים "דומין לבוראן"36, ויש קדושה נצחית במעשה ידיהם, ועל־אחת־כמה־וכמה בתולדותיהם.
כלומר, אצלם מתבטאת קדושתם של אברהם ויצחק37, אך כפי שהיא פועלת ומשפיעה מחוץ לתחום הקדושה (כ"מקום" שאליו "יצא ממנו").
ההבדל ביניהם הוא באופן שבו מתבטאת אצלם השפעת האבות:
אצל ישמעאל היה זה באופן שהביאו לחזרה בתשובה, אך מצד שני, גם לאחר חזרתו בתשובה הוא נשאר במצב של חוסר קשר לאברהם.
לעומת זאת עשו, למרות שמצד גופו היה ירוד מישמעאל, ולכן הוא לא חזר בתשובה, בכל זאת מצד "רישיה", כפי שהוא מנותק מגופו, הוא "בגו עיטפיה דיצחק".
ה. דוגמא לכך בהלכה: שני הסברים לשליחות
ניתן למצוא, בדרך האפשר, דוגמא בהלכה להבדל בין הקשר של ישמעאל לאברהם ובין הקשר של עשו ליצחק, בשני האופנים להגדרת השליחות38:
הגדרה אחת היא, שהשליח הוא 195מציאות בפני עצמו, אך לפי דין התורה נקבע, שעל־ידי מינוי השליח משתייכים מעשיו אל המשלח.
דרך אחרת להסבר בענין זה היא, שמציאות השליח נעשית ממש כמו ( המשלח, וכתוצאה מכך מעשיו הם מעשי המשלח.
ו. אברהם – ממעלה למטה, יצחק – ממטה למעלה
ההבדל הנ"ל בין "תולדות" אברהם (ישמעאל) ויצחק (עשו) הוא בהתאם " להבדל שבין דרכי עבודתם, כדלהלן.
אחד מן ההבדלים שבין עבודת אברהם לעבודת יצחק הוא39 שעבודת אברהם היא "מלמעלה למטה" – מגלה ומוריד אלקות למטה, ועבודת יצחק היא "ממטה למעלה" – זיכוך העולם ו"העלאתו" למעלה.
הבדל זה ניכר בפשטות בעבודתם: אברהם אבינו עסק בהבאה לידי הכרה וידיעה באלקות גם של בריות ירודות ביותר, ואפילו ערביים "שהם ( משתחווים לאבק רגליהם"40, ויצחק עסק בחפירת בארות – סילוק העפר, האדמה, האבנים והעצים המכסים על מים חיים הקיימים בתוך האדמה. עבודה זו בפנימיות היא זיכוך הנברא (ה"מטה") מ"ארציותו" וגסותו, עד שתתגלה בו החיות האלקית.
בכל אחת משתי הדרכים שלעיל
"מלמעלה למטה" ו"ממטה למעלה") יש יתרון, שאין באחרת:
על־ידי הורדה ממעלה למטה מושפע ומואר ה"מטה" מן ה"מעלה", אך אין ה"מטה" משנה את מהותו. בעניננו, לגבי אברהם: הכרזתם של הערביים על "א־ל עולם"41 לא היתה מצדם, מפני מהותם שלהם, אלא
ויקריא" – אברהם גרם להם להכריז כך. פעולתם מתייחסת, בעצם, לאברהם.
לפיכך, למרות שאברהם הביא לידי כך שהערביים "יכירו גדולתו"42, הרי הוא לא גרם להתרוממותו משפלותם. מהותם שלהם נשארה "מטה", ערביים כמקודם.
לעומת זאת גורמת עבודת יצחק, העלאה ממטה למעלה, לכך, שהקשר שבין "מטה" (העולם) לאלקות
"מעלה") נובע מה"מטה" – הוא עצמו משתנה, מתרומם, ומתקשר לאלקות, כשם שבחפירת בארות אין מביאים ושופכים לבור מים חיים ממקום אחר, אלא חופרים ומעלים את המים החיים
196ז. היתרון שבעבודת אברהם – גם מקומו של ה"מטה" מושפע על־ידי
ה"מעלה"
מצד שני, דוקא משום כך יש יתרון בהורדה מלמעלה למטה על־פני העלאה ממטה למעלה43:
בהשפעה ממעלה למטה מאיר האור האלקי ב"מטה" במקומו, בשפלותו44, כשם שאברהם החדיר הכרה בגדולת ה' אצל הערביים בדרגה שלהם. "
לא כן בהעלאה ממטה למעלה, שבה נוצר הקשר בין ה"מטה" לבין האלקות – ה"מעלה" – באמצעות התנשאות מן השפלות, מקומו של המטה עצמו איננו מואר.
זהו הטעם להבדל בין אברהם ליצחק בסדר עבודתם45: אברהם יצא מארץ ישראל והוריד את עצמו למצרים, אל המצרים וההגבלות של " חוץ־לארץ – הוא האיר גם בחוץ־לארץ. לעומת זאת, ליצחק היה אסור לצאת מארץ ישראל46, מפני שהוא "עולה תמימה"47. הוא יכול היה לעסוק ולשהות בחלק של העולם הנמצא בדרגה גבוהה, ארץ ישראל, ולא בשפלות של חוץ־לארץ. לפי עבודתו אין לחוץ־לארץ שום קשר לאור הקדושה.
