שיחה א

281שיחה א

בעומר

ול"ג

א. התחלת הפרשה היא: "אם בחוקתי תלכו". הגמרא¹ אומרת: אין "אם" אלא לשון תחנונים. כלומר: אין פירוש "אם" האמור כאן – תנאי, כבמקומות רבים, וגם בפרשתנו: ואם לא תשמעו לי, ואם בחקותי גו', כי אם – תחנונים. הקב"ה, כביכול, מתחנן לבני ישראל: בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה².

הבקשה והציווי נותנים כוח, ומהווים גם הבטחה, לכל יהודי ש"בחקותי תלכו", ככתוב³: "לבלתי ידח ממנו נדח".

ב. שני הענינים – ציווי והבטחה – אנו מוצאים גם במצות אהבת ה'. את הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך" מפרש אדמו"ר הזקן⁴ בשני פירושים: א) עליך לאהוב. ב) עתיד אתה לאהוב. גם שם קשורים שני הפירושים זה בזה, שכן הציווי מלמעלה מהוה גם נתינת כח והבטחה, כמוסבר לעיל.

אהבת ה' מהוה שרש לכל רמ"ח מצות עשה, ובכללן גם למצות יראת ה', שהיא שרש לכל שס"ה מצוות לא תעשה,⁵ נמצא, איפוא, שאהבת ה' משמשת שרש לכל תרי"ג המצוות.

כשם שלאהבה ישנם ציווי והבטחה – כך גם לכל תרי"ג המצוות, הנכללות בפסוק: אם (מלשון תחנונים וגם מלשון הבטחה) בחוקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם.

ג. פירוש נוסף⁶ יש ל"בחוקותי", שהכוונה למצוות. יש במצוות שלשה סוגים: משפטים, עדות וחוקים. משפטים הם המצוות שהשכל עצמו היה מחייבן, גם אלמלא ציוותה התורה עליהן, עדות הן המצוות שהשכל כשלעצמו לא היה, אמנם, מחייבן, אבל לאחר שהתורה ציוותה עליהן, יש להן מקום בשכל, וחוקים הם המצוות שאין להן כל מקום בשכל, כשעטנז, פרה אדומה ודומיהן.

הכתוב אומר: "בחוקותי", למרות שהכוונה לכל המצוות, לרמוז שגם את העדות והמשפטים, אף שיש להם מקום בשכל יש לקיימם ב"קבלת עול", כדרך שמקימים חוקים – "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי".

ולמרות שקיום המצוות אינו נובע מן השכל, כי אם משום "קבלת עול", – יש בדבר תענוג, ואדרבה: התענוג גדול יותר, כפי שידוע⁷ הענין של עבודת עבד נאמן ועבד פשוט, 282שתענוגו של העבד הוא – תענוג האדון.

והרי דבר זה רמוז במלה "תלכו": למרות שמדובר ב"בחוקותי", ב"קבלת עול", יש כאן "תלכו", שהרי תוכנה האמתי של הליכה הוא – אי־הגבלה⁸, ודבר זה אינו יכול לבוא מכחות נפש "פנימיים" ומוגבלים, כי אם מכוח "מקיף", תענוג, חיות.

והמלה "אם", התחנונים וההבטחה של הקב"ה, אינם מוסבים רק לעצם קיום המצוות, כי אם גם לדרך קיום המצוות: "בחוקותי – תלכו", וכל יהודי מובטח שיקיים את המצוות גם בחיות וגם בקבלת עול.

ד. שכר הדבר הוא: "ונתתי גשמיכם בעתם" גו' – הגשם מבחינה רוחנית שהוא "יערוף כמטר לקחי", ולמעלה ממנו – אור התורה, ולמעלה יותר – התורה שהמשיח ילמד, שהתורה של עכשו "הבל לגבי תורתו של משיח"⁹.

וכתוצאה מכך – גם "גשמיכם בעתם". בגשמיות, כפשוטו.

