167
ז. עפ"ז מובן הטעם לזה שנרמז בכתוב ענין זה ד"חתן מוחלין לו כל עוונותיו" בנשואי עשו עם בת ישמעאל ("ולמד הטעם מכאן"), כי גדר זה דכפרה ומחילה מצד ענין הנשואין יתכן רק בישראל68, לא בעכו"ם:
כשם שהכפרה דעיצומו של יום הכפורים לכלל ישראל, שהוא כמ"ש69 "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו", פועל על האדם היציאה מחטאיו70, די"ל הטעם שהוא כיון דכאו"א מישראל רוצה לעשות כל המצות71 — עד"ז הוא ביום כפור פרטי דחתן (וכלה) אשר נושא אשה והולך לקיים מצוה רבה דפו"ר, הרי זה פעולת הנשמה קדושה שלו, ולכן זה גורם למחילת עוונותיו, משא"כ בעכו"ם.
ולכן רמזה התורה ענין זה בעשו דוקא, כי עשו הי' בנו דיצחק, הי' לו דין ישראל, כדאיתא בגמ'72 דעשו ישראל מומר הוי, משא"כ אלו שמסופר אודות נישואיהם בדורות שלפנ"ז, הרי לא הי' להם דין ישראל73.
ח. ובפנימיות הענינים יש לומר:
נישואי איש ואשה (כפשוטם), הרי הם משתלשלים מהנישואין, כביכול, דהקב"ה וכנסת ישראל (שנקראים איש ואשה, כמבואר בארוכה בשה"ש ובמדרז"ל), והיינו הדביקות וההתאחדות דישראל ואביהם שבשמים, על ידי עסק התורה וקיום המצות כו', עד לתכלית הדביקות וההתאחדות.
וכשם שתכלית ענין הנישואין (הגשמיים) הוא בשביל קיום מצות פרו ורבו גו', הולדת בנים74 [וכמבואר ברא"ש75 שזהו הטעם שלא תיקנו לברך (בברכת אירוסין) "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה" — "כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה"76] — כן הוא גם בנשואין שבין ישראל ואבינו שבשמים, שתכליתם הוא בשביל פרו ורבו דישראל (ברוחניות)77, שזה כולל כללות עבודת האדם, "מאי פירות. . מצוות"78, כמחז"ל79 "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ובכללות — קירוב בני ישראל ליהדות, תורה ומצוותי'.
עפ"ז מובן עוד צדהשוה של השלשה שמוחלין להם עוונותיהם — חתן חכם ונשיא — כי גם חכם ונשיא ענינם להעמיד "תולדות", "פרו ורבו" ברוחניות; ד"חכם" אמיתי הוא המלמד תורה לעמו ישראל (כפסק הרמב"ם80 "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים"), ונשיא — שאמיתית תואר "נשיא" הוא מי ש"אין על גביו אלא ה'
הערות
- 68. ולהעיר דישמעאל הי' בן אברהם וגם עשה תשובה קודם שמת אברהם (פרש"י לך טו, טו. ח"ש כה, ט), ע"ד עשו — לקמן בפנים.
- 69. אחרי טז, ל. הובא ברמב"ם הל' תשובה שם.
- 70. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז שם (ע' 128).
- 71. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 72. קדושין יח, רע"א.
- 73. וראה לעיל הערה 68; לקו"ש חט"ו ע' 192 — בנוגע לישמעאל. וש"נ.
- 74. ולהעיר גם מפרש"י בראשית ב, כד.
- 75. כתובות פ"א סי"ב.
- 76. וי"א שלכן אין מברכין שהחיינו בברכת נישואין (גליון מהרש"א לשו"ע יו"ד סכ"ח בש"ך סק"ה).
- 77. ראה סה"מ תרנ"ט ע' טזיז.
- 78. סוטה מו, סע"א.
- 79. סנהדרין יט, ב.
