שיחה ב
135שיחה ב
חהגה"ש 136מדבר סיני") איז -- ,ויחן שם ישראל נגד ההר" *, ,ויחן" לשון יחיד, ווי רש"י זאַגט ,באיש אחד בלב אחד", 137(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
138(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
139(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
140(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
141(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
142(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
143(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
144(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
145ב"ה, ל"ג בעומר, ה'תשל"ה ברוקלין, 1.י.
ה' עליהם יחיו שלום וברכה :
146(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
147ב"ה, כ"ה אייר, ה'תשל"ה ברוקלין, נ.י.
להמשתתפות בכנס התלמידות בא' בסיון,
ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום :
בנועם קבלתי הידיעה על דבר הכנס לפרסומי מצוות הדלקת נרות של שבת ויום-טוב, ויהי רצון שיהי' בהצלחה מרובה.
וכיון שהכנס נועד ליום א' בחודש השלישי, בודאי תתעוררנה ויודעות כי ביום הזה באו אבותינו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר. ואמרו רבותינו ז"ל שהנסיעות הקודמות היו באופן ד,ויסעו-ויחנו" בלשון רבים, אבל כאן ויחן שם ישראל, בלשון יחיד -- כולם כאיש אחד בלב.אחד. והגורם לאחדות נפלאה זו הי' -- נגד ההר, כלומר קבלת התורה בהר סיני. כי רק. התורה, תורה אחת, שניתנה מה' אחד, בכוחה לאחד באמת גוי אחד בארץ.
ובאותו ענין, הרי זכות מיוחדת לנשי ובנות ישראל בההכנה למתן-תורה, שהאמירה להנשים בזה -- קדמה לההגדה לאנשים, כידוע דרשת חכמינו ז"ל על הכתוב כה תאמר לבית יעקב (אלו הנשים) ותגיד לבני ישראל (אלו האנשים).
והנה בכלל ענין התורה הוא כלשון הכתוב כי נר מצוה ותורה אור, ולא עוד אלא שאמרו חכמינו ז"ל ,אין אור אלא תורה".
והרי שתי נקודות האמורות מתאחדות במצוה הגדולה והחביבה שזכו בה נשי ובנות ישראל דוקא -- ומצד גודל מצות-חינוך, גם ילדות קטנות שהגיעו לגיל חינוך -- היא מצות הדלקת-נרות של שבת ויום-טוב. שמצוה זו היא להאיר את הבית ולכל הדרים בבית (אנשים נשים וטף) ולהאיר את השולחן שמסובין עליו כל בני הבית; שהשולחן הוא סמל כל צרכי האדם (אכילה ושתי' וכו') הגשמיים, שגם הם יהיו מוארים בנר מצוה, וכנוסח הברכה ,אשר קדעשנו במצותיו וציונו להדליק נר של שבת קודש".
ומובז שאשרי חלקן של נשי ובנות ישראל, לרבות הקטנות מגיל חינוך כאמור, ששליחות כה גדולה וחשובה ניתנה להן מהקדוש. ברוך הוא - להאיר עולמו באור כי טוב. ומובז גם כן, אשר ביחד עם שליחות זו ניתנו גם הכוחות למלא השליחות ובאופן הכי טוב ובמדה הכי מלאה.
148ויהי רצון שתמלאנה שליחות האמורה מתוך אור וחיות, ובתוככי כל בני ובנות ישראל -- יקבלו התורה בשמחה ובפנימיות.
בברכה להצלחה מופלגה ולבשורות טובות
ה' עליהן תחיינה שלום וברכה !
149בגשמיות וברוחניות. בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור 150איך האָב ערהאַלטן אייער שרייבן, אוז השם יתברך זאֶל דערפילן אייער האַרץ-באַגערן לטובה.
151ב"ה, יום שלישי, שהוכפל בו כי טוב, פ' נשא את ראש, ה'תשל"ה. ברוקלין, נ.י.
לכל בני ובנות ישראל בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו שלום וברכה ! ביום זה, התחלת שלשת ימי הגבלה והכנה לקבלת התורה, אוריין תליתאי ביומא תליתאי,
הרי הזמן גרמא לעורר עוה"פ על ההוספה בלימוד התורה, בכל שלשת הבחינות המרומזות בפסוקים דמתן תורה: והר סיני עשן כולו גו' ויעל עשנו גו':
עולם (מקום -- לימוד התורה בכל בית ובכל מקום), שנה (זמז - להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה), נפש (חיות -- הוספה באיכות הלימוד שיהי' בחיות יותר ובמילא ידע וישיג בעומק יותר),
ועד שכל שלשת לבושי הנפש -- מחשבה, דבור ומעשה - יהיו ,ממולאים" בתורה, שבמחשבתו ישיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה, ודיבורו יהי' כמש"ג ודברת בם ולא בדברים אחרים והמעשה -- כי 152מדבר בכח גדול וכמחז"ל עה"פ כל עצמותי תאמרנה -- שהלימוד צ"ל ערוך בכל רמ"ח איברים,
נוסף על מעלת הלימוד היטב -- שמביא לידי מעשה קיום כל המצוות כולן,
ועד שכל שלשת הענינים דנר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר - יהיו בו בשלימותם,
וזוכים לברכה המשולשת בתורה -- בפרשת שבוע זה: יברכך גו' יאר גו' ישא גו' שלום,
ובקרוב ממש -- למילוי הבקשה: זכור עדתך קנית קדם גאלת שבט. נחלתך הר ציון זה שכנת בו,
בביאת משיח צדקנו, מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תושב"כ ושבע"פ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה כו' ויבנה מקדש (השלישי) במקומו ויקבץ נדחי ישראל.
בברכה -- בנוסח הידוע - לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות
נ.ב.
ע'פ מחז"ל מצוה גוררת מצוה - כאן המקום לעורר גם ע'ד שאר המבצעים: מבצע תפלין ומבצע מזוזה -- אשר בפרשיות שבהן נאמר והוכפל הציווי דת"ת ,בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".
153מבצע צדקה -- ,אשר על ידה נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה,
מבצע בית מלא ספרים (דתורה ותפלה -- שלימוד התורה שאחרי התפלה הוא נעלה ביותר),
מבצע נרות שבת קודש ויו"ט -- ע"פ מחז"ל דנר מצוה מביא תורה אור.
ויה"יר שיעשה כאו"א בכהנ"ל בשמחה -- ובלשון ברכת נר תה"ש זמן מתן תורתנו -- שמודים ומברכים ה' נותן התורה : שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.
6-2
ב"ה, מוצש"ק פ' בהעלתך את הנרות, כ"ב סיון ירחא תליתאי, ה' תשל"ו ברוקלין, 1.י. תלמידי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש מאנטרעאל ה' עליהם יחיו שלום וברכה ! במענה לההודעה ע"ד חג הסיום דכמה כתות -- ביום הרביעי כה סיון, הוא ירחא תליתאי, 154יה"ר שיהא אצל תלמידים המסיימים, בתוככי כל תלמידי ישיבות תומכיתמימים בכל מקום שהם, שליט"א, חג הסיום -- חג התחלה טובה לתוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה (הנגלה והחסידות) -- בהקדמת עבודת התפלה,
וההוספה ב(גדול) תלמוד שמביא לידי מעשה (קיום המצוות) תוסיף בהידור בקיום המצוות,
וכציווי תוה"יק להעלות בקודש,
אשר תמיד צריך כאו"א, ובפרט תלמידים ות*ח, ללכת מחיל אל חיל - לחנך את עצמו בזה ולהוסיף בפועל בקודש,
ומיוסד על הכלל גדול בתורה מצות ואהבת לרעך כמוך -- להוסיף - כמובן בזמנים ואופנים שתרשה הנהלת הישיבה -- בהשפעה והינוך הזולת, שיוסיף גם הוא בתורה תפלה ומצות,
וכאו"א מהעושים והמעשים -- יעשו בכ"ז כדבעי ליי למיעבד, וכמדובר זה כמה פעמים בארוכה ובפרטיות ע"ד
מבצע חינוך -- שכללות התורה ה"ז הוראה וחינוך, ובהר סיני היו בנ"י כתינוק בביה"ס -- ואיך שהוא מבצע כללי -- גדול וכולל מבצעים הכלליים -- עליהם נכתב במכתב דאשתקד* ועל שייכותם גם שלהם לתורה :
*) נדפס לקמן ע' 225. המו"ל.
155מבצע תורה: הרי מדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה (אלא שכמה פעמים ככה) -- הצלחה רבה בלימוד התורה.
מבצע תפלין ומבצע מזוזה -- אשר בפרשיות שבהן נאמר והוכפל הציווי דת"ת ,.בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", וציווי התורה ה"ז נתינת כת.
מבצע צדקה -- אשר על ידה נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה,
מבצע בית מלא ספרים (דתורה ותפלה -- שלימוד התורה שאחרי התפלה הוא נעלה ביותר),
מבצע נרות שבת קודש ויו"ט -- ע"פ מחז"ל דנר מצוה מביא תורה אור.
וכן הוא בנוגע למבצע כשרות האכו"ש -- מזון הגוף ושייך הוא ודוגמתו התורה, מזון הנפש, ונאמר ותורתך בתוך מעי.
ומבצע טהרת המשפחה -- וכנרמז גם במחז"ל דמתן תורה ה" עיז דבנינו עורבים אותנו.
ויה"ר שיוסיפו בכהנ"ל הוסיף ואור
וזה גם יחיש ויקדים קיום היעודד: תרוממנה קרנות צדיק -- משיח צדקנו, עליו נאמר וירם קרן משיחו.
בברכה להצלחה בכל האמור
6-2 156... ובעמדנו בתחלת ירחא תליתאי בו יהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי עִ'י תליתאי ביום תליתאי,
אשר מעניני מתן תורה ונקודה העיקרית הוא ביטול הגזירה וההבדלה שבין עליונים ותחתונים, ולא עוד אלא שאני (הקב"ה) המתחיל, היינו שביטול זה התחלתו מצד העליון, שאז אין כל הגבלה בזה ועד שאפשר להיות התאחדות גמורה.
יהי רצון שיעשה כאו"א כָל התלוי בו בזה בנוגע לעליון ותחתון אשר.
בכל הענינים -- הן הרוחנים והן הגשמים, הן הפרטים והן הכללים.
מתחיל מדרגות אלו כמו שהן בתורה (סתים וגליא דאורייתא) ועד לתחתון הגשמי והחומרי ממש שאין תחתון למטה ממנו ונפש וחיות רוחנית אשר בו מדבר הה,
ועשי' ועבודה זו מביאים קיום היעוד : ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר.
בברכה -- כלשון הרב הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר -- לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות
(ממכתב ג' סיון, ה'תשכיד)
6-2
= ...דא'ג לכתבו מכ"ש מנ"א תוכן המדובר כאן בעת ההתועדות', דהגילוי דשעת מתן תורה, ה" רק ענין של תוספת, -- מובן שמופוך מעיקרא, שהרי מ"ת הוא כללות סדר כל ההשתלשלות וכו' וכו'. ואין להאריך בדבר הכי פשוט. מה שכן הי' מדובר, שאף שעשרה מהווים פרהסיא הממלאת כל העולם הזה, ז, א. שממלא ברוחב בענין השטח, משא"כ בעומק 157וגובה, המשכה ממקום נעלה ביותר, בזה שייך כמה דרגות גם למעלה מעלה מעשרה, והרי דבר פשוט שהדרגות הם אין קץ לגובה ועומק, וזה"ע דס' רבוא -- חכם הרזים שממשיך מדריגת רז, ועד"ז במתן תורה. וכנראה שכמה ענינים נרשמים -- כעין זה. ולפלא איך זה הקורא אין מרגיש כלל בהאמור -- שזה מורה על העדר מוחלטי דשימת לב, וד"ל..