ח. ההסבר להשפעתו של אברהם על ישמעאל
הבדל זה בין עבודת אברהם לעבודת יצחק הוא הסיבה להבדל בין תולדותיהם – ישמעאל ועשו:
בהתאם לעבודת אברהם, השפעה מלמעלה למטה, יוצא, שגם כאשר
תולדותיו" הם בבחינת "מטה" – "בן האמה", ואף "יצא לתרבות רעה"48, גם אז מגיעה אליו השפעת אברהם ומחזירה אותו בתשובה49.
(ומשום כך אין בלקיחת "האמה הזאת" על־ידי אברהם לאשה שום סתירה לעבודתו. להיפך, דוקא זוהי עבודתו, ה"מטה" קיים, והוא מוריד את האור לשם. וכך גם לגבי
תולדותיו": גם כשהכיר אברהם בכך שישמעאל הוא בבחינת "מטה"50, גם 197אז עבודתו היא להשפיע עליו, והוא " אף ביקש51 "לו ישמעאל יחיה לפניך").
אך כיוון שכל זה הוא השפעת אברהם, ו"משמת אברהם נפל"52, הרי " ישמעאל לא התעלה53 על־ידי כך לדרגת אברהם54. במהותו שלו הוא "יצא" ו"נפרד" מאברהם, ולכן אין יכול להיות יורש של אברהם, במיוחד55 לפי ההסבר שהיורש הוא – מציאותו של המוריש.
אך עבודתו של יצחק היא שה"מטה" עצמו מתעלה, וכך היה גם לגבי
תולדותיו" אשר מיד "כשנולדו" ממנו, הם כבר השתייכו לדרגתו שלו54.
(משום כך, אין אצלו מקום ללקיחת
אמה"*, שתולדותיה אינם קשורים לדרגה שלו56).
וכך גם עשו הוא ישראל (מומר) ויורש57.
אך כל זאת רק לגבי "רישיה דעשו"
החלק העליון שבו, כפי שהוא מצד שורשו. אך כאשר ה"רישיה" מחובר לגוף, כלומר, במקום ה"מטה" ממש, הוא "יצא" ו"נפרד" מיצחק, באופן שאין לו קשר לאור הקדושה – הוא איננו חוזר בתשובה, ולפיכך גרועה
קליפת עשו" יותר מ"קליפת ישמעאל"58.
שתי דרכים אלו בעבודת אברהם ויצחק הם הכנה לעבודת יעקב, ש"היו לו שתי הבחינות"59 – הן של אברהם והן של יצחק:
198הוא היה ופעל גם בחוץ־לארץ – הוא "השפיל את עצמו" אל מקום ה"מטה", אך שם הוא לא רק האיר את ה"מטה" כאברהם, אלא הקים את השבטים באופן ש"מטתו שלימה"60.
(משום כך הוא יכול היה לקחת שפחות, כי לפי עבודתו, יכולים גם תולדותיו מן השפחות להיות שבטים, ענפי האילן, ואף יותר מכך: שבטי י־ה61).
ט. ההסבר לכך שבפ' "תולדות" מסופר על ברכות יצחק
לפי האמור יובן גם מדוע חלק גדול מפרשת "תולדות" (שהוא עשו לפי המדרש) מדבר אודות ההכנות לברכות יצחק, ועל הברכות, כי גם בכך מתבטאת עבודת יצחק בקשר לעשו:
יצחק רצה לברך את עשו, למרות שהכיר במהות עשו, כיוון ש"ציד בפיו"62. ב"רישיה דעשו", מצד שורשו ומקורו, יש ניצוצות נעלים ביותר, כנשמותיהם של אונקלוס הגר, רבי מאיר וכו'63.
וכיוון שעבודת יצחק היא חפירת בארות, כפי שסופר קודם בפרשה – חפירה וגילוי של "מים חיים" החבויים בעומק האדמה – לפיכך רצה יצחק, באמצעות ברכותיו לעשו, ל"חפור" בו, ולגלות בו "מים חיים", ניצוצות הקדושה הכלולים ב"רישי' דעשו".
וכפי שעשו נראה ליצחק, הריהו ראוי לכך. אך כיוון ש"יצא ממנו עשו", אין הוא כלי לקבלת ברכות, ולפיכך ניתנו הברכות ליעקב, אשר דוקא לו64 ניתן הכח ל"ברר" את ניצוצות הקדושה של עשו65).
י. ההוראה: קירוב כל יהודי לתורה
ההוראה מכל האמור, באופן פשוט, אלינו, היא:
אם לעשו הרשע, שהיה לפני מתן תורה, ניתן התואר "ישראל" מפני שהוא בנו של יצחק, בלי להתחשב בהיותו מומר, ואם יצחק השתדל ל"חפור" בו ולגלות את החבוי בפנימיותו,
הרי על־אחת־כמה־וכמה כך הוא הדבר לגבי יהודים שלאחר מתן תורה. הכוח והחיות שבכל יהודי, ללא התחשבות במעמדו ומצבו, הוא "אנכי 199הוי'"66. ובמיוחד, כאשר גם בחיצוניותם נעלים מאד67 היהודים, שאינם מתנהגים כראוי, מדרגת עשו. בנוסף לכך, הרי בימינו רובם ככולם הם בגדר "תינוק שנשבה".
לפיכך, בודאי ובודאי צריך להתמסר לקירוב כל ישראל, גם אלה הרחוקים מאד מן היהדות. צריך "לחפור" ולגלות "מים חיים" הקיימים " אצל כל יהודי.