והגשמיות תהיה באופן כזה שלא זו בלבד שלא תפריע לעבודת ה', כי אם, אדרבה, עוד תסייע, כאמור¹⁰: "דלא אכילנא בישרא דתורא כו'" (עד שאיני אוכל בשר שור אין העמקה כפי הדרוש), ובגשמיות נעבוד את ה' מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת.

ה. בלקוטי תורה בפרשת השבוע¹¹ מוסבר כי פרטי ה"תוכחה" הנם, לאמתו של דבר, ברכות (לדוגמא: "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" – עשרת כוחות הנפש יהיו "אפויים" ולוהטים "בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד, יחודו של עולם") – אלא שבהיותן ברכות נעלות ביותר, אין באפשרותן לבוא לידי גילוי, ומשום כך נאמרו בצורה שנאמרו.

ה"צמח צדק" מוסיף ב"הגה"ה" שזה גם המובן בספור הגמרא¹², על רבי שמעון בר יוחאי ששלח את בנו לר' יונתן בן עמסיי ולר' יודא בן גרים שיברכוהו. כשחזר הבן לרשב"י – מסר לו את דבריהם בקובלו על משמעותם שנראית כהיפוכן של ברכות, אך ר' שמעון הסביר לו שאמנם היו אלה ברכות, וגילה לו את משמעותם האמיתית של הדברים.

מדוע, באמת, בירכוהו בלשון העלולה להשתמע בצורה מנוגדת? – המהרש"א מתרץ שכוונתם היתה "לחדודי", על כך אומר ה"צמח צדק": "יותר נראה כפשוטו", משום שהיו אלו ברכות נעלות מאד, לא היה אפשרי גילוין אלא בצורה זו.

ו. ונשאלת השאלה: אם היו אלה ברכות נעלות במדה שחייבות להתבטא בצורה מוסוית – כיצד יכול היה רשב"י לגלות את משמעותן הנכונה?

283– הדבר יובן לפי המבואר ב"תניא"¹³ כי יסורים (סבל) הם בבחינת טוב שמ"עלמא דאתכסיא" (=העולם המכוסה), בחינת י־ה, ומשום כך הם מתבטאים "בבחינת צל ולא אורה וטובה נראית", אך המקבל את היסורים בשמחה זוכה ל"כצאת השמש בגבורתו"¹⁴ – גילוי הנעלם שיבוא לעתיד, ויתבטא בטוב הנראה והנגלה.

הנשמות שענינן הוא גילוי פנימיות התורה – זוכות כבר עתה לגילוי האור שלעתיד¹⁵. ומשום כך היה יכול רשב"י, שענינו היה גילוי פנימיות התורה, להכיר את הברכות הטמונות בדברים, כיון שלדידו היתה כבר דרגת "כצאת השמש בגבורתו" ולגביו היו הברכות כבר בבחינת התגלות.

ומסיבה זו בא ביאור הברכות שב"תוכחה" – בתורת החסידות המגלה את פנימיות התורה.

ז. בהיות הכרת הברכות קשורה בפנימיות התורה – הרי כשם שפנימיות התורה נתגלתה ע"י רשב"י לכולם, כן נתגלו על ידו הברכות, גם לבנו שלא היה אז עדיין בדרגה נעלה כזאת, והראיה: בספור הגמרא נאמר "אמר ליה לבריה", מבלי שיכונה בשמו¹⁶ הוכחה נוספת ישנה מן העובדה שאביו שלח אותו להתברך מפי ר' יונתן בן עמסיי ור' יהודא בן גרים.

ח. בשלושה מקומות ב"תניא" ניתנת עצה בענין קבלת היסורים. פעם אחת בחלק הראשון, ופעמיים נוספות ב"אגרת הקדש".

בחלק ראשון של התניא¹⁷ ניתנת העצה – לקבל את היסורים בשמחה, שע"י כך באה הזכות להכרת הטוב המסתתר בהם, לעתיד לבוא, בצורה נראית וגלויה.

אלא שלשם כך יש להמתין לעתיד לבוא.