(ממכחב כ"ב אלול, תשזכ)
ב"ה, ג' סיון ה'תשכ"ת
התלמידים המבוגרים מהישיבה קטנה דתומכי תמימים ליובאוויטש..
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
בנועם קבלתי מכתבם מ.. באייר, בו כותבים החלטתם הטובה להשפיע על התלמידים היותר צעירים לקרבם לדרכי ומנהגי החסידות על ידי פעולות קבועות ולהיות להם לדוגמא חי' של תלמידי תו"ת.
אשר בודאי נעשה כ"ז בהדרכת -- ופשיטא שבהסכמת -- הנהלת ישיבת תומכי תמימים.
כן בטח יודעים הם בדין תורתינו הק' בדבר שהוא טופח על מנת להטפיח. שצריך להיות מים ולחלוחית יותר מאשר בלח סתם, ובענינינו כאן הרי -- אין מים אלא תורה, ועפ"י ביאור רבותינו ז"ל מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כולי, אשר בהנוגע לכל אחד ואחד הוא שלא הביישן למד, שאף שמתבייש לגלות שאינו מבין או שצריך ביאור יותר, אבל לרוב אהבתו לתורה יורד ממדרגתו ומוותר על כבודו ושואל ומבקש ביאור. וגם כשיגדל הרי גם אז הורונו חכמינו ז"ל אשר מלימוד עם תלמידים לומדים יותר מאשר חברים ואפילו עם הרב. והרי נרמז כל זה בכללות ענין נתינת התורה, אשר התחלת מתן תורה היתה על ידי וירד ה' על הר סיני. וניתנה התורה לבני ישראל, אשר נשמתם ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אשר שם דוקא מקבלת התורה תורת חיים ומקיימת המצות עליהן נאמר והי בהם.
158ויהי רצון שיוסיפו בהתמדה ושקידה בלימוד נגלה ודא"ח, ויבוא הלימוד במעשה בפועל בקיום המצוות בפועל ובהשפעה על הזולת ויהי'י כל זה מתוך שמחה וטוב לבב, כמו בכל עניני עבודת השי"ת.
בברכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות
.. . ובקשר עם זמן מתן תורתנו הממשמש ובא, אביע לו איחולי בנוסח הרב, כ"ק מו"ח אדמו"ר, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
כמו בשאר עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' מדייק בלשונו כמו ששמע מאביו, בטח כן הוא גם בנוסח הברכה לחג השבועות.
והדיוק שבזה אפ"ל * שהוא שעל ידי שהדבר בשמחה ולא בכפי' הריהו גם בפנימיות, שלכן תורת חב"ד דורשת פנימיות ושמחה גם יחד, אלא שגם בשמחה עצמה מדגישה הפנימיות שבזה, שאז השמחה מחדירה תוך-תוכיותו של האדם עד שצפה ועולה גם לחוץ. ובאמת הרי בכל ענין של תרבות - הסימן של תרבות אמתית הוא כשהיא פועלת בפנימיות, ולא כהעולם המעמידים את נקודת ההדגשה על החתיצוניות, כמו עניני נימוס וכיו"ב. משא"כ בחסידות חב"ד שהנקודה התיכונה היא שיהי' המוח שליט על הלב, ומאחר שצריך להשליט בפנימיות ובשלימות, הרי מוכרח שהשליטה תה" ניכרת גם בחיצוניות. (ממכתב די סיון, היתעוייח)
6-2
.. . במה שהעיר בשולחנו הטהור של אדמו"ר הזקן רי"ס תצ"ד בפירושו על מה שאומרים בשבועות זמן מתן תורתנו שהוא מפני דבקביעות שלנו שע'פ חשבון, שבועות תמיד בששי בסיון זמן מתן התורה. ומקשה 159שבירושלמי סוף מס' ר"ה מפרשים כתוב בתורה שמרומז בו ששבועות זמן מית.
והנה מובן שלא על אדה"ז תלונתו -- כ'א על המציאות. וכלשון חז"ל מפורש -- ששבועות פעמים חל בחמישי בסיון, שאז הרי פשיטא שאין ענין לומר זמן מ"ת, אפילו ע"פ מה שכתב מהר"ל מפראג שמעתיקו במכתבו, מכיון דלכל הדיעות בחמישי בסיון יום החמשים לספה"ע אין זה מתן תורה. ורז"יל אמרו בפירוש שלפעמים חל בחמישי בסיון. וע"כ צ"ל שמאמר הירושלמי הוא בדרך אסמכתא, וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. ועד"ז מוכרחים לתרץ קושיא יותר חזקה מאשר הביא כת'"ר והוא המובא בכ"מ שענין שני הלחם שמקריבים בשבועות ה"ז ענין דלכו לחמי בלחמי, מתן
התורה, והרי שני הלחם מקריבים גם כשחל שבועות בחמישי בסיון. (ממכתב ט' סיון תשייח)
לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני להביע ברכתי לכ', בסגנון הרב הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר -- לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
כבר מובא בכמה ספרים, אשר עשרת הדברות חובקות כל סדר ההשתלשלות, וגם מה שלמעלה מההשתלשלות, ועד למטה מטה - ובסגנון רבנו הזקן בתניא קדישא -- שאין תחתון הימנו. שלכן התחלת עשרת הדברות היא: אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בסדר מלמעלה למטה, שארץ מצרים הרי היא למטה באין ערוך אל ,אלקיך", להבדיל, אלקות כמו שהוא מלובש בטבע (אלקים בגימ' הטבע), ועל דרך זה האין ערוך בין .אלקיך" ו,הוי'" שם העצם, ועד"ז האין ערוך בין הוי' ל,אנכי", כלשון הזהר, אנכי -- מי שאנכי, דלא איתרמיז לא בשום אות ואפי' לא בשום קוץ.
וסופן של עשרת הדברות עמקי שאול ששם זקוקים לאזהרת לא תרצח וגו', אזהרה לבעל בחירה-שניתנה לו היכולת דבחירה חפשית, ולמטה מטה עד -- בסגנון חכמינו ז"ל -- אפילו יתוש קדמך (עיין תניא פ' כ"ד).
וכל האמור ניתן בבת אחת, וכמו שהדגישו חכמינו זיל האחדות דעשרת הדברות דכולם ניתנו בדיבור אחד ובבת אחת. וזאת התורה -- הוראה - שהצורה והחומר, הרוחניות והגשמיות, רק למראה עיני בשר נפרדים הם, 160ועד שאפשר שיהיו מנגדים זה לזה, ועד -- למלחמה זה בזה. ותפקיד האדם -- אתם קרויים אדם -- להתחיל מהגברת הצורה על החומר, הרוח על הגשם וכולי, ועד להתאחדות ואחדות ויחוד עד תכליתו, -- שכל פרט שבבריאה, ועל אחת כמה וכמה כללות הבריאה, תכריז אנכי הוי' אלקיך גו' לא יהי' לך, כמו שהי' בעת מתן תורה, ועד להכרה שאין עוד מלבדו. (ממכחב ריש ירחא תליתאי, תשכ"ד)
... ביום זה אשתקד, או, בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ,ביום הששי קרב שבת קדש אחר חצות לסדר כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת להוי" כתב' כ"ק מו"ה אדמו"ר הכ"מ לאנ"ש ותלמידי התמימים המתיישבים באה"ק ת"ו, אחרי הודיעו אותם אשר ,צויתי להנהלת ה,מרכז לעניני חינוך" לשלוח לכם ספר תורה", אשר קבלת ספר התורה יהי" לכם,
,לאות זכרון תמיד במוחכם ובלבבכם, לסדר את כל חייכם הפרטיים והכלליים, על פי התורה, וכפי שהורונו אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. לחנך את בניכם ובנותיכם יחיו בדרכה, בלי כל פשרות, ולהאציל מרוחה, רוח ישראל סבא, על שאר אחיכם בני ישראל יחיו, הקרובים והרחוקים לעת עתה, בהשפיעכם עליהם לנחותם הדרך העולה בית איל, היא דרך לימוד התורה ביראת שמים וקיום המצות בהידור. מתוך קירוב אמיתי הנובע מאהבת ישראל ומדות חסידות אשר על פי תורת דברי אלקים חיים.
והי' כל אחד ואחת מכם, נר להאיר את חושך הגלות, אשר אתם ואנו נמצאים בו, באור הוי', עדי יקיים ה' את יעודו, על ידי נביאיו הקדושים, להשמיענו קול מבשר משמיע ישועה. כי נחם הוי' עמו, והולך לפנינו הו" לקבץ גליותנו ולגאלנו גאולת עולם".
והנה בכל יום ויום מקבלים אנו את התורה, ובכל יום ויום אנו מברכין נותן התורה, שנותנה לנו בכל יום,: וביתר שאת הוא בחג השבועות, זמן מתן תורתנו דכללות השנה.
161לקומי הוספות / תגה"ש שיחות 11
ובחג זה ובימים שלפניו ושלאחריו עלינו להתבונן ביותר בדברי הרב המובאים לעיל, בהתבוננות המביאה לידי פועל טוב במשך כל השנה בכל הענינים המנויים וספורים במכתבו.
ב"ה. ר"ח תליתאי ה' תשט"ז ברוקלין, 1 י.
אנשי כפר חב"ד הם ובני ביתם
ה' עליהם יחיו שלום רב וברכה עד בלי די!
הפ"נ כללי שלהם נתקבל. וקראתיו ערב ראש חדש מתן התורה על ציון מיסד הכפר חב"ד ומנהלו כ"ק מו"ח אדמו"ר, העומד ומשמש ומעורר רחמים רבים למילוי משאלות לבבם לטובה, ולהתחזקות הכפר והתפשטותו, ולמילוי תפקידו כמרכז הפצת המעינות באה"ק תובב'א -- מתוך מנוחת הנפש והגוף, הרחבת הדעת ובשמחה ובטוב לבב.
הצעתי שמשך המעת לעת דזמן מתן תורתנו שהוא גם הילולא דדוד מלכא חסידא והבעל שם טוב, יתחלקו למשמורות אומרי תהלים ולמשמורות לומדי חסידות -- אנשי הכפר ואנ"ש ומתלמידי לוד שיחוגו בכפר חב"ד, ויסיימו ויחתמו היו"ט בהתועדות חסידותית כאחים ממש כי אב אחד לכולנו, ובהתעוררות והחלטות לחיזוק כל עניני הכפר וביחוד -- מוסדות התינוך הקימים וביסוד חדשים ביסל"מ דפוס וסמינר לבנות ועוד.
16212 לקומי הוספות / חגה"ש שיחות
בברכה שיקוימו בהם, בתוך כלל ישראל, דברי נותן התורה: בחקותי (חקיקה שבתורה וחקיקה שבנפש) תלכו (מהלכים בלי גבול) ואת מצותי תשמרו ועשיתם (ביד ימין. עיין ד"ה אם בחוקותי -- בס' המאמרים תרכ"ו) אותם גו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו גו' וישבתם לבטח גו' ונתתי שלום גו' והשבתי חי' רעה גו' והתהלכתי בתוככם גו' ואולך אתכם קוממיות -- וכדרז"ל (ב"ב עה, א) שתי קומות, בתורת הנגלה ונבתורת החסידות, בנפש ובגוף, בגשמיות וברוחניות.
