שיחה א

הערות

עמוד 1

1. 1. תוספות (ד"ה קללות שבתו"כ) מגילה לא, ב. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טור ושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד. ואף שבתוס' (הובא בהגה"מ לרמב"ם שם) "כדי שלא להסמיך כו'" – מכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, צ"ל שפרשת במדבר עצמה גם כן שייכת לעצרת. – וכמו פרשת נצבים שקוראין קודם ר"ה, שזהו מצד השייכות שבין פרשה זו לר"ה (תורת הבעש"ט – נעתקה ב"היום יום" ע' צ'. לקו"ת ר"פ נצבים), אף שהטעם ע"פ נגלה הוא "שלא להסמיך כו'" (תוס' והגה"מ שם).
2. 2. של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב.
3. 3. תענית כו, ב.
4. 4. דרושי חתונה (בסה"מ קונטרסים ח"א) ד"ה וכל בניך תרפ"ט קרוב לסופו. ולהעיר ממ"ש שם "קוראין אותו לקרות האותיות שבתורה שהם המקיימים עשרה מאמרות" – והרי מהענינים דמ"ת הוא קיום (העולם שנברא ב)עשרה מאמרות ע"י נתינת עשרת הדברות (ראה שבת פח, א. נתבאר בדרושי חתונה שם פ"ג).
5. 5. ולהעיר שגם פרשת נשא – שבכמה שנים קוראין גם אותה לפני זמן מ"ת (ובדוגמת, מה שלפעמים קוראין לפני ר"ה גם פ' וילך) – התחלתה היא "נשא את ראש".
6. 6. וכן כל הפסוקים שלאח"ז, עד "אלה פקודי בני ישראל גו'" (ב, לב) הם בהמשך ל"שאו את ראש". וגם הפרשיות שלאח"ז הם בנוגע לענין המנין (ונשיאת ראש): פקוד את בני לוי גו' (ג, יד ואילך), "פקוד כל בכור זכר גו'" (שם, מ ואילך), "נשא את ראש בני קהת גו'" (ד, א ואילך).
7. 7. וגם בפשטות ש"שאו את ראש" שייך להקמת המשכן (ראה לקמן ס"ב) – הרי אמרו בבמדב"ר פי"ב, ח (בסופו): ביום חתונתו זה אהל מועד כו'. וראה גם פרש"י שמיני י, ה. נשא ז, א. ולהעיר גם מתנחומא פרשתנו ה (הובא בכלי יקר כאן ד"ה באחד לחדש. עיי"ש): משל למלך שנשא אשה כו'.
8. 8. וראה גם תנחומא פרשתנו ד. במדב"ר פ"א, ד. 1

