שיחה ג
185שיחה ג
נש א 186(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
187במענה למכתבה מסוף חדש מנחם אב, בו כותבת אודות פאה נכרית, ואשר בסביבתה-דתית בה נמצאת אין נוהגות כזה ומתביישת אפשר יצחקו לה באם תלבש פאה נכרית.
בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש, אשר לבישת כובע ואפילו מטפחת, משאירה חלק השער בלתי מכוסה, (על כל פנים במשך זמן קצר) ז, א. שעוברים על האסור הגדול וכהפסק דין בשולחן ערוך אורח חיים סימן עה; וגודל הענין מובן גם כן מגודל השכר בעד קיום הציווי כפי שנצטווינו, וכלשון הזהר הקדוש: מתברך בכלא בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא בעותרא בבנין בבני בנין.
ולכתבה שאפשר יצחקו עלי' ותתבייש וכו':
אפילו בתוככי הנוער דארצות הברית, נרגש לאחרונה רגש של כבוד, דוקא לאלו שעומדים חזק על דעתם, ואין מתביישים ממי שלועג עליהם ולהשקפת עולמם, ומתייחסים בלעג ובבוז לאלו הנמשכים אחרי הרוב ללא יציבות נפשית כלל, ובודאי יודעת אשר התחלת כל הארבעה חלקי שולחן ערוך היא: ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך.
ועוד וגם זה מובן ופשוט: השם יתברך ,את השמים ואת הארץ אני מלא* נמצא עם האדם בכל מקום ובכל זמן, מה שאין כן בני אדם ואפילו בסביבה הכי קרובה שלא תמיד נמצא בקרוב מקום אליו ולכן היתכן, אשר לא יתבייש ח"ו מפני הקב"ה ויתבייש מפני בן אדם בשר ודם ?!
ותקותי אשר מתאים לסיומה במכ' מחינוכה, אין צורך באריכות יותר בהאמור.
והשם יתברך המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, שענין זה יסוד באמונתנו -- וכמבואר בארוכה בתורת מורנו הבעל-שם-טוב זיל אשר השנה שנת המאתיים להסתלקות הילולא שלו, ינחה בטוב לפני' בגשמיות וברוחניות גם יחד.
188(כאן זכר כ"ק אדמו"ר שליט"א הענין כי אתם המעט מכל העמים).
190פראַנקפורט נשתנה געוואַרען לטוב. (משיחת אדר"ח אלול, ה'תשי"ד)
... הנה לדעתי כל זמן שיש ביכולתם לקרב את לבן של ישראל ב... ונפרט ב... לאביהם שבשמים (הכוונה בזה להחזיק שם את ישיבת תו"ת וכן הת"ת) אין עליהם לזוז ממקומם כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, וידוע פי' הפשוט בזה, שלא היו נושאים הכלים על בהמות ועגלות, ובנידון דידן - אף שהנה"ב אין יכולה לשאת ולהבין, מה זה ועל מה זה אבל מכיון שזהו עבודת הקדש הארון שולחן ומנורה כו' היינו נגלה ונסתר דתורה, ומאור שבתורה הרי הם הקרובים אל הוי' ועליהם למלאות שליחותם במקום אשר לשם הביאתם הכוונה העליונה, וכח המשלח עמהם הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר דאשתכח בהאי עלמא יתיר מבחיוהי, ושלוחו של אדם כמותו.
מובן אשר דבריי אלה מכוונים לא לבד אליו, אלא לכל אלו השייכים להנהלת תומכי תמימים בגשמיות וברוחניות ונתנו להם הכוחות להאיר את כל המדינה כולה בנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה...
והשי"ת יתן לו הרצון והחפץ המתאימים לרצון העליון, ויחליט באופן המתאים לפניו בגשמיות וברוחניות גם יחד ...
הערות
עמוד 185
עמוד 186
עמוד 187
עמוד 190
תניא, אגרת התשובה א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא: שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד; עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב – אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ; עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשָׁב – תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
(פֵּירוּשׁ, דְּאַף־עַל־גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם, מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל־יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מֵהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּ״רַמַ״ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״), וְגַם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״; אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדָּר וְכוּ׳.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ – ״זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ וְכוּ׳״, דְּאַף שֶׁנִּזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּיטֵּל פַּעַם אַחַת;
וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל־יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרָע בְּנַפְשׁוֹ – עוֹשֶׂה פְּגַם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְבָּהּ (בַּלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר: ״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא.
וְלָכֵן אֵין לִלְמוֹד מִכָּאן שׁוּם קוּלָּא חַס־וְשָׁלוֹם בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וּבִפְרָט בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאַדְּרַבָּה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳, אַף שֶׁהֵן כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְלֹא וִיתֵּר עַל בִּיטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה).
עָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין – תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין (פֵּירוּשׁ, גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה, וְהוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ, כִּי, כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִינּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא), שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָא:
וְהִנֵּה, מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה, הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג׳ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן־מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל״ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וְגוֹ׳״; וּבְפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב: ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ וְגוֹ׳, בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״, ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ׳״, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְגוֹ׳״.
וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית. וַאֲפִילוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל־יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט וְגוֹ׳״ – ״וּפָקַדְתִּי״ דַיְיקָא), וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, בְּשׁוּבוֹ אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא וְ״כַּמַּיִם הַפָּנִים וְכוּ׳״ – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה׳ לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ״ם וְהַסְּמַ״ג שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, אַף בִּכְרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, רַק הַוִּידּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְגוֹ׳״.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּיוֹאֵל: ״שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבִבְכִי גוֹ׳״, הַיְינוּ – לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה לְמָרֵק עֲוֹן הַדּוֹר עַל־יְדֵי יִסּוּרִים בַּאַרְבֶּה. וְזֶהוּ הַטַּעַם בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְעַנִּין עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עַל הַצִּבּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם סֵפֶר הָרוֹקֵחַ וְסֵפֶר חֲסִידִים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְכֵן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן, וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְרֵיתוֹת לְעִנְיָן זֶה – הַיְינוּ, כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה:
מצוטט ב־2 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך יט ‹ ז'תכה לקו"ש חי"ג ע' 187
תורת מנחם 1
- יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחה לא' - ראש-חודש אלול ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ג ע' 188