ובברכת קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, לבשורות טובות בטוב הנראה והנגלה, (כי ב"ע מודי בעצרת דבעינן לכם) ולאלתר לגאולה האמתית והשלימה
... בנועם שמעתי מחברכם האברך ... שי' על דבר בקורכם בארצות הנוית ועל ידו הנני שולח לכם ברכת ,בואכם לשלום" ופ"ש ואיחולים טונים.
מובן מאליו אשר אחת ממטרות הביקור בארה"ב או בשאר מדינות צריכה להיות לרכוש כבוד ותהלה בעד הישוב בארצנו הקדושה תבנה ותכונן על ידי שישמשו דוגמא וסמל מהתפתחות החיים בארה"ק ת*"ו וייצגו לפני כל את מיטב כחות עמנו החשוב והנעלה אשר בו.
ומהו החשוב והנעלה אצלנו לעיני כל העמים ?
מאז היות עם בני ישראל לגוי, זאת אומרת מזמן מתן תורתנו -- אשר מאורע זה חוגגים אנחנו בחג השבועות הבא עלינו לטובה בימים הקרובים - הנה עם בני ישראל המעט מכל העמים, המעט בכמות אבל מזמן זה עצמו שימש מופת ומורה דרך לתבל כלה באיכות ברוחניות: הפצת רעיו אחדות האלקות, שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכו' וכו'.
מאז ועד עתה, בכל דור ודור קמים עלינו, אבל למרות כל זה -- הנה עִם בני ישראל חי וקים, בה בשעה אשר המתקוממים עליו אשור ובבל יון ורומי סופם היתה כלי' ולא נשאר מהם שריד ופליט.
163ברור על פי הנ"ל כי יסוד קיומו של עמנו אינו תלוי בכמות כי אם באיכות. לא בכח הזרוע כי אם בערכים הרוחניים הנצחיים אשר ספג עמנו אל קרבו ויהיו עמו לאחדים ובלשון הכתוב: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
ב"ה, ערב שבת קדש לסדר וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ה'תש"כ ברוקלין, נ.י.
תלמידי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש לחג הסיום, מאנטרעאל 164בברכה להצלחה בגשמיות וברוחניות גם יחד
... משנ"ת * דעפ"י תורת הבעש"ט השגחה פרטית היא גם בקש ועלה, אם זהו דוקא במין הצומח אבל לא במין הדומם, והטעם מפני שכמה נשמות מתגלגלות בצומח משא'"כ בדומם.
מענה: ובהקדמה: א) משום ענין הגלגולים אין לחלק בין הצומח והדומם, כי גם בדומם יש מתגלגלים ר"ל, וכמ"ש בארוכה בש' הגלגולים הקדמה כ"ב, שער המצות פ' עקב ועוד. ולאידך גיסא -- אין להכריח השגחה פרטית בכל פרטי הצומח מפני שנשמות מגולגלות בהם כי לא בכל נברא פרטי ממין הצומח מוכרח להיות נשמה מגולגלת. ב) את"ל אשר השגחה פרטית בדצ"ח הוא דוקא מפני שמגולגלת שם נשמה (או מפני שאפשר אשר תתגלגל בם נשמה), היינו מפני שזה נוגע למין המדבר דוקא - אז אין כאן חידוש בתורת השגחה פרטית של הבעש"ט, כי גם הקודמים לו הודו בהשגחה פרטית בדצ"ח במקום שזה נוגע לאדם המושגח, וכמ"ש בסוף ס' שומר אמונים ועוד.
ומה שגילה לנו הבעש"ט - וידועה ראי' המכרעת של רבנו הזקן בזה ממרז"ל (חולין סג, א) במשפט השלך והדג -- אשר כל פרט ופרט גם 165מדצ"ח מושגח הוא בהשגחה פרטית מצד עצמו. וכ"ה פשטות מרז"ל זה, ששופטים את השלך והדג עצמם.
- ועניז זה יש לעשותו פרט מענין הכללי שפירש ופרסם הבעש"ט אשר לעולם ה' דברך נצב בכל פרטי הדצח'ם. דכיון דבכל רגע ורגע דבר ה' מהווה כל פרט ופרט מהבריאה כמו שהי" בששת ימי בראשית, הרי אין כאן זמן פנוי למקרה ועוד שכמו שכל המאמינים אין אומרים ענין המקרה בעת הבריאה עצמה. ואפילו בפרט מדצ"ח. כמו"כ הוא ממש בכל רגעי קיום פרטים אלו, כיון שהודיע הבעש"ט שהם מתהווים בכל רגעי קיומם מאין ואפס המוחלט -
ובעומק יותר: כל הבריאה וכל המאורעות דשיתא אלפי שני דהוו עלמא עלו במח' הקדומה דא"ק, וכולם נסקרים שם בסקירה אחת. מובן אשר איזה מאורע שיהיי, אם הי' באופן אחר מכמו שאירע עתה הי ג"כ שינוי בסקירה ומת' זו כביכול. והנה מח' זו ורצון כללי זה הם עפ"י כוונה העליונה ומשלימים אותה בדיוק דלא פחות ולא יותר. נמצא אשר כל מאורע איזה שיהי' (ואפילו בדומם) לכל פרטיו משלים הוא, ע"י שאירע דוקא באופן כזה, את הכוונה העליונה. -- וראה בד"ה על כן יאמרו המושלים תרצ"ו עדכ"ז.
ואדרבה סוג היחידי במאורעות, שלפעמים, אין אנו יודעים אם מתאים הוא לכוונה העליונה, הם מאורעות מין המדבר ודוקא המובחר שבו והמושגח ביותר, היינו איש הישראלי כי הוא רק הוא בעל בחירה ובידו לשנות תפקידו מה שהוטל עליו עפיי כוונה זו. משא"כ כל שאר הנבראים, אשר פקודתו ית', המתאמת לכוונה העליונה שמרה רוחם. ועיין ג"כ אגה"ק סכ"ה.
והטעם בפנימיות ע"ז ייל מפני שמקור אמיתית הבחירה הוא למעלה ממקום כוונה הנ"ל, ישראל קדמו לתורה. ועיין לקו"ת ביאור לד"ה והניף
וד"ה יו"ט של ר"ה רס"ה. (ממכתב אלול, תש"ח)
,.. בתו'א ד'ה חייב איניש לבסומי השני (צח, סע"ד): שע"י שכפה עליהם הר כגיגית באו להקדמת נעשה לנשמע, ובמדרש תנחומא ובתוס' (שבת פח, רע"א) מוכח דהקדמת נעשה לנשמע הי' קודם כפיית ההר.
166מדרשות חלוקות הן. וכמש"כ בתו"א כן הוא במדרש תהלים א, ד.
ב"ה, י"ב סיון ה'תשל"ג ברוקלין, 1 י. לכל עסקני החינוך הכשר בפרט ולכל העסקנים חובבי תורה ומצוה בכלל
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
בעמדנו ביום סיום וחותם של ימי התשלומין של חג השבועות, זמן מתן תורתנו,
ובהמשך להמדובר ומודגש בההתועדויות של חה"ש ושלפני' ושלאחריי,
מיוסד על מחז"ל אשר רק (ומיד) כשאמרו ישראל בנינו יהיו ערבים שלנו (שנקיים התורה) נתן הקב"ה את התורה לישראל,
ארשה לעצמי להוסיף בזה, ענין שהזמן גרמא, אשר חוב קדוש על כל אחד ואחת שהיכולת בידם לעשות וזכות גדול,
לעשות כל התלוי בהם אשר כל בן ובת בישראל יתחנכו בחינוך על 167טהרת הקודש -- הן בשעות המוקדשות ללימוד, הן בשאר שעות היום והלילה (ואדרבא).
ואף שחוב זה וזכות זה כל השנה זמנם הוא -- בתוקף ביותר הם בימי זמן מתן תורתנו והסמוכים להם, ימי זכרון לימים אלה בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים שאז ניתנה ערבות זו בפעם הראשונה.
ולהעיר ג"כ על האפשריות המיוחדות שישנן בחדשים אלה בהרבה מדינות -- באה"ק ובחו"ל -- שמפסיקים הלימודים בכו"כ בתי ספר (או עכ"פ ממעטים בהם שעות הלימוד) למשך שבועות רבים -
ועייז -- מספר רב של מורים ומדריכים ומחנכים מתפנים מעבודתם הרגילה, ובטח בחפץ רב ישתפו פעולה בביסוס והתפשטות החינוך הכשר --
ואלפים ורבבות מהתלמידים והתלמידות אפשר -- ולכן גם מוכרת - להכניסם למחנות קייץ מתאימות -- באופן שיהיו באוירה אחידה ספוגה יהדות אמתית במשך זמן ארוך, לפי ערך -
משא"כ במשך כל השנה כולה -- שאי אפשר בלי סתירה איזו שהיא בין אוירת: ביה"ס, בית ההורים, הרחוב וכו',
אפשריות מיוחדת במינה ושערכה והשפעתה חשובות ביותר, 168108 לקומי הוספות / תגה*ש שיחות
שלכן כל השתדלות בזה ויגיעה -- כדאיות הן. ובודאי יקויים בכל זה: יגעת ומצאת.
ויה"יר שיעשה כאו"א מהמחנכים ומעסקני החינוך וכל מי שיש בידו לעשות -- בעצמו ולהפעיל את כל מי שהשפעתו עליו -- בכל האמור ולהקים מחנות מחנות דבני ובנות ישראל אשר כל רואיהם יכירום כי זרע ברך הּ' המה, לומדי תורתו, תורת אמת ותורת חיים ומקיימי מצותיי,
עדי נזכה לקיום היעוד: אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם גו'
(וכנאמר לפני זה:) והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא,
בביאת משיח צדקנו אשר ירד מים עד ים (באה"ק ובחו"ל) ומנהר עד אפסי ארץ. בכבוד ובברכה
6-2
ביה, ייב סיון ה'תשליג ברוקלין, נ.י. לעסקני אנ"ש בכלל, ולחברי הנהלות מוסדות חב"ד במיוחד אשר בעיר...
ה' עליהם יחיו שלום וברכה :
מצו"ב העתק מכתבי לכל עסקנים חובבי תומ"צ -- ומובן שעאכו"כ צ"ל המדובר בו בכאו"א השייך לרבותינו נשיאינו, שמסנ"פ על חינוך בנ"י בכל מקום שהם -- שיהי'" עטה"ק.
169ומהנכון שלר"ח תמוז, הוא חודש הגאולה, הבע"ל יגמרו כל התכניות וההכנות וכו' לעבוה"ק האמורה,
ולימי הגאולה יב-יג תמוז הבע"ל -- תהיינה כבר כו"כ פעולות ממש. וכל המרבה ה"ז משובח,
ואיז לך דבר העומד בפני הרצון ובפרט שזכות הרבים מסייעת וברכות רבותינו נשיאינו על כאו"א תחולנה.
בברכת הצלחה ולבשו"ט בכ"ז
בכדי שתהיינה הפעולות באופן מסודר ובמילא בהצלחה יותר -- כדאי שבכל עיר ועיר יהיי ועד שיקשר את העושים והמעשים זע"ז, יתאים ויתווך וירכז וכו'. וגדול כח הרבים וכת הציבור. וכמבואר בדרושי החלצו מאתכם אנשים.
