327
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שמסר נפשו עבור צאן מרעיתו, מנה את ישראל כדי לדעת "מנין הנותרות" שעליו לרעות.
ב) ה"משל לרועה... והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות", שבו הרועה הוא החפץ לדעת "מנין הנותרות", אינו מתאים, לכאורה, לנמשל, שבו הקדוש־ברוך־הוא – בעל הצאן, ציוה למנות את ישראל, ולא מרצון ה"רועה", משה, מצד עצמו.
בדוחק ניתן לפרש את כוונת הנמשל, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה למשה דבר שהיה חשוב למשה, כפי שזה חשוב לרועה במשל, אך עדיין קשה:
רש"י היה יכול להביא מלכתחילה משל על "בעל הצאן" ולא על "רועה"?
ג) יותר מכך: בתנחומא5 ובבמדבר רבה6 אכן מובא משל "לזאב שנפל על הצאן הוצרך7 בעל הצאן למנותם..." – ורש"י משנה וכותב "משל לרועה..."8.
ד) והתמיהה אף חזקה יותר: רש"י עצמו מביא בפרשת תשא9, במנין בני ישראל לאחר "מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה" – "משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם..." – ומדוע, אפוא, אומר רש"י כאן "משל לרועה..."?
ה) הבדלים נוספים: (א) בפרשת תשא אומר רש"י "משל... שנפל בה דבר", וכאן – "שנכנסו זאבים10 לתוך עדרו"? (ב) בפרשת תשא הוא מדגיש במשל את ענין החביבות – "להודיע שהיא חביבה עליו", ואילו כאן, במשל על הרועה, אין זה נזכר כלל11, (ג) במדרשים נאמרים הביטויים "על הצאן" "לתוך הצאן"6 – ואילו רש"י משנה ואומר "לתוך עדרו".
הערות
- 5. פרשתנו ד.
- 6. פכ"א ז.
- 7. בבמדב"ר הגירסא: שנכנס לתוך הצאן הורד כו'.
- 8. אבל אין להוכיח מזה שמצא רש"י גירסא כזו באיזה מדרש (אף שגם אז אי"מ למה בחר רש"י בגירסא הנדידה ולא בגירסא הרגילה) – כי מכיון שרש"י אינו כותב "כדאיתא כו'" "אמרו רבותינו" וכיו"ב – ה"ז דברי עצמו ולשונו, אלא שצריך לבאר טעם שינוי לשונו מל' מרז"ל – שהוא כדי להתאימו לפשוטו ש"מ. ובלקח טוב כאן הובא ג"כ "משל לרועה כו'". ובבחיי הובא ל' רש"י בשם "רז"ל".
- 9. ל, טז. וראה תנחומא תשא ט. פסיקתא דר"כ (באבער) פ' שקלים.
- 10. הטעם שכ' רש"י "זאבים" (ל' רבים) ולא כבתנחומא ובמדב"ר ("זאב")* – י"ל, כי המגפה באה בסיבת חטא בנ"י, והיו ב' חטאים**: לזנות אל בנות מואב, ויצמד לבעל פעור (ובכ"א מהנ"ל כמה דרגות), ולכן כ' "זאבים" – ל' רבים.
- 11. אף שבדוחק י"ל שסומך על פירושו בפ' תשא ובמדבר הנ"ל.
- . ולהעיר דמלשון רש"י "להכשילם בזמה" (בלק כד, יד) משמע דזה בלבד דיו. ועוד – הרי לא מצינו שנצמד זמרי לבעל פעור ואדרבה מפורש דהוא מדין בועל ארמית, ומלשון הכתוב כמה פעמים (ובפרש"י שם) – משמע דאך חטא בעל פעור הוא הגורם. ואכ"מ.
מדרש תנחומא, כי תשא ט׳ - הטקסט מספריא
לִפְקֻדֵיהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, כְּתִיב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית כח, יד), וּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם (בראשית לב, יב), וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֵר כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם בִּקַּשְׁתָּ לַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם, טֹל רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁבָטִים וְתַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם: ר' דִּרְאוּבֵן מָאתַיִם אֶלֶף, ש' דְּשִׁמְעוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, י' דִּיהוּדָה, י' דְּיִשָּׂשכָר, י' דְּיוֹסֵף שְׁלֹשִים אֶלֶף, נ' דְּנַפְתָּלִי חֲמִשִּׁים אֶלֶף, ז' דִּזְבוּלוּן שִׁבְעַת אֲלָפִים, ד' דְּדָן אַרְבַּעַת אֲלָפִים, ג' דְּגָד שְׁלֹשֶת אֲלָפִים, ב' דְּבִנְיָמִין אַלְפַּיִם, א' דְּאָשֵׁר אֶלֶף, הֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף. אוֹתָן שְׁלֹשֶת אֲלָפִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ, הֵן הֵן שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב, כח). לְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מְנֵה אוֹתָם כַּמָּה חָסְרוּ. רַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ צֹאן הַרְבֵּה, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכָן זְאֵבִים וּבְקָעוּם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לָרוֹעֶה: מְנֵה אֶת הַצֹּאן כַּמָּה חָסְרוּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁהּ: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה חָסְרוּ.
בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וְגוֹ' (דברים י, כב). וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וְגוֹ' (שמות יב, לז). וְאֶחָד בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּמְּרַגְּלִים, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (ש״א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (ש״א יא, ח). וְלָמָּה בַּטְּלָאִים? כַּד אִנּוּן עַתִּירִין זַכְיָן, בְּאִמְרָא. כַּד אִנּוּן מִסְכֵּנִין מֵעוֹבָדֵיהוֹן, בְּבָזֶק. וּמַהוּ בָּזֶק? אֶבֶן נָטַל מִן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם וּבָאֲבָנִים מְנָאָן. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ (ש״ב כד, ט). וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא, כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא (עזרא ב, סד). וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג). וְהָדֵין, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ.
רַבִּי מְנַחֵמָה בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, כְּתִיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). לָמָּה נִמְשְׁלוּ כַּחוֹל? לוֹמַר לָךְ, מָה הַחוֹל אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גֻּמָּא בָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתְּ מוֹצֵא אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר נִתְמַלֵּאת. כָּךְ כָּל אֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד, נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב (מלכים א ד, כ).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ, לֹא חָסְרוּ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, חָסְרוּ. וְאֵימָתַי נִמְצוּ לְצֹרֶךְ? בִּימֵי מֹשֶׁה. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָּוִד. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּימֵי מֹשֶׁה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּימֵי דָּוִד.
זֶה יִתְּנוּ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָהוּ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ: זֶה יִתְּנוּ, כָּזֶה יִתְּנוּ. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֵדִים, כֹּל הָעוֹבֵר עַל סְכוּמַיָּא.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך ח ‹ במדבר ‹ שיחה א ‹ 2 לקו"ש חי"ח ע' 327
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.