יא. צריך לקרב את היהודים אל התורה השלמה, ללא פשרות
עם זאת יש לדאוג לכך שאופן הקירוב יהיה כהוראת המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"68: יש לקרב ולרומם את הבריות אל התורה, ולא, ח"ו, "לקרב" את התורה אל הבריות. אסור לערוך שום פשרות בתורה ובמצוות, אפילו כאשר חושבים שעל־ידי כך יקרבו יהודים לתורה ומצוות. התורה "עומדת לעולם ולעלמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת"69, ואי אפשר לעשות בה פשרות.
(דבר זה נרמז ברש"י בתחילת פרשתנו: ואלה תולדות – יעקב ועשו האמורים בפרשה. איזה "עשו" הוא
תולדות יצחק"? – אותו "עשו" ה"אמור" ב"פרשה", בתורה, אשר אותו מזכך יעקב לפי ההוראות שנאמרו בתורה).
העצה לזאת היא להביט על כל יהודי, כפי שהוא מצד "רישיה", ואז אין רואים את השפלות שבמצבו החיצוני, אלא את מצבו הפנימי, העצמותי, אשר מבחינה זו הוא קשור ורוצה70 לקיים את כל התורה כולה.
מתוך מבט כזה יעשה האדם ככל יכולתו כדי להעלות ולקרב את היהודי האחר לה' ולתורתו ולמצוותיה, לתורה
הערות
עמוד 191
- 1. שמו"ר פ"ל, ג.
- 2. ודוחק לומר שהוא מצד ב' הפסוקים באמצע הסדרה (כו, לד־לה) "ויהי עשו גו' ותהיין גו'".
- 4. משא"כ בפ' וירא וח"ש, שעניניו של יצחק שבהם הם פרטים בהסיפור (וענינו) של אברהם.
- 5. כפי' הספורנו עה"פ (משא"כ פרש"י – נת' בארוכה בלקו"ש ח"ה ע' 112 ואילך. ע' 354 ואילך (וראה שם ע' 360 התיווך בין ב' הפירושים)). וראה רש"י ר"פ נח: שעיקר תולדותיהם כו'.
- 6. לכאורה הי' אפשר לבאר ע"פ הידוע (תו"א פרשתנו יז, ג. תו"ח שם (ה, א ואילך) ובכ"מ) שעבודת יצחק – מלשון צחוק עשה לי אלקים – היא ביטול היש לאין, אתכפיא סט"א, ולכן תולדות (ועבודת) יצחק" מתבטא ב(בירור ד)עשו (וראה בארוכה לקו"ש ח"כ ס"ע 341 ואילך). אבל ביאור זה אינו מספיק. כי מטעם זה לא הי' מתייחס עשו ליצחק בתור בן – תולדות – כי אדרבה, העילוי שבקדושה הנעשה ע"י הסט"א הוא "י שבירת הסט"א. וכמרז"ל (ראה פסחים מב, ב. וש"נ. רש"י פרשתנו כה, כג) שמילוי ירושלים הוא ע"י חורבנה של צור.
- . ולא יעקב3?!
- 3. וגם לפרש"י ד"ואלה תולדות יצחק" הם " "יעקב ועשו האמורים בפרשה" – צריך ביאור (בפנימיות הענינים): מכיון שתוכן הסדרה הוא עבודת יצחק (כדלקמן בפנים), איך יתכן ששם הסדרה (המורה על תוכנה) הוא "תולדות" – לשון רבים – גם עשו, היינו שענינו ועבודתו של יצחק ע הוא (גם) עשו? והרי עשו יצא ונפרד ממנו (כדלקמן בפנים). וראה לקמן הערה 65.
עמוד 192
- 7. ב"ב טז, ב. ב"ר פנ"ט, ז. פרש"י לך טו, טו.
- 8. סוטה יג, א. ועוד. ח
- 9. כז, מה. וראה פרש"י ויחי מט, כא.
- 10. פסחים נו, א. ויק"ר פל"ו, ה. ספרי דברים ו, ד. האזינו לב, ט. ברכה לג, ב.
- 11. לקו"ת ואתחנן ה, א. שה"ש ט, ד.
- 12. וכמש"נ (וירא כא, יב) "ביצחק יקרא לך זרע", שישמעאל לא הוי זרע אברהם (ראה תיב"ע שם. רמב"ן ריש פרשתנו. הנסמן בהערה הבאה. ועוד) – משא"כ עשו שנכלל ביצחק, כדמוכח ממרז"ל (נדרים לא, א) על פסוק הנ"ל "ולא כל יצחק", הרי שהוא נכלל ביצחק*. ועיין רמב"ן עה"פ (דברים ב, ד) "אחיכם בני עשו". וידועה השקו"ט ע"ד אמירת "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" (שו"ע או"ח סתקצ"א ס"ז (ובשו"ע
- 13. וירא כא, י. וראה טור הארוך ופענח רזא "ש כה, ה. רא"ם וגו"א שם כד, י. ועוד.
- 14. קידושין יח, ריש ע"א. וראה לעיל הערה 12.
- 15. דברים ב, ה וברש"י שם*. קידושין שם.
- 16. ראה גם לקו"ש ח"י ע' 85 הערה 41.
- 17. וגם: מזה גופא שצ"ל ונאמר לו "לא יירש גו' עם בני עם יצחק" מוכח, שבכלל גם הוא יורש. שלכן "ולבני הפלגשים (כולל ישמעאל*) גו' נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי" (ח"ש כה, ו) – כדי שלא יהי' להם חלק בירושה. וראה כלי יקר ח"ש שם.