ב"ה, י"ז בירחא תליתאי, ה'תשליג ברוקלין, 1.י. תלמידי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש לחג הסיום, מאנטרעאל
ה' עליהם יחיו
לקראת חג הסיום, הנני שולח ברכתי להתלמידים המסיימים, בתוככי כל תלמידי ישיבות תומכי-תמימים בכל מקום שהם, שליט"א, אשר יוסיפו חיל בלימוד התורה בתוספת התמדה ושקידה, לימוד על מנת לעשות ולקיים מצותי' בהידור ובשמחה,
וכמודגש כמה פעמים, שענינו של סיום זה אינו כפירוש העולם, אלא הכנה ועלי' לשלב נעלה יותר, ובלשון הידוע מעלין בקודש.
170כיון שבשנה זו מועד חג הסיום הוא בסיום ירחא תליתאי בו יהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי,
כאן המקום לעורר עוד הפעם, בהמשך להמדובר בהתועדות ונכפל במכתבב * דיום טיום וחותם ימי התשלומין של הג השבועות, זמן מתן תורתנו,
אשר חוב קדוש וזכות גדול על כל אחד ואחד, ועל אחת כמה וכמה על תלמידי וחניכי ישיבות תומכי-תמימים, לעשות את התלוי בהם, ולכל לראש על ידי -- דוגמא חי' ובדברים היוצאים מן הלב, אשר כל בן ובת בישראל יתחנכו בחינוך על טהרת הקודש. ובפרט בימי חדשי הקיץ אשר אז אפשרויות מיוחדות לעשות ולפעול בזה רבות ונצורות.
ואשרי חלקם של כל אלו שמקרבים לבבות ילדי ישראל לאביהם שבשמים, קירוב אמתי במעשה בפועל על ידי לימוד התורה וקיום המצוות בכל יום, וכידוע תורת רבותינו בביאור המשנה שנים אוחזין בטלית, כו
ויהי רצון שיקויים בהם ובכל אלו שיתחנכו בחינוך על טהרת הקודש על יזי השפעתם ובכלל: אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה. וכמדובר כמה פעמים, אשר ככל שיקדש אדם עצמו למטה הרי זה
*) נדפס לעיל ע' 166 ואילך. המו"ל.
171,מעט" בערך למעלה. ומרובה מידה טובה, שמלמעלה מקדשין אותו ,הרבה" אפילו בערך הלמעלה,
עדי נזכה לקיום היעוד אשר תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי, ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
בברכת הצלחה רבה ולבשורות טובות בכל האמור
6-2
ב"ה, אסרו-חג השבועות, זמן מתן תורתנו, ה'תשל"ו ברוקלין, נ.י. תלמידות המסיימות ,בית רבקה" ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום : בנועם נתקבלה הידיעה על דבר חגיגת הסיום -
וכבר מלתי אמורה שסיום כגון זה אינו אלא סיום של שלב, והכנה לעליי לשלב נעלה יותר -
ובפרט שהוא בשנה שהוכרזה כ,שנת חינוך" -- להוסיף אומץ והשתדלות ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני תורה ומצותי' כל אחד ואחת 172מבגני ובנות ישראל בכל מקום שהם, הן בנוגע לעצמם והן בנוגע להפצתם בכל סביבתם.
ועוד זאת, שחגיגת הסיום נועדה בחודש זה של מתן-תורה, אשר כדברי חכמינו זכרונם לברכה הכל הי' משולש: תורה משולשת -- תורה נביאים וכתובים, ישראל משולשין -- כהנים לויים וישראלים; חודש משולש -- ניסן אייר וסיון, וכו',. הרי חודש זה ,מסוגל* לכל דבר טוב, ואין טוב אלא תורה.
והשם יתברך יברך את כל אחת ואחת מהן בהצלחה מרובה בלימודן ובהנהגתן ולהיות דוגמא חי" ומאירה לכל הסביבה.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור
ביה, שלהי חודש סיון, ה'תשל"ז
ברוקלין, 1. י. תלמידות המסיימות בי"ס לנערות ,בית רבקה" דמאָנטרעאֶל ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום :
בנועם קבלתי הידיעה על דבר חג הסיום.
ועל דרך זה ימי הקיץ הבאים לאחרי הסיום, הנקראים ימי ,חופש', תכליתם, כמובן, לא בטלה ח"ו ואפילו לא חלישות בהתמדה ושקידה, אלא אדרבה, כיון שיש חופש מכמה ענינים צדדיים, צריך לנצל הזמן והמרץ שנתפנו מהם בכדי למלא אותם ברוח התורה ובלימוד התורה, ובהדגשה על המעשה שהוא העיקר, היינו קיום המצוות בפועל ובהנהגה למופת.
והרי הזמן מעורר את המחשבה והמחשבה מעוררת את המעשה, 173שעומדים אנו בסיום חודש סיון, ירחא תליתאי, שבו ניתנה תורתנו, אוריאן תליתאי, לעמנו, עמא תליתאי, כהדגשת חכמינו ז"ל (שבת פח, א).
וידוץ שהתורה ניתנה על יסוד ,בנינו עורבים אותנו", שמזה מובן שכוחות מיוחדים ניתנו לתלמידים ולתלמידות בלימוד התורה וקיום מצותי' ביחד עם האחריות הכי גדולה בעד שמירתם ומסירתם מדור לדור. וכגודל האחריות כן גודל הזכות שבזה, כמובן ופשוט.
והשי"ת יצליח את כל אחת ואחת מכן בכל האמור וימלא משאלות לבבכן לטובה בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות תמיד כל הימים 174ב"ה, ערב שבועות, זמן מתן תורתנו, ה'תשכ"ג - שנת המאה וחמשים להסתלקות רבנו חזקן - ברוקלין, 1.י.
175בברכה להצלחה מופלגה ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות 176ב"ה, י"א סיון, ה'תשל"ה
ברוקלין, נ.י. תלמידי ישיבת ערב חב"ד בביהכ"נ ,צמח-צדק" בירושלים עיה"ק תבנה ותכונן ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו ה' עליהם יחיו שלום וברכה :
בנועם קבלתי דו"ח ההנהלה על התקדמותכם בלימוד תורתנו וקיום מצותי', ועל פעולותיכם הטובות בקשר עם המבצעים וכו'.
ויהי רצון שתלכו מחיל אל חיל בכל עניני התורה ומצותי' ותהיו למופת ולברכה לרבים.
ובפרט שבאים אנו מחג השבועות, זמן מתן תורתנו, אשר בודאי יודעים אתם סיפור חכמינו ז"ל, שלפני שנתן הקב"ה את התורה לעמנו ביקש ,ערבים" שיהיו אחראים ללימוד התורה ולקיום מצותי בכל הדורות; ורק אחרי שאמרו ,בנינו ערבים בעדינו" נתן הקב"ה את התורה לכל ישראל. והרי זה מדגיש החשיבות המיוחדת של ילדי ישראל לא רק באותו מעמד אצל הר סיני, אלא בכל הדורות, שהרי התורה נצחית היא. ומכאן ברור שהנהגת כל אחד ואחד מבני ישראל הוא ענין חיוני לא רק בשבילם הם, אלא גם בשביל כל עמנו באשר הם שם.
אי לזאת תקותי חזקה שתוסיפו חיל בלימודכם תורתנו הקדושה בהתמדה ושקידה ובזריזות קיום מצותי' בהידור ובאופן דמוסיף והולך, כהוראת תורתנו ,מעלין בקודש".
ברכתי שלוחה לכל אחד ואחד מכם להצלחה מרובה בכל האמור, ובפרט לקיץ בריא ושמח בכל הפרטים, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
בברכה לבשורות טובות בכל האמור 177(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
178(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
179(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
180(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
181(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
182(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
183(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
184(נתן לכ"א מהנוסעים למדינת ענגלאַנד, אוסטרליא ושאר המקומות שמדברים אנגלית -- תניא עם תרגום אנגלי (הוצאה החדשה); להנוסעים לשאר המדינות, וכן לכל הילדים הנוסעים -- תניא (פורמט כיס)).
הערות
עמוד 135
- 1. שבת פו, ב. רש"י יתרו יט, א.
- 2. ראה תו"א סז, ג. קט, ג. וראה בארוכה במאמר ד"ה בחודש השלישי שנאמר בההתוועדות.
- 3. הל' פסח ס"ס תצד.
- 4. יתרו שם ו.
- 6. שם יב.
- 66. שם יו"ד - יא.
- 7. לשון אדה"ז שם.
- 8. ) כמובן גם מהמבואר באגה"ק סי"ד.
- 9. בוכות כח, א. וש"נ.
עמוד 136
- 0. יתרו שם ב.
- 1. ראה רמב"ן עה"פ (קדושים יט, יז): ,בי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו וכו'".
- 2. סהמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל. וראה גם תניא פרק לב. קונטרס אהבת ישראל,
- 3. נדרים פ"ט ה"ד.
- 4. קה"ע שם.
- 5. כמבואר בתניא שם.
עמוד 137
- 6. ע"ד לשון המשנה -- סוף מס' מדות.
- 16. מו*נ ח'ג פמ"ז. ושם: ,ולרוב הצורך להיות כהן גדול במקדש תמיד .. הוזהר מלטמא למת ואפילו לאלו הקרובים". וראה לקמן הערה 8 ש,ממלכת כהנים"* היא כהנים גדולים.
- 3. דג זת"ג קמז, בי
- 4. בשו"ע אדה"ז סקכ"ח סי"ט שולל רק ,כהן השונא כו'". אבל מזה שמסיים שם ,ועל זה תקנו כו' באהבה* מוכח שב"כ צ"ל באהבה, וי"ל דענין ,כהן השונא" הוא בנוגע לסכנה דוקא.
- 8. בעה"ט יתרו שם ו. וראה אגדת בראשית פ' ע"ט [פ']: ,שכולם נקראו כהנים בסיני שנא' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים .. כל אחד ואחד מהן כאילו כהן גדול כו'".
- 9. יתרו שם כא.:
- 0. אחרי טז, ב. וראה פרש"י שם.
- 1. וזהו מ"ש רש"י (שם, א) משל לחולה כו', שכוונתו בזה: דזה מה שהוזקק אהרן לזירוז מיוחד הוא לפי שהי' בבחי' ,חולת אהבה" -- ראה בארוכה לקו"ש ח'ז ע' 121.
עמוד 138
- 2. ראה כתובות סא, ב במשנה.
- 2. אור תורה לך, א, 3) פרש"י עה"פ (יתרו שם, ו).
עמוד 139
- 4. ראה שבת נט, ב. כתובות קג, ב. סוטה יב, א. תנחומא וירא יט.
- 5. ב"מ פה, א.
- 6. ראה ב"ח או"ח סי" תח
- 7. שו"ע אדה"ז סכ"ה סי"א.
- 8. פיוט וכל מאמינים.
- 9. ברכות ו, א.
עמוד 140
- 0. לשון הכתוב -- בשלח טו, טז.
- 1. להעיר מתענית כג, א.
- 2. בפיה'מ ר"פ חלק ד"ה וכת חמישית. וראה הל' תשובה פ"י ה"ה. ושם ה"ב, שעבודה מאהבה ,היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לזה והיא מעלת אברהם אבינו כו".
- 3. היום יום ע' נט.
עמוד 141
- 1. בקרוב ממש ובעגלא דידן. (משיחות אור לר"ח סיון ה'תשל"ז)
- 4. ראה שער הכוונות תפלת ערבית ד"א. נגיד ומצוה תפלת שחרית. ובכ"מ. וראה לקו"ש ח"ט ע' 292 ואילך.
- 5. ב"ב י, א. שו"ע אדה'ז סוסצ"ב.