- 80. הל' ת"ת פ"א ה"ב. וראה שו"ע יו"ד סרמ"ה ס"ג. שו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"א ס"ח.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
שולחן ערוך, יורה דעה כ״ח - הטקסט מספריא
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף צָרִיךְ לְכַסוֹת דָּמוֹ, בֵּין צָדָן עַתָּה בֵּין שֶׁהָיוּ מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְהַכִּסּוּי הוּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ (כָּךְ מַשְׁמָע בַּאֲשֵׁרִי פֶּרֶק כִּסוּי הַדָּם), אֲבָל הַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה אַף אִם הֵזִיד וְלֹא כִּסָּה (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן כָּתַב א"ח וְכ"ה בְּכָל בּוֹ).
חַיָּב לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיְּכַסֶה: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל כִּסוּי דָּם בְּעָפָר. הַגָּה: מִי שֶׁשָּׁחַט פַּעַם הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל הַכִּסּוּי אֲבָל לֹא עַל הַשְּׁחִיטָה, דְּמַזִּיק לִבְרִיָּה (בְּמִנְהָגִים יְשָׁנִים בְּשֵׁם רַבִּי יְדִידְיָה מִשַּׁפִּירָא).
כּוֹי שֶׁהוּא סָפֵק חַיָּה, וְכִלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה, צָרִיךְ לְכַסוֹת דָּמָן וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָם בְּיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטָן; אֵינוֹ מְכַסֶה דָּמָן; וּבַלַּיְלָה, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר, יְכַסֶנּוּ.
הַבּוּ"פֶלוֹ, נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְכַסוֹת דָּמוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים בַּבּוּ"פֶלוֹ שֶׁהוּא שׁוֹר הַבָּר, שֶׁמָּא חַיָּה הוּא (הַגְּאוֹנִים וְהֶעָרוּךְ), עַל כֵּן טוֹב לְכַסּוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, אוֹ לִשְׁחֹט עוֹף גַּם כֵּן וְאָז יוּכַל לְבָרֵךְ עַל הַכִּסּוּי מִשּׁוּם הָעוֹף (בְּהַגָּהוֹת מהרי"ו).
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְמַטָּה עָפָר תִּחוּחַ, וְצָרִיךְ לְהַזְמִינוֹ בַּפֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
מְכַסֶה בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַכִּין אוֹ בִּכְלִי אַחֵר, אֲבָל לֹא בְּרַגְלוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו.
שָׁחַט וְלֹא הָיָה עָפָר לְמַטָּה, צָרִיךְ לִגְרֹר הַדָּם וְלִתְּנוֹ בְּעָפָר תִּחוּחַ וּלְכַסוֹת עָפָר תִּחוּחַ עָלָיו.
מִי שֶׁשָּׁחַט הוּא יְכַסֶה; וְאִם לֹא כִּסָה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסוֹת.
שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת אוֹ מֵאָה עוֹפוֹת, אוֹ שֶׁשָּׁחַט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסוּי אֶחָד לְכֻלָּם.
הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע הַדָּם בַּקַּרְקַע, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר חַיָּב לְכַסוֹת.
כִּסָהוּ הָרוּחַ, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת; וְאִם חָזַר וְנִתְגַּלָּה, חַיָּב לְכַסוֹת. אֲבָל אִם הוּא עַצְמוֹ כִּסָהוּ וְנִתְגַּלָּה, אֵינוֹ חַיָּב לְכַסוֹתוֹ פַּעַם אַחֶרֶת.
דָּם שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם, אוֹ מַיִם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַדָּם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם חַיָּב לְכַסוֹת; וְאִם לָאו, פָּטוּר.
נִתְעָרֵב הַדָּם בְּיַיִן אָדֹם אוֹ בְּדַם בְּהֵמָה, רוֹאִים הַיַּיִן וְדַם בְּהֵמָה כְּאִלּוּ הוּא מַיִם, וְאִלּוּ נִתְעָרֵב בְּמַיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, הָיָה בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב לְכַסוֹת.