- . ולהעיר מב"ר פפ"ב, יג. פרש"י וישלח לו, ז. ד אדה"ז – שם סי"ב) ונ"כ, עיי"ש בארוכה). וראה הנסמן לקמן הערה 15 ובשוה"ג שם. ובבית האוצר (כלל א' אות ג' וי"ח) שקו"ט אם ישמעאל דינו כישראל מומר כמו עשו או לאו, עיי"ש.
- . אבל ברא"ש ומרדכי קידושין שם (וראה בארוכה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך (פראג) סתתקכ"ח): דעשו לא ירש מאביו אלא לבניו כו'. וראה מהרי"ט והמקנה שם.
- . כדמוכח בסנה' (צא, א): באו בני ישמעאל .. ולבני הפלגשים גו' נתן אברהם כו'. וראה רש"י שם "ה אגטין.
עמוד 193
- 18. שהרי נקראו שפחות גם לאחרי נישואיהן, וגם לאחרי שילדו בן שני ליעקב (ויצא ל, ז. שם, יב). ועד שהכתוב מדגיש כמה פעמים שלא היו דומות לנשי יעקב (וישלח לב, כג. לג, א ואילך).
- 19. ויק"ר שם. ועד"ז במקומות שנסמנו לעיל הערה 10.
- 20. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ה ס"ע 234 ואילך.
- 21. תיב"ע ויחי נ, יג [ובסדור (כב, א) ותו"ח לך (פט, ד) מביאו בשם הזהר]. ולהעיר מסוטה יג, א: עיני' ..אכרעא דיעקב. ובפדר"א ספל"ט: לתוך מערת המכפלה.
- 22. סנהדרין מז, א. טושו"ע יו"ד סי' שסב ס"ה.
- 23. מ"ב יג, כא. סנהדרין שם.
- 24. רש"י סנהדרין שם.
- 25. שלא נמסר ביד שליח (תענית ב, סע"א).
- 26. תיב"ע שם. ובאותה שעה גופא בא לערער על קבורתו של יעקב במערת המכפלה (כנ"ל בפנים).
- 27. עייג"כ תו"א פרשתנו כ, סע"ב ואילך.
- 28. ראה תו"א (שם, ג): מצד בחינת המקיף כו'.
- 29. להעיר מפדר"א שם*: יצחק אחז בראשו של עשו והי' מתפלל כו' יוחן רשע כו'.
- 30. להעיר ד(גם) "גופי' קברו .. בחקל כפילתא" (תיב"ע שם). אבל בפדר"א שם: גויתו שלחו להר שעיר.
- . בההוצאה עם פי' הרד"ל – חסר מתיבות אלו עד סיום הפרק.
עמוד 194
- 31. סה"מ אתהלך־לאזניא ע' קנה. לקו"ת חוקת סב, א.
- 32. ב"ב טז, א.
- 33. סוכה נב, סע"א.
- 34. משלי כד, כ.
- 35. ראה זח"ב פז, א (לענין ישמעאל): ברי' דאברהם הוה ברי' דקדישא הוה. ובתו"ח פרשתנו (ג, ד): ישמעאל הי' בנו יוצא חלציו ממש .. ודאי ששרש ישמעאל משרש אור פנימי' דחסד דאברהם .. שגם שיצא למטה .. ודאי שגם בחי' פסולת .. דישמעאל יש לה שרש .. באור החסד האלקי דאברהם כו'. עיי"ש באורך.
- 36. במדב"ר פ"י, ה. ועוד.
- 37. ראה בארוכה תו"ח שם (לענין ישמעאל). ולהעיר מלקו"ת ואתחנן ה, א.
- 38. ראה בארוכה (והנפק"מ בפועל) לקח טוב (להר"י ענגעל) כלל א' ובהמצויין שם [וראה גם לקו"ש ח"ט ע' 323 ואילך. חי"ב ע' 148. ח"כ ע' 303]. ושם, שבפרטיות, יש ג' אופנים בשליחות, עיי"ש.
עמוד 195
- 39. בהבא לקמן – ראה תו"א ותו"ח ריש פרשתנו. אוה"ת שם (כרך ד'. תתקד, ב ואילך). ד"ה ואלה תולדות תרע"ח (ע' עג ואילך). ד"ה אריב"ל חצר"ת (בסה"מ קונט' ח"ב) פ"ז ואילך. לקו"ש ח"א [המתורגם] ע' 24 ואילך. ח"ה [המתורגם] ע' 73 ואילך. ועוד.
- 40. ב"מ פו, ב. פרש"י וירא יח, ד. החבויים באדמה, בבור עצמו.
- 41. וירא כא, לג. סוטה י, סע"א ואילך. וראה לעיל ע' 132 ובהנסמן שם.
- 42. לשון התו"א שם, ג.
עמוד 196
- 43. בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש [המתורגם] – ח"ה ע' 7־76.
- 44. ראה תו"א ותו"ח (פ"ב. פי"א) שם, שדוקא ע"י אברהם נעשה הדירה בתחתונים.
- 45. ראה גם לקו"ש ח"א שם.
- 46. ועד"ז נולד מטיפה קדושה דוקא (ב"ר פמ"ו, ב) – ראה לקו"ש ח"א שם.
- 47. ב"ר פס"ד, ג. פרש"י פרשתנו כו, ב.
- 48. פרש"י וירא כא, יא. שם, יד (מתנחומא שמות א). וראה מדרז"ל (ופרש"י) עה"פ שם, ט.