- 6. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ו וש"ני
- 7. ירמי' לא, ת,
עמוד 142
- 1. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
- 2. דמכיון שמ"ת שבכל שנה הוא באופן נעלה יותר (כמבואר בכ"מ. וראה גם [לעיל] שיחות אור לר"ח סיון ש.ז. [ה'תשל"ז] בתחלתן) -- הרי נמצא, שגם בנוגע להענין דביטול הגזירה שמתחדש בכל שנה באופן געלה יותר -- הימים שלפני חגה"ש הם כמו קודם מ"ת.
- 3. יתרו יט, כ.
- 6. משפטים כד, א.
- 65. ראה המשך וככה תרל"ז פכ"א -- ס"*ע כה (ופט"ו): שהגורם הוא חזק ונעלה יותר מהנגרם.
- 6. ראה לקו"ת ס"פ במדבר,
- 7. 1] אז זהו תחתון שאין תחתון למטה ממנו.
עמוד 143
- 1. ) יתרו יט, ב. פרש"י שם.
- 9. יתרו שם ו.
- 0. שם יו"ד.
- 4. 1ו) ראה שו"ע אדה"ז סו"ס תצד. וראה שיחות הנ"ל, שבכל שנה ושנה בימים אלו צריך להיות מעין הענינים (ובאותו הסדר) שהיו לפני מ"ת בפעם הראשונה.
- 2. ראה פרש"י משפטים כד, ד.
- 3. ענינו -- מבואר בכ"מ בחסידות (בדרושי בשעה שהקדימו). וראה גם ד"ה בששה"ק שנאמר בההתוועדות.
- 4. וע"ד המבואר (אוה"ת וישלח רלה, א. ד"ה לעולם יהא אדם תרצ"א. ועוד) במעלת תפלת המנחה.
- 5. ראה שיחות הנ"ל סעיף ד' וה'.
- 6. ראה שם ס"ז
עמוד 144
- 7. ירוש' חגיגה פ"ב ה"ג -- הובא בתוד"ה עצרת (חגיגה יז, א). רות רבה פ"ג, ב.
- 8. לקו"ד ח"א לב, א. \
- 9. וראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 22 ואילך, השייכות ד(הסתלקות) דוד המלך והבעש"ט להענין דמ"ת.
- 0. וראה גם בארוכה לקו"ש שם ע' 250 ואילך ובהמצויין שם.
- 1. משלי ו, כג. וראה רש"י ד"ה בנים ת"ח (שבת כג, ב). זח"ב קסו, א.
- 2. ראה אגה"ק סי"ז.
עמוד 145
- 3. שהרי מ"ת הוא ע"י בנינו עורבים אותנו (שהש"ר פא, ד 4) ב"ב יו"ד, א. ונת' בארוכה בתניא פליז.
- 2. 6-2
עמוד 146
- 1. בכבוד ובברכה להצלחה ולבשורות טובות 62 7
עמוד 148
- 1. 6-2
עמוד 149
- 1. 6-2
עמוד 150
- 1. (ממכחב מוצש"ק יב סיון תשל"א)
- 2. *) נדפס בלקו"ש ח"ח ע' 242. המו"ל.
עמוד 151
- 1. יום . טוב: ראה קידושין מ, א. פיה"מ להרמב"ם ריש פאה. אור התורה בראשית (לג, א), משפטים (א'קנז ואילך).
- 2. התחלת .. הגבלה: שו"ע אדה"ז או"ח סו*ס תצ"ד (משבת פז, א
- 3. הגבלה והכנה : הגבול אומר להם כו' ואתה (משה) תזהירם כו' מזרזים את האדם קודם המעשה כו' (רש*י יתרו יט, יב. שם, כד).
- 4. אוריין תליתאי : שבת פח, א. וראה ר' נסים גאון שם. אור תורה להה"מ ד"ה במדרש ביום הזה (לג, ג).
- 5. המרומזות .. עשנו: ד"ה והר סיני תרכ"ח (..בפיי הראב"ד לס' יצירה כו' ורבינו אאזמו"ר כו' ששנה הם כו' ומסתמא שמע כן מהמגיד בו" ולפי' ס"י כו'). וראה ד'ה פזר תרצ"ב ס"ב.
- 6. ידע וישיג : להעיר מרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד (ה"ח-ט): נפש כו' היודעת ומשגת כו' יודעת ומשגת כו'. ועד"ז בהל' תשובה פ'ח ה"ג.
- 7. שלשת .. התורה: ראה תניא רפ"ד. הל' ת'ת לאדה"ז פ"א סוס"ד.
- 8. שבמחשבתו . . התורה : להעיר מתורת הבעש"ט שבמקום שהרצון ומח' מלובש שם שם הוא כולו (אוהית במדבו א' תמב. ד"ה רפאנו תרת"ץ). וראה ירוש' ברכות ספ"ו: הסיע דעתו כמי שהוא שינוי מקום. ובזח*ג רמז, ב: אדם דאיהו מחשבה.
- 9. ודברת אחרים : יומא יט, ב. הל'י ת"ת שם פ"ג ה*ה-ז,
עמוד 152
- 1. -----
- 2. מדבר .. איברים: תניא רפל"ז. עירובין נד, רע'א.
- 3. הלימוד היטב .. כולן: הל' ת"ת שם פ"ד, ה"ב.
- 4. דנר .. מוסר: משלי וא"ו, כג. שערי אורה בהקדמה. אוה"ת עה*פ. קונטרס עץ החיים. לקוטי לוייצ לזח'א ע' רטז.
- 5. המשולשת .. שלום: נשא ואו, כד-כו. וראה לקו"ת נשא כז, א.
- 6. שלום: ובספרי שם: זה שלום תורה. וראה רמב"ם סוף הל' חנוכה.
- 7. זכור .. בו: תהלים עד, ב.
- 8. מלך .. ישראל: ראה רמב"ם הל' מלכים ספי'א. .
- 9. כפי תושב"כ ושבע"פ: בא בהמשך למש"כ שם סוף ה"ג (אלא שהושמט ע"י הצנזור): וכל המוסיף או גורע כו' ה*ז בודאי רשע ואפיקורס, ועפ'ז גם יומתק סיום הרמבים כאן: ... ישראל ה"ז משיח בודאי.
- 10. בשבתך .. ובקומך : דברים וא"ו, ז. יא, יט.
עמוד 153
- 1. צדקה .. ככה: תו"א בתחלתו (א, ב). וראה אוה"ת שם שהפי' אלף דוקא (ולא גוזמא כעירובין
- 2. ב, ב. תוד"ה תליסר ברכות כ, א. ועוד). התורה שאחרי התפלה: ראה ברכות ה, ב. ובתוס' (רא"ש ור' יונה) שם שרש"י אוסר ללמוד
- 3. קודם התפלה. אבל ראה לקו"ת ברכה צו, ב. נרות .. אור : ראה כתהאריז"ל (שער הכוונות וכו') במקומו בארוכה וזה סוד כי נר מצוה כו'.
- 4. מחז"ל .. אור: שבת כג, ב. ברכת נר חה"ש: שקודמת לברכת קידוש.
- 5. בהעלתך את הנרות: ע"י תפלה ותורה (דרושי בהעלותך דרבותינו נשיאינו).
- 6. הנרות: להעיר דבלקו"ת ריש פרשתנו -- לא ביאר מדת היסוד (וכן לא -- בהעתקתו שבאוה"ת ע' שלז), אבל נמצא הוא בד"ה זה שבאוה"ת ע' של. ועוד.
- 7. ירחא תליתאי : זמן מ"ת תליתאי (שבת פח, א. וראה ר"נ גאון שם).
עמוד 154
- 1. כמה כתות: להעיר מברכות (סג, ב): עשו כתות כתות ועסקו בתורה.
- 2. ביום הרביעי: בו ניתלו המאורות, וע" האדם להוסיף עליהם (ראה ד"ה בהעלתך, תרלל).
- 3. כה סיון: ראה מגלת תענית פ"ג.
- 4. הסיום .. התחלה: ע"ד ש,מתכיפין התחלה להשלמה" (רשות לחתן בראשית. טאו"ח סתרס"ט. וראה א"ר שם).
- 5. בהקדמת עבודת התפלה: ראה בהכות ה, ב. לקו"ת ברכה צו, ב. סידור נו, א. סד"ה מי כמוכה, תרפ"ח.
- 6. בנגדול) תלמוד : קדושין מ, סע"ב. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ב.
- 7. להעלות בקודש : ברכות (כת, א) וש"נ. וראה זח"ג קסב, ב.
- 8. ללכת מחיל אל חיל: ראה סוף ברכות. לקוטי הש"ס להאריז"ל שם. שו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס קנה. \
- 9. הכלל .. כמוך: קדושים יט, יח ובתו"כ שם (הובא בפרש"י שם). תניא פ' לב.
- 10. בחורה תפלה ומצות: עמידה תליתאי דהעולם (אבות פ"א, מ"ב).
- 11. כדבעי ל" למיעבד: כתובות סז, א. וראה תניא פ"ל.
- 12. ובהר .. בביה"ס : תוס' שבת קטז, רע*א. ירוש' תענית פ"ד, ה"ה.
עמוד 155
- 1. חורה .. תפלין: שייכותם מיוחדת עיין ד"ה תפלין דמארי עלמא (תרנ"ג), ד"ה איתא במדרש תהילים הידוע, ועוד.
- 2. בשבתך .. ובקומך : דברים וא"ו, ז. יא, יט.
- 3. וציווי .. כח: וגם הבטחה, כי לא ידח ממנו נידח ובודאי יעשה תשובה כו' (הל' ת"ת שם פ"ד סוס"ג. תניא ספל"ט).
- 4. צוקה .. ככה: תו"א בתחלתו (א, ב).
- 5. נרות .. אור: ראה כתהאריז"ל (שער הכוונות וכו') במקומו בארוכה : וזיס כי נר מצוה כו'.
- 6. מחז"ל .. אור: שבת כג, ב. \
- 7. מזון .. מעי: להעיר מתניא ספ"ה.
- 8. במחז"ל .. אותנו: שהש"ר א עה"פ משכני אחריך נרוצה.
- 9. חרוממנה .. משיחו: תהלים עה, יא. מדרש תהלים שם.
- 10. תרוממנה קרנות צדיק: להעיר מכתר ש"ט סימן שה.
- 11. משיח צדקנו: דהידוש התורה אז היא ג"כ עצמיותה (קרן -- ראה חידושי הרשב"א בהכותב לע"י חולין ס, ב) -- לקו"א להה"מ ס"ו. וראה קה"ר יא, עה"פ כי אם שנים. רמב"ם בחותם ספרו (הל' מלכים). דרושי רבותינו עה"פ הנה ישכיל עבדי.
- 12. וירם קרן משיחו: ש"א ב, יו"ד. וראה לקוטי לוי יצחק לש"ס ע' קד.
עמוד 156
- 1. ירחא .. ביום תליתאי : כרבנן (שבת פח, א) וכן הלכה (שו"ע אדה"ז ר"ס תצד).
- 2. חליתאי : ראה פי' ר*נ גאון (שבת שם)
- 3. ביטול הגזירה . . המתחיל : שמו"ר פי*ב, ג.
- 4. סתים וגליא דאורייתא : שהם דרגא ע'ג דרגא (זח'ג עג, א)
- 5. הגשמי .. למטה ממנו: ראה תניא פל"ו.
- 6. ונפש .. מדבר ה': שער היחוה"א פ'א.