שָׁחַט עוֹף אוֹ חַיָּה וְשָׁחַט עָלָיו בְּהֵמָה, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת; אֲבָל אִם שָׁחַט בְּהֵמָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ חַיָּה אוֹ עוֹף, חַיָּב לְכַסוֹת. הַגָּה: שָׁחַט עוֹף אוֹ חַיָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט עוֹד אַחֶרֶת וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, אִם יוֹדֵעַ שֶׁדָּם הָאַחֲרוֹן כִּסָּה דָּם הָרִאשׁוֹן, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת; אֲבָל מִסְּתָמָא חַיָּב לְכַסּוֹת (בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ד פָּסַק סְתָם שֶׁחַיָּב לְכַסוֹת, וְהוּא מְחַלֵּק אִם יוֹדֵעַ כו' דְּלָא תַּקְשֵׁי אַהֲדָדֵי הַגָּה זוֹ וְהַאי דְּשָׁחַט עָלָיו בְּהֵמָה דְּפָטוּר).
דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַכִּין, אִם אֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, חַיָּב לְכַסוֹת; וְגוֹרֵר אוֹתוֹ וּמְכַסֶהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עָפָר גַּם לְמַטָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דָּם אַחֵר, אֵין צָרִיךְ לְכַסוֹתוֹ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת כָּל הַדָּם. לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְכַסוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל הַדָּם. הַגָּה: מִיהוּ יַמְתִּין עַד שֶׁמַּתְחִיל לִירֵד טִפִּין, כְּדֵי שֶׁיְּכַסֶּה מִקְצָת דַּם הַנֶּפֶשׁ (מַהֲרַ"ל בְּשֵׁם מהרא"ק וּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם מהר"ש).
הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, לֹא יְכַסֶה; אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ דֶּקֶר נָעוּץ. וּבַלַּיְלָה, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר יְכַסֶנּוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה לוֹ אֵפֶר מוּכָן לְכַסוֹת בּוֹ צוֹאָה, יֵשׁ לְכַסוֹת בּוֹ הַדָּם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת. וְכֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וְאֵין אֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, חֶזְקַת שְׁחִיטָתָן מְקֻלְקֶלֶת, וּפְטוּרָה מִכִּסוּי.
הַשּׁוֹחֵט, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַדָּם, חַיָּב לְכַסוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, נוֹחֵר אוֹ מְעַקֵּר, כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִכִּסוּי.
צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסִימָנִים וְהַסַכִּין קֹדֶם הַכִּסוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה לֹא יְכַסֶה עַד שֶׁיִּבְדֹק הָרֵאָה; וְאִם נִמְצֵאת סְפֵק טְרֵפָה, מְכַסֶה בְּלֹא בְּרָכָה; וְהוּא הַדִּין לְכָל פְּסוּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת סָפֵק, כְּגוֹן הַהִיא דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: אֲבָל דָּבָר שֶׁמִּדִּינָא הוּא כָּשֵׁר רַק שֶׁמַּחְמִירִים בּוֹ, כְּגוֹן אִם חָתַךְ כָּל הַמַּפְרֶקֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, חַיָּבִים לְכַסּוֹת (ת"ה סִימָן קפ"ז).
מִי שֶׁאֵין לוֹ עָפָר לְכַסוֹת, לֹא יִשְׁחֹט. הַגָּה: אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עָפָר (טוּר) ; וְאִם הוּא הוֹלֵךְ בְּמִדְבָּר אוֹ בִּסְפִינָה, וְלֹא שָׁוֶה הָעוֹף כְּהֶפְסֵד הַבֶּגֶד שֶׁיִּשְׂרֹף לְאֵפֶר אוֹ הַזָּהָב שֶׁיִשְׁחֹק, תַּקִּינוּ לֵהּ רַבָּנָן לִשְׁחֹט וּלְמַצֵּא הַדָּם בְּבֶגֶד אוֹ בְּסַנְדָּל, וּמְבָרֵךְ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם עָפָר יְכַבֵּס הַבֶּגֶד אוֹ הַסַּנְדָּל שֶׁיֵּצֵא הַדָּם, וּמְכַסֵּהוּ בְּלֹא בְּרָכָה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים) וְהָכֵי נָהוּג (אוֹר זָרוּעַ והראב"ן).