ב"אגרת הקדש", ניתנת – במקום אחד¹⁸ – העצה: "לפשפש במעשיו" ולראות את היסורים כמירוק – "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו" כמו שכתוב¹⁹: "אם רחץ ה' צואת בנות ציון... ברוח משפט", דבר שבא מרוב האהבה הגדולה שלמעלה. התבוננות זו תעורר "כמים הפנים אל פנים" אהבה אל ה', שתביא לידי כך שגם מלמעלה תהיה האהבה מגולה, ותתבטא למטה בטוב הנראה והנגלה.

עצה זו אינה קשורה אמנם בהמתנה לעתיד, והיא נותנת אפשרות לקבלת הטוב הנראה והנגלה גם עתה, אלא שיש צורך לשם כך בהתבוננות ובהתעוררות אהבת ה' וכו'.

284במקום שני ב"אגרת הקודש"²⁰ ניתנת העצה – לדעת שהיסורים אינם אלא נסיונות: מנסים מלמעלה את האדם אם חפצו ורצונו בעניני העולם הזה וחיי הגוף מאהבתו את עצמו. העמידה בנסיון מביאה להתגלות הטוב הנראה והנגלה.

יתרונה של עצה זו שאין צורך להמתין להתעוררות אהבה וכו', ולסבול עד אז חס ושלום. מיד עם העמידה בנסיון נפסקים היסורים. יתרון נוסף בדבר שדי במדה מעטה של יסורים, שכן גם ביסורים מעטים אפשר לנסות את האדם, ומיד עם ההיווכחות בעובדה שאינו מתרשם מהם – הם נלקחים ממנו.

בכל זאת – יש הרי צורך בעמידה בנסיון.

יתרונה של פנימיות התורה ודרגתו של רשב"י הוא שאין צורך בהמתנה לעתיד, או בהתעוררות אהבה וכו', או בעמידה בנסיון, כי פנימיות התורה מסבירה ומגלה מיד את הטוב שבכל דבר בצורה נראית וגלויה²¹.

ט. הדברים שלעיל קשורים גם לשבת זו – השבת שלאחר ל"ג בעומר.

על השבת נאמר²² "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". המשמעות של ערב שבת כאן איננה דוקא ליום ששי, אלא הכוונה היא לכל ימות השבוע הקודם, החל מיום ראשון, שכבר מאז צריך להתחיל בהכנות לשבת²³.

לכן אומרים בכל אחד מימי השבוע, החל מיום ראשון, "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכדומה, ובכך מונים את הימים לקראת השבת הבאה²⁴. וכפי שאומר הרמב"ן על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"²⁵, שעל־ידי מניית הימים לקראת השבת הבאה מקיימים את מצות "זכור את יום השבת לקדשו".

לפיכך גם נאמר²⁶, שהתפלות של כל ששת ימי השבוע עולות ומתקבלות בשבת.

אין זו סתירה לנאמר בגמרא, שרק הימים האחרונים של השבוע, החל מיום רביעי, קשורים לשבת הבאה, ואילו הימים הראשונים של השבוע קשורים לשבת הקודמת – אשר משום כך אפשר לעשות הבדלה, אם שכחו וכו', וכן לעבור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום עד יום שלישי של השבוע הבא²⁷ – כי אלה הם שני ענינים שונים, כפי שמוזכר במקום אחר שישנן "המשכות" והשפעות של השבת שישנן רק עד שלשה ימים – 285לפני השבת ולאחריה²⁸. אך כל ששת ימי החול שלפני השבת מהווים הכנה לשבת הבאה לאחריהם, וצריכים לעלות ולהכלל בתוכה.

לפי זה חלה בשבת זו העליה וההתכללות של ל"ג בעומר – יום ההילולא ויום השמחה של רבי שמעון בר יוחאי.

י. בקשר לענין ההסתלקות נאמר²⁹ כי ביום ההסתלקות נכללת ועולה כל עבודת ה' והעמל הרוחני שעמלה הנפש בכל ימי חייה, מכיון שבשעת ההסתלקות מסתיימת עבודת הנשמה שהיתה צריכה לפעול בגוף

– אפילו כשעליה לבוא פעם נוספת בגלגול – הרי מסתיימת אז העבודה שיש לה לעשות בגוף זה –

מסיבה זו יש יתרון ליום ההסתלקות על פני העבודה שבמשך כל ימי החיים, כי אז נכללות ומתרכזות כל העבודות כולן.