- 7. תנגלה .. דבר : גילוי בלי שום לבוש, יראו בראי' חושיית, פי ה' דבר ומהווה כל הנבראים (ראה תניא ושהיחוה'א שם).
- 8. *) נדפס תוכנו בלקו*ש ח"ד ע' 1332. (המו*ל).
עמוד 158
- 1. *) ראה לקו"ש ח"ד ע' 1307. ח"ח ע' 272. המו"ל.
עמוד 160
- 1. פוטוגרפיא ממכתב זה באה בקונטרס חה"ש תש"ט ע' 179 2 לקו"ת ד'ה להבין מ"ש ביום השמע"צ ספ"ב. ועיייש ד*ה כי קרוב אליך ספ"א.
עמוד 161
- 1. (ממכחב יום הששי ערב שבת קדש אחר חצות לסדר כי תבואו אל הארץ וגו" ושבתה הארץ שבת להו", השי"ת)
- 3. שיחת יום ב' דחה"ש תש"ט אות'יט.
עמוד 163
- 1. והוא הדין לתכלית ביקורכם בכל מקום בואכם ברצות למצוא את האופייני בחיי היהודי, העיקר של עם ישראל, אשר בזה נבדל הוא, בזה הוא מצטיין וזוהי מעלתו. הנה צריכים להעלות על נס ולהדגיש את הכחות הרוחניים של עם ישראל, הגברתו את הצורה על החומר וכפתגם נביאינו: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.
- 2. בברכת חג שמח והצלחה במילוי שליחותם האמיתית ותפקידם הנפשי בעולם זה. (ממכתב ר"ח סיו;ן, ה'תעשי"א)
- 3. ה' עליהם יחיו שלום וברכה :
עמוד 164
עמוד 166
- 1. ובמכילתא דרשב"י. (ממכתב י"א שבט, תשכ"ב)
- 2. סיום .. התשלומין: רבנו הזקן בסידורו (לפני ובא לציון גואל). ודלא כי'א דגם בי"ג משום ספיקא דיומא (הובא בשע"ת סקל*א סקי"ט. וראה מחה"ש שם). וייל טעמי' דאדה"ז, מפני דכל עניו תשלומין אלו הוא בעניז הקרבנות, ולית תמן ספיקא דיומא.
- 3. וחותםס: שהכל הולך אחריו (ברכות יב, א).
- 4. התשלומיץ .. תורתנו: להעיר מהדיעה שויכסהו הענן ו' ימים - הי' לאחרי מ"ת וכלו בי"ב סיוז (יומא ד, סע'א. סדר עולם רבה פ"ו. רש"י ס"פ משפטים).
- 5. בנינר .. לישראל: תנחומא ר"פ ויגש. שהש"ר עה"פ משכני אחריך.
- 6. חוב קדוש .. בחינוך: ראה שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בגודל ענין החיגוך עתה: ביום בואו לארצה"ב - ט' אד"ש ה'ש"ת ולאחר זה לפעמים הכי תכופות (חלקם נדפס בספרי השיחות).
- 7. כל התלוי .. בחינוך : להעיר ממשינ (משלי (כב, ו) הדגשה שנוגע לכל ימי חייו דהמחונך): חנוך גו' גם כי יזקיז לא יסור ממנה, ולהעיר משערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פליז ואילך.
- 8. כל בן ובת בישראל: כי נפש אחת מישראל היא עולם מלא (סנה' לז, א).
עמוד 167
- 1. על טהרת הקודש: שגם לימודי חול ועניני הרשות נשמרים מכל דבר לא טהור כאילו היו קודש (ראה חגיגה יט, ב. תו"א יב, ב. ועוד. וראה סד"ה זכור את יוה"ש תרכ"ו). ע"ד הציווי: בכל. דרכיך דעהו (טושו"ע או"ח סרל"א).
- 2. ואדרבא : כי בהנוגע לחינוך ממש (ולא רק ידיעה) -- חשיבות מיוחדת דוקא לשעות אלו. וראה חנוך לנער לאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ושם מבחיי ר"פ שמות.
- 3. כל השנה זמנם הוא: להעיר מב"ב (ח, ב): השתא נמי דעתאי עילווייהו.
- 4. כל השנה .. בתוקף ביותר : נוסף על עניז הזריזות. וראה אגה"ק סכ"א. ובלקוטי לוי יצחק (על התניא ע' לח) דזריזות מקו האמצעי.
- 5. זכרון לימים: ועפדרז"ל עה"פ והימים האלה נזכרים ונעשים שבהזכר זכרם למטה נעשים בפועל כו' (לב דוד פכ"ט בשם הרמ"ז בס' תקון שובבי"ם. וראה משנה ספ"ג דגטין. שו"ת הרזי אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה).
- 6. ערבות זו בפעם הראשונה: כיון שנתינת התורה היא בכל יום (לקו"ת דברים פא, ג. וראה ברכות (כב, א) אף כאן כו'. שם סג, ב. ובלשון הצפע"נ (מהד"ת כד, א ועוד): דבר נמשך, נצח6 -- הרי גם הערבות צ"ל בכל יום.
עמוד 168
- 1. יגעת ומצאת : ראה מגלה (ו, ב). ולהעיר מתורת הה"מ (הוספות ללקו"א שלו. הוצאת קה*ת ח, ב) עהיפ כמראה אדם עליו מלמעלה שכפי שאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה (גם בענין שמחה וכיו"ב. וראה זח"ב קפד, ב).
- 2. אשפוך .. להפליא: יואל ג, א. שם ב, כו. וראה אוה"ת להצ'צ שם.
- 3. ירד .. ארץ: תהלים עב, ח,
- 4. באה"ק ובחו"ל : פרש"י (ועוד) שם. וראה רמבים הל' מלכים פי"א : ומשלו מים עד ים כו' ויתקן את העולם כולו כו' ולעבדו שכם אחד.
עמוד 169
עמוד 170
- 1. בסיום ירחא: והכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א).
- 2. תליתאי .. תליתאי: שבת פח, א. ועיי"ש בפי' ר"נ גאון.
- 3. חוב קדוש .. בחינוך : ראה שיחות כ"ק מו*ח אדמו"ר בגודל ענין החינוך עתה בכ"מ : ביום בואו לארצה*ב -- ט' אד"ש ה'ש"ת, ולאחר זה לפעמים הכי תכופות (חלקם נדפס בספרי השיחות).
- 4. את החלוי .. בחינוך : להעיר ממש"נ (משלי (כב, ו) הדגשה שנוגע לכל ימי חייו דהמחונך): חנוך גו' גם כי יזקין לא יסור ממנה, ולהעיר משערי אורה ד*ה בכ"ה בכסלו פליז ואילך.
- 5. כל בן ובת בישראל: כי נפש אחת מישראל היא עולם מלא (סנה' לז, א).
- 6. על טהרת הקודש: שגם לימודי חול ועניני הרשות נשמרים מכל דבר לא טהור כאילו היו קודש (ראה חגיגה יט, ב. תו"א י, ב. ועוד. וראה סד"ה זכור את יוה*ש תרכ"ו). ע'ד הציווי: בכל דרכיך דעהו (טושו*"ע או"ח סרל*א).
- 7. תורחת רבותינו: ד"ה רבי אומר, ה'ש"ת. ובכ"מ.
- 8. אדם .. מלמעלה: יומא סיום פרק תליתאי. וראה ד"ה וראיתם (פ' שלח, תרס"ו).
- 9. =="
עמוד 171
- 1. חרבה .. רעהו: רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.
- 2. כי .. הוי': ישעי' יא, ט. וראה אוה"ת להצ"צ שם.
- 3. כי מלאה גר ולא ילמדו גור: צירוף שני כתובים. וראה זח"ג כג, א.
- 4. ולא .. רעהו: כן הוא ברמב"ם שבדפוס, אבל בירמי' לא, לג: ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו. ובזח"ג שם: ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואת רעהו. וראה לקוטי לוי יצחק לשם (ס"ע רט): מתחלה איש את אחיו כו' ואח"כ כו' רעהו.
- 5. ולא ילמדו .. גדולם: ראה ש' האמונה פט"ז. לקו"א להה"מ ד"ה בי תורה (ה, ד).
- 6. כי כולם .. גדולם: ירמי' שם. והקדים קטנם לגדולם כו' (לקוטי לוי"צ שם מס' ע"ח, עיי"ש).
עמוד 172
עמוד 173
- 1. 6-2
עמוד 174
- 1. ה' עליהם יחיו שלום וברכה :
עמוד 176
עמוד 177
- 1. שנוהגים ללמוד בימי הספירה מס' סוטה דף ליום דף ליום (היום יום ע' נא).
- 2. קיצורים והערות לתניא ע' קיח.
- 3. דברים א, א - א, ה,
- 4. ) תנחומא דברים ב. פסיקתא זוטרתא -- עה"פ דברים א, ה. רש"י שם.
- 5. נוסף על ענין הביאור שעי"ז -- עיין ג'כ תו"א משפטים עז, ד ואילך הבירור שעי"ז. וראה ג"כ בהקדמה -- להעתקת תניא (ח"א) באגגלית (דלקמן הערות 11, 12) ע' א! ואילך.
- 6. מגילה לא, ב. תוס' שם ד"ה משה.
- 7. לקו"ת במדבר טו, ג. אוה"ת לשם. וראה ג*כ לקו"ש ח"ד פ' דברים. ח"ה ע' 33 הערה 116.
- 8. ראה שמו"ר ספכ"ח.
- 9. תבוא כז, ח. וראה סוטה לו, א.
עמוד 178
- 0. שבת קלג, ב.
- 1. ח"א -- קה"ת ברוקלין ה'תשכ"ב. ח*ב: ה'תשכ"ה. ח"ג: ה'תשכ"ו. ח"ד: ה'תשכ"ח. ה"ה: ה'תשכ"ח.
- 2. ח'"א - קה"ת ברוקלין, ה'תשכ"ח. ח"ב וח"ג -- ה'תשכ"ט.
- 3. ח"א -- קה"ת ברוקלין, ה'תשכ"ט.
- 4. תנחומא קרח יא. ועד"ז ב*ב עד, א. במדב"ר טז. ועוד.
- 5. ראה ג"כ שיחת תגה"ש ש.ז. [תשלזה].
- 6. ענין הגעגועים -- ראה ד"ה צור תעודה תרצ'ג פ"ג. שופר של ר"ה תש"ב.
עמוד 179
- 1. (משיחת ערב חגה"ש היתשל*ה)
- 7. תהלים קלט, יב.*
- 8. פסחים סח, ב.
- 9. שיום ההסתלקות שלו הוא בחה"ש, וראה לקו"ד ח"א לב, א. שם מב, א.
- 20. ראה לקו"ש ח"ח ע' 249 הערה 14.
- 1. שבעצרת מת דוד (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג (וכ"ה בר"ר פ"ג,ב) -- הובא בתוס' חגיגה יז, א) מלכא משיחא.
- 1. תבוא כז, ח.
- 2. ראה תיב"ע. סוטה לו, א..
עמוד 180
- 1. [וזוהי ההוספה בההוראה ד,באר היטב" -- שהיתה התורה והעתקתה כתובים ביחד על אותם האבנים עצמם -- על האמירה ד,הואיל משה באר את התורה", דכל דבור ה"ה נפרד בפ"ע]
- 3. קדושין מ, סע"ב.
עמוד 181
- 1. לקוטי הוספות / חגהייש שיחות 11
- 2. בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. (משיחת ש"פ נשא ה'תשל"ה)
- 64. ראה רמב"ם סיום הלכות מלכים וסיום כללות הס' יד החזקה.