- 49. אבל מ"מ אין זה כלל כמו פעולת אברהם על הערביים כו'. כי אצלם, מכיון שאינם שייכים כלל לאברהם, הרי ההכרה בגדולתו ית' אינה מתייחסת למציאותם הם (כ"א לאברהם); משא"כ ישמעאל ש"ברי' דאברהם הוה ברי' דקדישא הוה" הרי זהו ענינו ומציאות לבטא ענינו של אברהם, שה"מעלה" מאיר את ה"מטה" (גם במקום המטה), ולכן פועל עליו לשוב*.
- 50. ראה תו"א (יב, א): ואעפ"י שהוא יודע מהו ישמעאל*. וראה לך טז, יב וברש"י. מכילתא יתרו כ, ב. ספרי ברכה לג, ב.
- . ולכן נשאר בע"ת וצדיק גם לאחרי מות אברהם, עד מותו (ב"ב טז, סע"ב. פרש"י ח"ש כב, יז).
עמוד 197
- 51. לך יז, יח (וברש"י שם: יחי' ביראתך). " וראה תו"ח פרשתנו ג, סע"ד. לקו"ש ח"א [המתורגם] ע' 16 ואילך. לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' לב.
- 52. ב"ר (ופרש"י) ס"פ חיי שרה. – ואף שהי' צדיק גם לאחרי מות אברהם (כנ"ל הערה 49 בשוה"ג) – הרי זה גופא הוא מצד קדושת אברהם שבו (להיותו בנו). וראה לעיל ע' 164.
- 53. להעיר מהדיעות שישמעאל לא עשה תשובה (ב"ר ספס"ב. ספס"ז. וראה אהבת איתן לע"י ספ"ק דמגילה. ב"ב שם). ואולי אפ"ל (שלא לאפושי מחלוקת, ובפרט מחלוקת במציאות) שהכוונה בזה שמצ"ע נשאר רשע. ודוחק.
- 54. ראה מדבר קדמות (להחיד"א) ע' גרים: (גרים) מאדום באים אך לא מישמעאל, ע"ש. כלי יקר פרשתנו כה, כג. מאמרי אדה"ז תקס"ב (ח"ב) ע' תקה. וראה לקמן בפנים סעיף ט'.
- 55. שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סי' קיח. ווארשא ח"א סקי"ח. ועוד.
- *. פרש"י פרשתנו כה, כו.
- 56. ע"ד שנולד מטיפה קדושה דוקא ולא יצא לחו"ל.
- 57. וזהו ששם הסדרה הוא "תולדות" (וקאי על עשו) – כי החידוש בעבודת יצחק הוא, לגלות בעשו בחי' "רישי'", שמשו"ז רואה גם בעשו שהוא בנו ומתולדותיו (ולכן רצה לברכו, כדלקמן ס"ט). בדוגמת חפירת בארות שמגלה המים חיים שבעובי האדמה.
- 58. ראה אוה"ת וירא צג, ב. לקולוי"צ לזהר כרך ב' ריש ע' שצט. ועוד. וראה ספרי האזינו וברכה דלעיל הערה 10. שבת יא, רע"א וברש"י שם (אבל ראה ר"ח שם. זח"ב יז, רע"א ובהנסמן בנצוצי זהר שם. בחיי נצבים ל, ז. ועוד).
- 59. תו"א ותו"ח ריש פרשתנו.
- . ולהעיר מאוה"ת ח"ש (קכא, א. תמה, רע"א): שאילולי הי' יודע שיצא לתרבות רעה כ"כ לא הי' רוצה כלל להחזיקו אלא הי' סבור שיהי' גם הוא הגון וחשוב רק לא כיצחק.
עמוד 198
- 60. ולכן "עיקר הזווג (דמ"ת) ע"י יעקב שהי' מטתו שלמה" (אוה"ת ח"ש קכו, א) – כי מ"ת ענינו חיבור עליון ותחתון.
- 61. תהלים קכב, ד.
- 62. פרשתנו כה, כח.
- 63. תו"א פרשתנו כ, ג. ח
- 64. וי"ל שזהו מפני שיש בו ב' הבחינות דאברהם ויצחק (כנ"ל סעיף ח') – ולכן ביכלתו לפעול בירור בה"מטה" כמו שהוא במקומו. ולהעיר מלקו"ש ח"י ע' 88 ואילך.
- 65. תו"א שם. וראה אוה"ת פרשתנו (כרך ד'. תשצט, ב): וזהו שפירש"י ואלה תולדות כו' יעקב ועשו האמורים בפרשה דהיינו ע"י יעקב הוא מברר גם את בחי' עשו ומעלה ממנו ניצוצי הקדושה. וראה לקו"ש "כ (ע' 2־341).
עמוד 199
- 66. לקו"ת ר"פ ראה. ובכ"מ. וראה סנה' מד, רע"א: אע"פ כו' ישראל הוא.
- 67. ראה חגיגה בסופה. וש"נ.
- 68. אבות פ"א מי"ב. תמימה. (משיחת ש"פ תולדות תשכ"ח)
- 69. רמב"ם הל' יסודי התורה רפ"ט.