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶם דָּם, מֻתָּרִין.
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַזְּרָעִים הַנִּזְרָעִים בָּהֶם מַצְמִיחִים, הֵם בִּכְלַל עָפָר וּמְכַסִין בָּהֶם. וְאִם אֵינָם מַצְמִיחִים, אִם נִקְרְאוּ עָפָר מְכַסִין בָּהֶם. לְפִיכָךְ, מְכַסִין בְּזֶבֶל, וּבְחוֹל הַדַּק מְאֹד עַד שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ כְּלָל, וּבְסִיד, וּבְחַרְסִית וּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁכְּתָשָׁן, וּבִשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּבִשְׁחִיקַת חֲרָסִים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּבִנְסֹרֶת חָרָשִׁים, וּבָאֳכָלִים אוֹ בְּגָדִים שְׂרוּפִים עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עָפָר, וּבְשִׁחוֹר, וּבְכָחוֹל, וּבְנִקְרַת הַפְּסִילִים; אֲבָל אֵין מְכַסִין בְּזֶבֶל גַּס, וְלֹא בְּחוֹל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ, וְלֹא בְּקֶמַח וְסֻבִּין וּמֻרְסָן, וְלֹא בִּשְׁחִיקַת מַתֶּכֶת אִם אֵינָם שְׂרוּפִין, חוּץ מִבְּזָהָב שָׁחוּק שֶׁנִּקְרָא עָפָר, דִּכְתִיב; וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ (אִיּוֹב כח, ו) וְאֵפֶר נִקְרָא עָפָר, דִּכְתִיב: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (רמב"ם סוף ה"ש מפכ"ה דף פ"ח ע"ב) (בְּמִדְבַּר יט, יז).
אֵין מְכַסִין בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֶרֶץ מְלֵחָה וְאֵינָהּ מַצְמַחַת. הַגָּה: וְלָכֵן אֵין מְכַסִּים בְּעָפָר לַחָה מִמַּיִם, כְּגוֹן מְתוּנְתָא; (טוּר וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק) וְאֵין לְכַסּוֹת בְּשֶׁלֶג (בֵּית יוֹסֵף וְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם גָּאוֹן דְּלֹא כְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם גָּאוֹן).
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ה:ג׳ - הטקסט מספריא
כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, כָּךְ מִצְוָה לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דְּבָרִים ד, ט). וְלֹא לְבֶן בְּנוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים, שֶׁגַּם הֵם נִקְרָאִים בָּנִים, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ, וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.
- אגרות קודש כרך ב רכב קדושין יח, ב
- לקוטי שיחות כרך לב בחוקותי שיחה א מאותו ספר קידושין יח, א
- לקוטי שיחות כרך יד תבא שיחה א מאותו ספר קדושין יח, רע"א
- לקוטי שיחות כרך טו חיי שרה שיחה א מאותו ספר קדושין יח, רע"א
- לקוטי שיחות כרך טו תולדות שיחה א מאותו ספר קידושין יח, ריש ע"א
- לקוטי שיחות כרך טו תולדות שיחה ג מאותו ספר קידושין יח, רע"א
- לקוטי שיחות כרך יח במדבר שיחה ב מאותו ספר קידושין יח, רע"א
- לקוטי שיחות כרך כה תולדות שיחה ב מאותו ספר קידושין יח, רע"א
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (מאמר א), ה'תשכ"ה קידושין יח, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ג קידושין יח, רע"א
- תורת שמואל תר"ם [ואתה תצוה] וז"ע שארז"ל על שלא ברכו בתורה קדושין יח, ב
- תורת שמואל תר"ם ואתה תצוה קדושין יח, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בא והי' כי יביאך. להבין שרש ענין פסח ומצה קידושין יח, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת יז קידושין יח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"ח קידושין יח, רע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א קידושין יח, רע"א