עמוד 2

1. 9. ומה שהמנין דפ' תשא "לידע מנין הנותרים" הי' לאחר יום הכפורים, ולא מיד אחר המגפה – הוא* מפני שאז הייתה "חבתן" בגלוי, [כדפירש רש"י (תשא ל, טז)] כי אז "נתרצה המקום לישראל לסלוח להם. ונצטוו על המשכן". ובפרט על פי משי"ת (לקמן ס"ד) שמנין בנ"י הי' כשהי' בהם שינוי למעליותא, הרי שינוי כזה נעשה רק לאחרי יוהכ"פ ** (משא"כ לפני זה, לא הי' בהם עילוי לגבי קודם החטא, ואדרבה). ועפ"ז מובנת גם בפשטות השייכות של "לידע מנין הנותרים" ל"ונתת אותו על עבודת אהל מועד" (נדבת המשכן) – כי ריצוי המקום לישראל בהסליחה דיוכ"פ, באופן של "נתרצה להם כו'" (ולא רק שנותרו מן המגפה), נתבטא בזה ש"נצטוו על המשכן"*** (ראה במקומות שנסמנו בלקו"ש ח"ו ע' 214 הערה 29).
2. 10. כי י"ל שמצד גודל העילוי דענין המשכן, לא הי' שייך אז שום ענין אחר, אפילו לא הציווי על המנין אף שבא בסיבת הקמת המשכן. [וע"ד המבואר בלקו"ש ח"ו שם (ע' 216), הטעם ש"ויקהל משה" הי' למחרת יום הכיפורים – כי ביום הכיפורים עצמו היו מסורים ונתונים רק לענין התשובה והתורה, ובמילא, לא הי' שייך אז אפילו הציווי על מלאכת המשכן, אף שענינו הוא "כדי שידעו .. שנתכפר להם" (ראה בהנסמן בלקו"ש שם)]. ולהעיר מההוראה כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי (שבת ג, ב).
3. 11. ע"פ דרך הפשט יש לומר: בנוגע להקמת המשכן מדגיש הכתוב (פקודי מ, ב. יז) שהי' "באחד לחודש", וזהו – אחת מעשר עטרות שנטל אותו היום (שבת פז, ב – הובא בפירש"י ר"פ שמיני – ומזה מובן, שזה שייך גם לדרך הפשט). ורצה הקב"ה שגם המנין (השייך להקמת המשכן) יהי' באחד לחודש – ביום זכאי, (ומכיון שביום הקמת המשכן לא הי' אפשר למנותם (כבהערה הקודמת)), מנאם באחד לחודש השני, דוגמה קצת עכ"פ ליום הקמת המשכן. ועפ"ז יומתק (א) לשון רש"י "באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם" – שבא להדגיש בזה ההשוואה שבין ב' זמנים אלו, ששניהם היו באחד לחודש. (ב) מה שמעתיק (לפני פירושו) רק "באחד לחודש"* – ומשמיט תיבת "השני"** – כי מקום למנות שתי פעמים מצד ענין אחד – משכן (בתחלת נדבתן ולאחר הקמתו), ומכיון שהמנין דריש פרשתנו היא מצד "שבא להשרות שכינתו עליהם", לכן מפרש רש"י שהמנין דפ' תשא הוא "לידע מנין הנותרים" (אלא שמ"מ הי' זה לאחרי יו"כ, כי אז דוקא הי' עילוי, כבפנים ההערה).
4. . בפשטות יש לומר, לפי שמיד לאח"ז עלה משה להר ושהה שם ב"פ מ' יום – עד יוהכ"פ. אבל מוכח כדלקמן מלשון רש"י המובא שם. וי"ל שהוכחת רש"י לזה היא ממה שהכתוב מקשר מנין זה ב"ונתת אותו על עבודת אהל מועד".
5. . ואולי יש לומר, שזהו אחד הטעמים למה שהוזקק רש"י בפ' פנחס (כו, א) לפירוש שני. ולהעיר שגם בפירושו הראשון שם אינו מזכיר הלשון "חיבה" (אף שיש לומר שסומך עצמו על מה שפירש לפנ"ז). – וראה לקו"ש חי"ח ע' 327 ואילך.
6. . ומה שרש"י מפרש שהמנין הי' בכדי לידע מנין הנותרים – אף שלכאורה הי' אפשר לומר שהמנין הוא רק בגלל (השינוי של) הציווי על נדבת המשכן (כברשב"ם ר"פ תשא) – יש לומר: בדרך הפשט (משא"כ בדרך החסידות – ראה לקמן סוס"ה) אין בזה מדגיש, שגם המנין (אף שהי' בחודש השני, הי') "באחד לחודש", דוגמת יום הקמת המשכן.
7. . הטעם מה שרש"י מעתיק גם "וידבר במדבר סיני" – נתבאר בשיחת ש"פ במדבר תשכ"ה. וראה גם לקמן הערה 33.
8. . כ"ה ברוב הדפוסים. ובדפוס ראשון מעתיק גם "השני".

עמוד 3

1. 12. א, ג. וראה גם שם – ד, ה, יז, יח. ומה שהי' בהמנין גם "איש איש למטה" (א, ד) – הרי לא היו בהמנין עצמו כ"א "כשתפקדו (היינו משה ואהרן) אותם יהיו עמכם נשיא כו'" (פרש"י שם). וע"כ צריך לפרש כן במ"ש (שם א, מד) משה ואהרן ונשיאי ישראל. – הטעם שהוצרכו להנשיאים, עיין ספורנו (א, ד) ועוד. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 3 ואילך.
2. 13. ראה בהנסמן לקמן הערה 19. רש"י ר"פ שמות. ומה שרש"י מתחיל כאן בהמנין "כשיצאו ממצרים" – כי רק בזה רואים ש"מונה אותם כל שעה", שהרי גם המנינים המנויים ברש"י היו במשך קצת יותר משנה אחת. גם י"ל שהמנינים שקודם יצי"מ אין שייכים לנדו"ד – כי הם רק מה שהכתוב מונה אותם. משא"כ "כשיצאו ממצרים" י"ל שהי' מנין ממש כדמשמע בפירש"י פנחס כו, א.
3. 14. ר"פ תשא. והמנין "לידע מנין הנותרים" כשנפלו בעגל הוא חמנין דפ' תשא (ראה רש"י שם פסוק טז).
4. 15. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 3 ואילך. ח"ו [המתורגם] ע' 7.
5. 16. והגם שבנקודה זו שוה מטה לוי לכל ישראל – מ"מ, מצד חשיבותם המיוחדת, נמנו בפ"ע (רש"י א, מט). ויש להסביר זה (בהמשך להמבואר בפנים) כי חשיבותם היא בתולדה "לגיון של מלך" (רש"י שם), משא"כ בשאר בנ"י בא זה ע"י שיבוא ל"נדבה רוחו אותו והבינו מדעו כו'" (רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל) ומשה ואהרן מגלין זה (גם בשבט לוי) ע"י המנין. ועפ"ז מובן ג"כ השינוי דמנין בנ"י הוא מבן כ' שנה (מוכשר ל"נדבה רוחו") משא"כ בני לוי – די שיהי' בר קיימא (רש"י במדבר ג, טו).
6. 17. ועפ"ז יובן גודל העילוי שב"מנין", ועד אשר כל ספר במדבר נקרא "חומש הפקודים" (יומא סח, ב. פרש"י תשא שם).
7. 18. ר"פ שמות. וגם בפ' תשא שם: להודיע שהיא חביבה עליו.