- 70. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
שמות רבה ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב אֵלֶּה פּוֹסֵל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיצַד (בראשית ב, ד): אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וּמַה פָּסַל שֶׁהָיָה בּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלָיו וְהָיָה מַחֲזִירָן לְתֹהוּ וָבֹהוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֵלּוּ עָרְבוּ לְפָנָיו, אָמַר אֵלּוּ תוֹלְדוֹת, לְפִיכָךְ אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אֲבָל הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ תוֹלְדוֹת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (בראשית ו, ט): אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, וּמַה פָּסַל דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל וְקֵינָן וַחֲבֵרָיו, לְפִיכָךְ אָמַר (בראשית י, ב): בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ (בראשית כה, יב): וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּמִי הֵם, מַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, ב): וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן, וְאַף כָּאן וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, רְשָׁעִים הָיוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (בראשית כה, יט): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, עַל מַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ (בראשית כה, טז): בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וּמִי הָיָה זֶה, עֵשָׂו וּבָנָיו שֶׁהָיָה בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק. וְאִם כֵּן יֵשׁ לוֹמַר הוֹאִיל וְאֵין כָּתוּב אֶלָּא וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת, אַף יַעֲקֹב שֶׁהוּא תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בִּכְלַל עֵשָׂו. אַתָּה מוֹצֵא כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא חֲסֵרִים חוּץ מִשְּׁנַיִם (בראשית ב, א): אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, (רות ד, יח): וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, וְטַעַם גָּדוֹל יֵשׁ לָהֶם, לָמָּה אָמַר אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵא, מִפְּנֵי שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ וְלֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּעוֹלָם, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הוּא מָלֵא, וְכֵיוָן שֶׁחָטָא אָדָם וְחַוָּה חִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד פֶּרֶץ נַעֲשָׂה תּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ מָלֵא, שֶׁהַמָּשִׁיחַ עוֹמֵד הֵימֶנּוּ וּבְיָמָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְלִיעַ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כה, ח): בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, לְפִיכָךְ תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְתוֹלְדוֹת פָּרֶץ מָלֵא. וּלְכָךְ תּוֹלְדֹת יִצְחָק חָסֵר, לְהוֹצִיא יַעֲקֹב מִכְּלַל הָרְשָׁעִים. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (בראשית לז, ב): אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, פָּסַל לְאַלּוּפֵי עֵשָׂו. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּמִי הָיוּ אֵלּוּ שֶׁכָּתַב לְמַעְלָה (בראשית מו, ח כז): בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (במדבר ג, א): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּמִי הָיוּ אֵלּוּ שֶׁכָּתַב לְמַעְלָה (במדבר א, מד): כָּל הַפְּקֻדִּים אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן, מָה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ צַדִּיקִים אַף אֵלּוּ צַדִּיקִים. אַף כָּאן וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, מַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה (שמות טו, כה): שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הַפָּרָשָׁה (שמות יח, כב): וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְאָמַר כָּאן וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, וְהַדִּבְּרוֹת בָּאֶמְצַע, מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הַזַּיִּן מִכָּאן וְהַזַּיִּן מִכָּאן, וְהִיא בָּאֶמְצַע. כָּךְ הַתּוֹרָה, דִּינִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, וְהִיא בָּאֶמְצַע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ח, כ): בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ, הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת בְּאֵיזֶה נָתִיב אֲנִי מְהַלֶּכֶת, אֲהַלֵּךְ בְּדַרְכָּן שֶׁל עוֹשֵׂי צְדָקָה (משלי ח, כ): בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט, הַתּוֹרָה בָּאֶמְצַע וְדִינִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, מִלְּפָנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
רש"י על בראשית כ״ה:כ״ג - הטקסט מספריא
ויאמר ה' לה. עַל יְדֵי שָׁלִיחַ; לְשֵׁם נֶאֱמַר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהוּא אָמַר לָהּ (בראשית רבה):
שני גוים בבטנך. גיים כְּתִיב; אֵלּוּ אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי, שֶׁלֹּא פָסְקוּ מֵעַל שֻׁלְחָנָם לֹא צְנוֹן וְלֹא חֲזֶרֶת לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים (עבודה זרה י"א):
ושני לאמים. אֵין לְאֹם אֶלָּא מַלְכוּת:
ממעיך יפרדו. מִן הַמֵּעַיִם הֵם נִפְרָדִים זֶה לְרִשְׁעוֹ וְזֶה לְתֻמּוֹ:
מלאם יאמץ. לֹא יִשְׁווּ בִּגְדֻלָּה, כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כ"ו), לֹא נִתְמַלְּאָה צוֹר אֶלָּא מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם:
ויאמר ה' לה AND THE ETERNAL SAID UNTO HER through a messenger: it was told to Shem by holy inspiration and he told it to her (Genesis Rabbah 63:7).
שני גויים בבטנך TWO NATIONS ARE IN THY WOMB —The word is written גיים (exalted, noble persons), an allusion to Antoninus and Rabbi (Rabbi Judah the Prince) from whose table neither radish nor lettuce was absent neither in summer nor in winter (Avodah Zarah 11a)
ושני לאמים AND TWO RACES — The word לאם always denotes a people that has all the characteristics of a kingdom (Avodah Zarah 2b)
ממעיך יפרדו SHALL BE PARTED FROM THY BOWELS —as soon as they leave thy body they will take each a different course — one to his wicked ways, the other to his plain life (Genesis 5:27)
מלאם יאמץ SHALL BE STRONGER THAN THE OTHER RACE —They will never be equally great at the same time: when one rises the other will fall. Thus it says, (Ezekiel 26:2) “[Because Tyre (colonised by Esau) says about Jerusalem] I shall be filled with her that is laid waste” — Tyre became full (powerful) only through the ruin of Jerusalem (Megillah 6a).