- 4. 6-2
- 1. שבת פח, א.' 2) שמו"ר פי"ב, ג.
עמוד 182
- 3. פ"ד.
- 4. כמחז"ל אין אור אלא תורה (תענית ז, ב).
- 5. ע'פ תורת הבעש"ט שכל דבר ודבר אשר האדם רואה או שומע: היא הוראת הנהגה בענודת השם כו' (הוספות לכש"ט סי' קכח, וש"נ. וראה שם ס" קכט).
- 6. אשר כשקורא ושונה הקב"ה קורא ושונָה כנגדו (תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד) כמו שהיי להלן -- בעת מ"ת (ראה ברכות כב, א. תו"א כא, ב
- 7. שזהו גדלות הלימוד (הלי ת*ת לאדה"ז פ"ד ס"ב וד).
- 6. ) ברכות לא, א. ולא נאמר בקיצור: כשנפטר אדם מחבירו יהי" בדבר הלכה כו
- 9. ובפרט עפ מחז"ל (פסחים פז, ב) צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות.
- 0. הלכה גם מל' הליכה.
עמוד 183
- 1. רמב"ם הל' מלכים ספי"א: וקבץ נדחי ישראל.
- 2. עקב יא, יב. 3) במש"נ כי בשמחה תצאו וגו' (ישעי' נה, יב).
עמוד 184
- 1. (שיחת יום ב' פ' בהעלותך, ט"ז סיון, ה'תשל"ה - להאורחים שיחיו (שבאו לחגה"ש) הנוסעים חזרה)
- 4. ראה יליש עה"פ: בהעלתך את הנרות כו' הנרות לעולם ופי' המג"א בזית רענן שם: גרות של שבת או של חנוכה. ובאוה"ת עה"פ (ע' שכה): הנרות קיימים לעולם ע"י מצות שבת כו'.
- 5. ישעי' ס, יט.
רש"י על שמות י״ט:א׳ - הטקסט מספריא
ביום הזה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ; לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא בַּיּוֹם הַהוּא, מַהוּ בַּיּוֹם הַזֶּה? שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה חֲדָשִׁים עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נְתָנָם (ברכות ס"ג):
ביום הזה THE SAME (lit., this) DAY — on the day of the New Moon. (Mekhilta; Shabbat 86b). It ought not to write ביום הזה, but ביום ההוא, “on that day”; what, then, is the force of the words “on this day”? Since they refer to the day when the Israelites came to Sinai to receive the Torah they imply that the commands of the Torah should be to you each day as something new (not antiquated and something of which you have become tired), as though He had only given them to you for the first time on the day in question (Yalkut Shimoni on Torah 273; cf. Berakhot 63b).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
מדרש תנחומא, וירא י״ט - הטקסט מספריא
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח, ד-ה). מַהוּ? כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, שִׁלְטוֹן הוּא וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ. אֶלָּא מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, שׁוֹמֵר מִצְוָה, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁמְּשַׁמְּרִים מִצְוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם גְּזֵרָתָן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְגוֹ' (איוב כב, כח). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָן. עָמַד מֹשֶׁה כִּבְיָכוֹל תָּפַשׂ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵשׂ בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי. וְיֵשׁ לְךָ לִלְמֹד מִפָּסוּק אַחֵר, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט, יד). הֱוֵי, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.
משנה תורה, הלכות תשובה י׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
רש"י על שמות כ״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
ויכתב משה. מִבְּרֵאשִׁית וְעַד מַתַּן תּוֹרָה, וְכָתַב מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמָרָה:
וישכם בבקר. בַּחֲמִשָּׁה בְּסִיוָן:
ויכתב משה AND MOSES WROTE [ALL THE WORDS OF THE LORD] — from בראשית up to (but not including) the account of the Giving of the Torah and he wrote down the commandments that were given to them in Marah (cf. Mekhilta on Exodus 19:10).
וישכם בבקר AND ROSE UP EARLY IN THE MORNING — on the fifth of Sivan (cf. Rashi on Exodus 19:11) (Shabbat 88a).
תלמוד ירושלמי חגיגה ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבִיאִים שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן:
הלכה: בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. הוּתְּרָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. לֹא הוּתְּרָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. אֵי זוֹ הִיא סְמִיכָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. מֵאֶתְמוֹל. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי בְּאָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁסָּמַךְ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לֹא יָצָא. שַׁלְמֵי נְדָבָה שֶׁסָּמַךְ עֲלֵיהֶן מֵאֶתְמוֹל יָצָא. מַה פְלִיגִין. בְּשַׁלְמֵי חֲגִיגָה. בֵּית שַׁמַּי עָבְדִין לוֹן כְּשַׁלְמֵי נְדָבָה. בֵּית הִלֵּל עָבְדִין לוֹן כְּאָשָׁם מְצוֹרָע. אָמַר רִבִּי יָסָא הֵן דַּתְּ אָמַר. אָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁסָּמַךְ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לֹא יָצָא. בִּזְמַנּוֹ. עִיבֵּר זְמַנּוֹ נַעֲשֶׂה כְּשַׁלְמֵי חֲגִיגָה.
אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי אוֹסֵר לָהֶדְיוֹט הֲרֵי אֲנִי מַתִּיר לַגָּבוֹהַּ. בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַתִּיר לָהֶדִיוֹט אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר לַגָּבוֹהַּ. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי. וַהֲרֵי נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ. שֶׁהֵן מוּתָּרִין לָהֶדִיוֹט וַאֲסוּרִין לַגָּבוֹהַּ. אָמְרוּ לָהֶן בֵית הִלֵּל. לֹא. אִם אָמַרְתֶּם בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת שֶׁאֵין זְמַנָּן קָבוּעַ. תֹּאמְרוּ בַחֲגִיגָה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי. חֲגִיגָה אֵין זְמַנָּהּ קָבוּעַ. שֶׁאִם לֹא חָג בְּרִאשׁוֹן חוֹגֵג בַּשֵּׁינִי. שֶׁאִם לֹא חָג בַּשֵּׁינִי חוֹגֵג בַּשְּׁלִישִׁי. אָמְרוּ לָהֶן בֵית הִלֵּל. חֲגִיגָה זְמַנָּהּ קָבוּעַ. שֶׁאִם לֹא חָג בָּרֶגֶל. אִינוֹ יָכוֹל לַחוֹג לְאַחַר הָרֶגֶל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי. וַהֲלֹא כְּבָר נְאֱמַר אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל. מִשָּׁם רְאָיָיה. לָכֶם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה. [אֲבָל] נַעֲשֶׂה הוּא לַגָּבוֹהַּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר טַעַם אַחֵר. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁכִּירָתָךְ סְתוּמָה כִּירַת רַבָּךְ פְּתוּחָה. בְּשָׁעָה שֶׁכִּירָתָךְ פְּתוּחָה אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא כִירַת רַבָּךְ פְּתוּחָה. דָּבָר אַחֵר. אֵינוֹ בַּדִּין שֶׁיְּהֵא שׁוּלְחָנָךְ מָלֵא וְשׁוּלְחַן (רַבָּךְ) [קוֹנָךְ] רֵיקָם.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה עֲבַר קוֹמֵי סִדְרָא וּשְׁמַע קָלְהוֹן קְרָיֵי הָדֵין פְּסוּקָא. וַיִּזְבְּחוּ לַיי זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת לַיי לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא. אָמַר. מָאן דִּמְפְסִיק לֵיהּ כְּבֵית שַׁמַּי. מָאן דָּקָרֵא כוּלֵּיהּ כְּבֵית הִלֵּל. נִיחָא עוֹלוֹת לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא. שְׁלָמִים לְמָחֳרַת הַיּוֹם. וְאֵין שְׁלָמִים בָּאִין כְּבֵית שַׁמַּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. דָּוִד מֵת בָּעֲצֶרֶת. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל אוֹנְנִין והִקִרִיבוּ לְמָחָר.
מַעֲשֶׂה בְהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה וְסָמַך עָלֶיהָ. חָבְרוּ עָלָיו תַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּי. הִתְחִיל מְכַשְׂכֵּשׂ בִּזְנָבָהּ. אֲמַר לָהֶן. רְאוּ נְקֵיבָה הִיא וּשְׁלָמִים הֵבֵאתִיהָ. הִפְלִיגָן בִּדְבָרִים וְהָלְכוּ לָהֶן. לְאַחַר יָמִים גָּבְרָה יָדָן שֶׁלְבֵּית שַׁמַּי וּבִיקְשׁוּ לִקְבוֹעַ הֲלָכָה כְדִבְרֵיהֶם. וְהָיָה שָׁם בָּבָא בֶּן בִּוטָא מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּי וְיוֹדֵעַ שֶׁהֲלָכָה כְבֵית הִלֵּל. פַּעַם אַחַת נִכְנַס לָעֲזָרָה וּמְצָאָהּ שׁוֹמֶמֶת. אָמַר. יְשַׁמּוּ בָתֵּיהֶן שֵׁל אֵילוּ שֶׁהֵישִׁמוּ אֶת בֵית אֱלֹהֵינוּ. מֶה עָשָׂה. שָׁלַח וְהֵבִיא שְׁלשֶׁת אֲלָפִים טָלִים מִצֹּאן קֵדָר וּבִיקְּרָן מִמּוּמִין. וְהֶעֱמִידָן בְּהַר הַבַּיִת וְאָמַר לָהֶן. שְׁמָעוּנִי אֲחַיי בֵית יִשְׂרָאֵל. כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה יָבִיא עוֹלוֹת יָבִיא וְיִסְמוֹךְ. יָבִיא שְׁלָמִים וְיִסְמוֹךְ. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִקְבְּעָה הֲלָכָה כְבֵית הִלֵּל. וְלֹא אָמַר אָדָם דָּבָר. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בֵּירִבִּי לָעְזָר. הָדָא כַסָּא בְּשֵׁירוּתָה בְעָיָיא מוּלַיי. סָסָא דְקִיסָּא מִינֵּיהּ וּבֵיהּ. כָּל גּוּמִרָא דְלָא כְוִויָא בְשַׁעְתָּהּ לָא כְוִויָא. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵית הִלֵּל שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה וְסָמַך עָלֶיהָ. וְרָאָהוּ אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּי. אָמַר לָהֶן. מַה זוֹ סְמִיכָה. אָמַר לוֹ. מַה זוֹ שְׁתִיקָה. וְשִׁיתְּקוֹ בִנְזִיפָה וְהָלַךְ לוֹ.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ד׳ - הטקסט מספריא
ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע חוץ מארבעה יסודות האלו מחוברים מגולם וצורה וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות האלו אבל כל אחד מארבעה היסודות אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד.
דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה מטבור הארץ למעלה כלפי הרקיע ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע למטה עד לאמצע שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו ואין הילוכם לא בדעתם ולא בחפצם אלא מנהג שנקבע בהן וטבע שנטבע בהן:טבע האש חם ויבש והוא קל מכולם והרוח חם ולח והמים קרים ולחים והארץ יבשה וקרה והיא כבידה מכולם והמים קלים ממנה לפיכך נמצאים למעלה על הארץ והרוח קל מן המים לפיכך הוא מרחף על פני המים והאש קל מן הרוח ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה לפיכך יראה בהם החום יתר ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ כמו האבנים לפיכך יראה בהם היובש הרבה ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים לפיכך יראה בהם הלח יתר ועל הדרך הזה ימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש וכן ימצאו גופים שיראה בהן הקור בלבד וגופים יראה בהן הלח בלבד וגופים יראה בהן הקור והיובש כאחד בשוה או הקור והלח כאחד בשוה או החום והיובש כאחד בשוה או החום והלח כאחד בשוה לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב.