עמוד 4

1. 8.
2. 19. תנחומא תשא ט. במדב"ר פ"ב, יא. פסיקתא דר"כ פ' שקלים (יח, א).
3. 20. ראה לעיל הערה 9.
4. 21. בסגנון הידוע "פעולה נמשכת".
5. 22. ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
6. 23. נסמן בלקו"ש ח"ז ע' 8 הערה 24.
7. *. רש"י יומא פו, א.
8. 24. ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה – הרי אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו (אגרת התשובה פי"א).
9. 25. תניא פכ"ה (לא, ב). ויל"פ ב' הענינים: מצד "למעלה מהזמן" כל ענין (אפי' של רגע) יש בו ענין דנצחיות וכדלקמן (בתניא שם לב, א) בקדושה, אלא שבענין דלעו"ז תשובה עוקרתו; מצד "ושליט ומושל עליו" אפשר שענין דלפי שעה יהפך להיות נוגע יותר מענין דזמן ארוך.

עמוד 5

1. 26. פי"ח ואילך.
2. 27. אין סתירה לזה ממ"ש בקונט' העבודה פ"ה (ע' 32) – כי המדובר שם הוא בכללות. אבל בנוגע לענינים פרטים אפשר להיות כו' כבפנים.
3. 28. ראה סידור שער ל"ג בעומר בתחלתו.
4. *. ירמי' ב, ב.
5. 29. שלכן הוצרך להיות "כי ברח העם" (תניא פל"א).

עמוד 6

1. 30. תרומה כה, ח. ו"בתוכם" (לשון רבים) היינו "בתוך כאו"א מישראל" (נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 160).
2. 20.
3. 31. נתבאר בארוכה בלקו"ש ח"א פ' אמור. ח"ד ע' 1302. ולהעיר מלקו"ת פרשתנו ג, א.
4. 32. זח"ג כ, א (רע"מ). נג, ב. וראה לקו"ת פרשתנו ב, סע"ד ואילך, שזהו גם שני הענינים "במדבר סיני" ו"באהל מועד". ע"ש.
5. 33. ויש לומר, (ב"יינה של תורה" שבפרש"י), שבזה שרש"י מעתיק (לפני פירושו) "במדבר סיני (באחד לחודש)", מרמז הטעם למה שנמנו "(באחד) באייר" – לפי שזה המנין שייך לענין ההעלאה מלמטלמ"ע, בחי' "במדבר סיני" [אלא שמ"מ הוא שייך גם ליום הקמת המשכן – המשכה מלמעלה "באחד לחודש" (ראה לעיל הערה 11 ובשוה"ג הא')].

עמוד 7

1. 34. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו. וראה לקו"ש ח"ח ע' 23 ואילך.
2. 35. ויש לומר, שב' קוין אלו נרמזים [לא רק במקום הציווי "במדבר סיני באהל מועד" (ראה הערה 32), אלא גם] בזמן הציווי "באחד לחודש גו' בשנה גו'": "חודש" שייך ללבנה מלכות – העלאה, ו"שנה" – לחמה, ז"א – המשכה (ראה לקמן שם הערה 18). וע"פ המבואר לקמן שם (ע' 7־26), שעיקר העילוי דמ"ת הוא חיבור ב' הקוין יחד – יש לומר, שגם ענין זה נרמז בזמן הציווי, כי "בחי' חודש ובחי' (משיחות ש"פ במדבר תשכ"ד־כ"ה) שנה (שבכתוב זה) הכל אחד" (לקו"ת שם ג, א מזח"ג קיז, ב).
3. 36. לקו"ת ויקרא ה, ג (מזח"ג עג, א).
4. 37. זח"ג צג, ריש ע"ב.