בראשית רבה נ״ט:ז׳ - הטקסט מספריא
וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד, א), רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר שֶׁנָּתַן לוֹ נְקֵבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה עִקַּר בֵּיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֵין כָּתוּב בָּהּ בְּרָכָה, אֶלָּא וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, שֶׁלֹא נָתַן לוֹ בַּת כָּל עִקָּר. רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת, בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ.
ויקרא רבה ל״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וְלָמָּה נֶאֶמְרוּ אָבוֹת אֲחוֹרַנִּית, לוֹמַר אִם אֵין מַעֲשֶׂה בְּיַעֲקֹב, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה יִצְחָק, וְאִם אֵין מַעֲשֶׂה יִצְחָק, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם, כְּדַאי הוּא מַעֲשֵׂה כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּתְלֶה כָּל הָעוֹלָם בְּגִינוֹ. לָמָּה נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב וּבְאַבְרָהָם זְכִירָה, וּבְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵּן שֶׁל יִסּוּרִין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי רוֹאֶה אַפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְחָק אַף וְלֹא נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב אַף, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה, כָּל בָּנָיו צַדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מב, יא): כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת, אִמָּהוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת, אֶת, אֶת, וְאֵין אֶתַיָּא אֶלָּא אִמָּהוֹת, דִּכְתִיב (בראשית מט, לא): שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה וגו'. וְלָמָּה הוּא מַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וּמַזְכִּיר זְכוּת הָאָרֶץ עִמָּהֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה בָּנִים, וְשִׁפְחָה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ מְגַדַּלְתָּן, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל שְׁלוֹם בָּנָיו, הָיָה אוֹמֵר שַׁאֲלוּ לִי בִּשְׁלוֹם הַמְגַדֶּלֶת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְכִּיר אָבוֹת מַזְכִּיר הָאָרֶץ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
רמב"ן על דברים ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וְטַעַם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו, שֶׁיִּחוּס יִשְׂרָאֵל מִן אַבְרָהָם, וְכָל זַרְעוֹ אַחִים כִּי כֻלָּם הֵם נִמּוֹלִים. וְזֶה טַעַם לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא (דברים כג ח), רַק בְּנֵי הַפִּלַגְשִׁים יִשְׁמָעֵאל וּמִדְיָן וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה אֵינָם בָּאַחְוָה מִן הַכָּתוּב כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא יב):
בראשית רבה פ״ב:י״ג - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו (בראשית לו, ו), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (קהלת י, ב): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (בראשית לא, יז): וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו, וְאַחַר כָּךְ (בראשית לא, יז): אֶת נָשָׁיו, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו, וְאַחַר כָּךְ אֶת בָּנָיו. וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב, (בראשית טו, יג): כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה.
רש"י על בראשית ל״ו:ז׳ - הטקסט מספריא
ולא יכלה ארץ מגוריהם. לְהַסְפִּיק מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת שֶׁלָּהֶם (ב"ר). וּמִ"אַ: מפני יעקב אחיו. מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁל גְּזֵרַת "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" הַמֻּטָּל עַל זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר אֵלֵךְ לִי מִכָּאן, אֵין לִי חֵלֶק לֹא בַּמַּתָּנָה, שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְלֹא בְּפִרְעוֹן הַשְּׁטָר, וּמִפְּנֵי הַבּוּשָׁה שֶׁמָּכַר בְּכוֹרָתוֹ:
ולא יכלה ארץ מגוריהם AND THE LAND OF THEIR SOJOURNINGS COULD NOT — supply sufficient pasture for the cattle which they had. A Midrashic comment (Genesis Rabbah 82:13) on מפני יעקב אחיו [HE WENT TO A COUNTRY] ON ACCOUNT OF HIS BROTHER JACOB is: on account of the bond of indebtedness involved in the decree, (Genesis 14:13) “thy seed shall be a stranger etc… and they shall afflict them etc.” that was imposed upon Isaac’s descendants. He said, “I shall go hence — I desire no part either in the gift of this land which has been made to him (to my father) nor in the payment of this bond" . Another reason why he went away was on account of the shame he felt at having sold his birthright (cf. Genesis Rabbah 82:13).
שולחן ערוך, יורה דעה שס״ב:ה׳ - הטקסט מספריא
אֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל. וְכֵן אֵין קוֹבְרִין צַדִּיק וְכָשֵׁר וּבֵינוֹנִי, אֵצֶל חָסִיד מֻפְלָג. אֲבָל קוֹבְרִים בַּעַל תְּשׁוּבָה אֵצֶל צַדִּיק גָּמוּר (בֵּית יוֹסֵף).
בראשית רבה מ״ו:ב׳ - הטקסט מספריא
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א), זְמַן הָיָה לוֹ לְאַבְרָהָם אֵימָתַי שֶׁנִּתְּנָה לוֹ מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, כו): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. זְמַן הָיָה לָהֶם לְבָנָיו שֶׁנִּמּוֹלוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד בְּמִצְרַיִם וְאֶחָד בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, ה): כִּי מֻלִּים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וגו', וְיִמּוֹל בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה כְּשֶׁהִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי הַגֵּרִים. וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִמּוֹל בֶּן שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה שָׁנָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא יִצְחָק מִטִפָּה קְדוֹשָׁה. וְיִמּוֹל בֶּן שְׁמוֹנִים וְשִׁשָּׁה שָׁנִים בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ קִנָּמוֹן אֲנִי מַעֲמִיד בָּעוֹלָם, מַה קִּנָּמוֹן הַזֶּה כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְזַבְּלוֹ וּמְעַדְרוֹ הוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ מִשֶּׁנִּצְרַר דָּמוֹ, מִשֶּׁבָּטַל יִצְרוֹ, מִשֶּׁבָּטְלָה תַּאֲוָתוֹ, מִשֶּׁנִּקְשַׁר דָּמוֹ, אָמַר אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.