וכל המחובר מארבעה יסודות אלו הוא נפרד בסוף יש שהוא נפרד לאחר ימים אחדים ויש שהוא נפרד לאחר שנים רבות וכל שנתחבר מהם אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו וישוב מקצתו לאש ומקצתו למים ומקצתו לרוח ומקצתו לארץ.
הואיל וכל הנפסד יפרד ליסודות אלו למה נאמר לאדם ואל עפר תשוב לפי שרוב בנינו מן העפר ולא כל הנפסד כשיפסד מיד יחזור לארבעה היסודות אלא יפסד ויחזור לדבר אחר ודבר אחר לדבר אחר וסוף הדברים יחזור ליסודות ונמצאו כל הדברים חוזרין חלילה.
ארבעה יסודות האלו משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה מקצתן לא כל גופן כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכן מקצת המים הסמוכים לרוח משתנין ומתמסמסין והווין רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש וכן האש מקצתה הסמוך לרוח מתחולל משתנה ומתכנס ונעשה רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה ומתכנס ונעשה מים וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים ואין כל היסוד משתנה עד שיעשה כל המים רוח או כל הרוח אש שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת ישתנה מרוח לאש וכן בין כל אחד וחבירו ימצא השינוי בין ארבעתן וחוזרות חלילה לעולם.
ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל ומסביבתו יתחברו ארבעתן ויהיה מהן שאר גולמי בני אדם ונפש חיה צמח ואבן ומתכת והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים.
לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין.
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר אלא הדעה שהיא צורת הנפש ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח ולפיכך צריך להזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן וכל שם ושם ילמד מענינו.
אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף אלא מאת ה' מן השמים היא לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה לא תכרת הצורה הזאת לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים הוא שאמר שלמה בחכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.
כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית וכך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים אלא לאדם אחד מודיעין דברים אלו ומלמדין אותן.
ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אא"כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אע"פ שאינו מבין אותו מדעתו ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו ולמה אין מלמדין אותו לרבים לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים וכ"ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
תניא, ליקוטי אמרים ל׳ - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״.
כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ, כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו, וּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ עַל אֲשֶׁר אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו.
כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה׳, וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ.
וְהִלְכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם, לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳, לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה׳ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה, בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״. כְּגוֹן, בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה, לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה׳ בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה – בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה, וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְכָל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ – עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה׳.
וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן.
וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ.
כִּי הַלּוֹמֵד מְעַט יוֹתֵר מִטִּבְעוֹ הֲרֵי זוֹ מִלְחָמָה קְטַנָּה, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן עִם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ, דְּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ אִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ יִצְרוֹ, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי ה׳.
וּמַה לִּי בְּחִינַת ״סוּר מֵרָע״, וּמַה לִּי בְּחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ – הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ־הוּא.
וְכֵן בִּשְׁאָר מִצְוֹת, וּבִפְרָט בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וּכְהַאי גַּוְנָא.
וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא].
וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.
אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן מֵ״עֲווֹנוֹת שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, וְגַם נַעֲשׂוּ כְּהֶיתֵּר, מֵחֲמַת שֶׁעָבַר וְשָׁנָה וְכוּ׳.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִם הוּא יוֹדֵעַ סֵפֶר, וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳, וְקִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּץ – גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְאַשְׁמָתוֹ גָדְלָה בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִלְחָם וּמִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, מֵאַשְׁמַת קַל שֶׁבְּקַלִּים מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָרְחוֹקִים מֵה׳ וְתוֹרָתוֹ, וְאֵין אַשְׁמָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בְּמַה שֶּׁאֵינָם כּוֹבְשִׁים יִצְרָם הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הַמֵּבִין וּמַבִּיט אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, כְּאַשְׁמַת כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל ה׳ וְאֶל תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה גַּבֵּי אַחֵר: ״שֶׁיָּדַע בִּכְבוֹדִי וְכוּ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל עַמֵּי הָאָרֶץ: שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת״:
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
מדרש תנחומא, ויגש א׳ - הטקסט מספריא
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵי זֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, אֵי זֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָאוֹמֵר הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ וְנָשָׂא וְנָתַן בְּיָד, הֶעָרֵב חַיָּב.
וּמִי הָיָה זֶה הֶעָרֵב, זֶה יְהוּדָה שֶׁאָמַר תְּנָה אוֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם וְגוֹ' וּקְרָאָהוּ אָסוֹן. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַשָּׂטָן מְקַטְרְגוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ, עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָם. לָמָּה בִּשְׁעַת לֵידָתָן, שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה.
יָרַד בִּנְיָמִין עִם אֶחָיו וְלָקְחוּ שֶׁבֶר, צִוָּה יוֹסֵף וְנָתְנוּ אֶת הַגָּבִיעַ בְּשַׂקּוֹ. עַד שֶׁלֹּא הִרְחִיקוּ, שָׁלַח אַחֲרֵיהֶן, אָמַר לָהֶם: הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. אָמַר, מִי שֶׁיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, יִהְיֶה לִי עָבֶד. כְּשֶׁנִּמְצָא בְשַקּוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָפַךְ פָּנָיו. וּמִי עָמַד כְּנֶגְדּוֹ, הֶעָרֵב. הֱוֵי, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה.
חגיגה י״ט ב - הטקסט מספריא
מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: מַטְבִּיל בָּעֶלְיוֹנָה, וַאֲנִי אוֹמֵר: בַּתַּחְתּוֹנָה וְלֹא בָּעֶלְיוֹנָה! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא — תַּנְיָא.
הַטּוֹבֵל לַחוּלִּין וְהוּחְזַק לַחוּלִּין כּוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין — רַבָּנַן הִיא, דְּשָׁנֵי לְהוּ בֵּין חוּלִּין לְמַעֲשֵׂר.
אֵימָא סֵיפָא: בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, מִדְרָס לִפְרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְרוּשִׁין, מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.
אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: חוּלִּין וּמַעֲשֵׂר כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ, רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר?! אִין, רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר.
רַב אַחָא בַּר אַדָּא מַתְנֵי לַהּ בְּסֵיפָא חָמֵשׁ מַעֲלוֹת, וּמוֹקֵי לַהּ כּוּלָּהּ כְּרַבָּנַן.
אָמַר רַב מָרִי: שְׁמַע מִינַּהּ חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ — כְּקוֹדֶשׁ דָּמוּ. מִמַּאי —
Rabbi Meir would say: One may immerse in the upper one, and I say: In the lower one but not in the upper one. This demonstrates that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition. Rabbi Yoḥanan said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it. Therefore, it is clear that the matter is held in dispute between tanna’im and that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition.
§ It is taught in the mishna: One who immersed for the purpose of eating non-sacred food with the intention of assuming a presumptive status of ritual purity for non-sacred food it is prohibited for him to eat tithes. The Gemara comments: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of the Rabbis, who differentiate between non-sacred produce and tithes, since they maintain the following: If one who is required by rabbinic law to immerse touches non-sacred food, it remains pure, but if he comes into contact with tithes they are rendered ritually impure.
However, in that case, say the latter clause of the mishna, which states that the garments of an am ha’aretz, who is not careful with regard to the halakhot of ritual purity, are considered to be rendered ritually impure by the impurity imparted by the treading of a zav, which is considered a primary source of ritual impurity, for perushin, individuals who are careful to eat even non-sacred food in a state of purity. The garments of perushin, although they are careful to remain ritually pure, are nevertheless considered to be rendered impure by the treading of a zav for priests who partake of teruma. Consequently, the latter clause differs from the opinion of the Rabbis in the earlier clause.
Therefore, we have arrived at the opinion of Rabbi Meir, who said: Non-sacred produce and tithes are similar to one another, as this clause of the mishna does not distinguish between those eating non-sacred food and those eating tithes. Is the earlier clause the opinion of the Rabbis and the latter clause the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: Yes; although it is unusual, in this instance we must explain that the earlier clause was said by the Rabbis and the latter clause by Rabbi Meir.
However, Rav Aḥa bar Adda would teach that five levels of ritual purity are listed in the latter clause of the mishna, by counting the clause that states that the clothes of those who eat non-sacred produce in a state of purity are ritually impure for tithes, and in this way he establishes the entire mishna in accordance with the opinion of the Rabbis.
§ Rav Mari said: They learn from the mishna that non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is like sacrificial food. From where is this deduced?
בראשית רבה ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וגו', רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, לֹא בֶעָמָל לֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא בִּדְבַר ה', וּכְבָר שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, אַף הָכָא וְהָיָה אוֹר אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיְהִי אוֹר, כְּבָר הָיָה.
מצוטט ב־25 עמודים
אגרות קודש 12
- כרך כז ‹ י'קסו לקו"ש חי"ג ע' 150
- כרך כח ‹ י'תתג לקו"ש חי"ג ע' 166
- כרך כח ‹ י'תתד לקו"ש חי"ג ע' 168
- כרך כח ‹ י'תתו לקו"ש חי"ג ע' 169
- כרך ג ‹ תריג לקו"ש חי"ג ע' 160
- כרך ד ‹ א'לג לקו"ש חי"ג ע' 162
- כרך יז ‹ ו'שא לקו"ש חי"ג ע' 158
- כרך יט ‹ ז'שמג לקו"ש חי"ג ע' 163
- כרך כב ‹ ח'תכז לקו"ש חי"ג ע' 173
- כרך כב ‹ ח'תרלג לקו"ש חי"ג ע' 174
- כרך כג ‹ ח'תתלב לקו"ש חי"ג ע' 156
- כרך כג ‹ ח'תתלג לקו"ש חי"ג ע' 159
לקוטי שיחות 7
- כרך לו ‹ ר"ח שבט ‹ ר"ח שבט ‹ 43 לקו"ש חי"ג ע' 180
- כרך ד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה מ ‹ 1332 לקו"ש חי"ג ע' 156
- כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יט ‹ 404 לקו"ש חי"ג ע' 166
- כרך יח ‹ במדבר-ב' סיון ‹ שיחה א ‹ 19 לקו"ש חי"ג ע' 135
- כרך כא ‹ יתרו ‹ שיחה א ‹ 106 לקו"ש חי"ג ע' 136
- כרך כג ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 250 לקו"ש חי"ג ע' 135
- כרך כח ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 233 לקו"ש חי"ג ע' 135
תורת מנחם 3
- א - שנת ה'שי"ת ‹ ב"ה לקו"ש חי"ג ע' 160
- ג - שנת תשי"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ראש-חודש סיון, ה'תשי"א לקו"ש חי"ג ע' 135
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ מוצאי ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ג ע' 182
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 2
- תרפ"ח-תרצ"א ‹ ספר השיחות - תר"ץ ‹ שמחת תורה תר"ץ ‹ 96 לקוטי שיחות חלק יג ע' 180
- תרפ"ח-תרצ"א ‹ ספר השיחות - תר"ץ ‹ שמחת תורה תר"ץ ‹ 97 לקוטי שיחות חלק יג ע' 180