בראשית רבה ס״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ גְּרָרָה (בראשית כו, א), לְגַרְדִּיקִי. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִפְּנֵי מָה גָזְרוּ עַל הַנָּוֶה שֶׁבְּגַרְדִּיקִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָוֶה רָע. וְעַד הֵיכָן, רַבִּי חָנִין אָמַר עַד נַחַל מִצְרָיִם. (בראשית כו, ב): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ, עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב. דָּבָר אַחֵר שְׁכֹן בָּאָרֶץ, שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ. (בראשית כו, ג): כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, קָשׁוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל יז, יג): וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הָאֵלֶּה, אֶלָּא הָאֵל, לוֹמַר מִקְצָתָן אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, וְאֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבוֹא.
רש"י על בראשית כ״ו:ב׳ - הטקסט מספריא
אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:
אל תרד מצרימה GO NOT DOWN INTO EGYPT — Because he thought of going down to Egypt as his father had gone down in time of famine. He said to him, “Do not go down to Egypt for you are a burnt-offering without blemish and residence outside the Holy Land is not befitting you” (Genesis Rabbah 64:3).
רש"י על בראשית כ״ה:כ״ו - הטקסט מספריא
ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שָׁמַעְתִּי מִ"אַ הַדּוֹרְשׁוֹ לְפִי פְּשׁוּטוֹ, בְּדִין הָיָה אוֹחֵז בּוֹ לְעַכְּבוֹ, יַעֲקֹב נוֹצַר מִטִּפָּה רִאשׁוֹנָה וְעֵשָׂו מִן הַשְּׁנִיָּה; צֵא וּלְמַד מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁפִּיהָ קְצָרָה, תֵּן לָהּ שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ אַחַר זוֹ – הַנִּכְנֶסֶת רִאשׁוֹנָה תֵּצֵא אַחֲרוֹנָה וְהַנִּכְנֶסֶת אַחֲרוֹנָה תֵּצֵא רִאשׁוֹנָה; נִמְצָא עֵשָׂו הַנּוֹצָר בָּאַחֲרוֹנָה יָצָא רִאשׁוֹן וְיַעֲקֹב שֶׁנּוֹצַר רִאשׁוֹנָה יָצָא אַחֲרוֹן, וְיַעֲקֹב בָּא לְעַכְּבוֹ, שֶׁיְּהֵא רִאשׁוֹן לְלֵדָה כְּרִאשׁוֹן לִיצִירָה, וְיִפְטֹר אֶת רַחְמָהּ וְיִטֹּל אֶת הַבְּכוֹרָה מִן הַדִּין:
בעקב עשו. סִימָן שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק לִגְמֹר מַלְכוּתוֹ עַד שֶׁזֶּה עוֹמֵד וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ:
ויקרא שמו יעקב. הַקָּבָּ"ה; דָּ"אַ אָבִיו קָרָא לוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם אֲחִיזַת הֶעָקֵב:
בן ששים שנה. י' שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י"ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְי' שָׁנִים הַלָּלוּ צָפָה וְהִִמְתִּין לָהּ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה; כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ (יבמות ס"ד), וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה:
בעקב עשו ESAU’S HEEL — a sign that this one (Esau) will hardly have time to complete his period of domination before the other would rise and take it (his power) from him
ויקרא שמו יעקב AND HE CALLED HIS NAME JACOB — The Holy One, blessed be He, thus named him (Midrash Tanchuma, Shemot 4). [Some versions add: He said to them (to those who gave Esau that name cf. Genesis 5:25): You have given your first-born a name, I, too, will give my son, my firstborn, (cf. Exodus 4:23) a name. That is what is written, “And He called his name, Jacob” (Genesis 26:26).] Another explanation is: his father called him Jacob because he was grasping Esau’s heel.
בן ששים שנה THREESCORE YEARS OLD — Ten years passed from the time when he married her until she became thirteen years old and capable of child-bearing, and a further ten years he hopefully waited as his father did in regard to Sarah. When even then she did not become with child he realised that she was barren and he prayed for her. But He did not wish to take a maidservant as a second wife because he had been sanctified on Mount Moriah to be a burnt-offering without blemish.
משנה אבות א׳:י״ב - הטקסט מספריא
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳ - הטקסט מספריא
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אף על פי שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
מצוטט ב־6 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך ל ‹ וישלח ‹ שיחה ג ‹ 167 לקו"ש חט"ו ע' 192
- כרך ה ‹ לך לך ‹ שיחה ב ‹ 72 לקו"ש חט"ו ע' 194
תורת מנחם 2
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשי"ט לקו"ש חט"ו ע' 193
- נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"ח לקו"ש חט"ו ע' 191
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
- תקס"ט ‹ יונתי בחגוי הסלע ‹ צט לקו"ש חט"ו ע' 193
- תקס"ט ‹ להבין שרשי הדברים ‹ קי לקו"ש חט"ו ע' 193