יתר על כן: כשמצטברות כל ה"עבודות" כולן – ניתוסף "אור" העולה על כולן.

כשם שכאשר מצטרפות, למשל, אותיות מספר – שכל אחת מהן לכשעצמה יש לה מובן מיוחד³⁰ – ונוצרת תיבה שלמה, הרי עי"ז בא מובן חדש לגמרי הנובע מצירוף האותיות³¹, שהוא תוכן התיבה (המלה), "האור העולה על כולנה".

וכשם שבשעה שמצטרפים עשרה מבני ישראל, שכל אחד מהם יש לו נפש אלקית, נוצר משהו חדש: השראת השכינה הבאה על עשרה מישראל.

יא. לפי זה יובן ענינו של יום ל"ג בעומר, יום הסתלקותו של רשב"י. שכן ככל שהיתה גדולה ערכה של עבודת רשב"י בחייו, כביטויו³²: בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא (=בקשר אחד אתו הנני מתקשר, אחוז בו, להוט בו) – הרי ערכו של מה שנוצר ביום ההסתלקות הוא גדול יותר, כתוצאה מן הסיכום של ה"עבודות" ו"האור העולה על כולנה".

זה גם מובנו של הנאמר³³, לגבי משה רבנו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד, ורק בשעת הסתלקותו זכה גם לשער הנו"ן (חמשים), הר נבו – נו"ן בו.

יב. כך יובן הנאמר במדרש³⁴ על הפסוק³⁵, "כי לא יראני האדם וחי" – שאפילו חיות הקדש אינן רואות, כי הן נמצאות תחת הרקיע. אחר כך נאמר 286במדרש, לגבי צדיקים: "בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים".

ונשאלת השאלה: מאחר שאף חיות הקדש, שהם מלאכים בדרגה עליונה מאד, "אינן רואות" – כיצד יתכן ש"צדיקים במיתתם רואים"? ואם סיבת הדבר ביתרונן של הנשמות לגבי מלאכים – היו הצדיקים צריכים לראות גם בחייהם?

אך לפי האמור מתבאר הדבר: בשעת ההסתלקות קיים היתרון של ההצטרפות וההצטברות, ו"האור העולה על כולנה" הבא מסיום וסיכום עבודת ה'.

יג. כך יובן גם המסופר בכתבי האריז"ל³⁶, על ר' אברהם הלוי שהיה אומר בכל יום את תפלת "נחם", משום שהצטער על חורבן בית המקדש, והיה מצפה לבנינו במהרה. כשאמר תפלת "נחם" גם בל"ג בעומר מירון – פגעה בו קפידתו של רשב"י.

ויוסבר הדבר על פי המובא³⁷ משמו של רבנו הזקן נ"ע כי ישנן נשמות של יחידי סגולה שלגבי דידם אינן קיימות התוצאות הרוחניות השליליות של חורבן הבית, ואחד מאלה הוא רשב"י.

מובן, אם כן, שבהגיע יום ל"ג בעומר – בו התרכזו כל עבודות רשב"י, בתוספת "האור העולה על כולנה" – לא היה על ר' אברהם הלוי להרגיש את החורבן לגמרי, בהיותו תלמיד האריז"ל ובידעו את ערך יום ההסתלקות (כסיום העבודה) ואת חשיבותו המיוחדת של רשב"י.

יד. טעם הדבר: עבודת הרשב"י היתה "להמשיך" (להשרות) את פנימיות התורה, "סתים דאורייתא", ב"גליא" שבתורה, ובאמצעותה – ב"גליא" של העולם. היו אמנם תנאים שעסקו בפנימיות התורה, אך במיוחד ברשב"י היה: "המשכתה" בבחינת גילוי בעולם. וכיון שעבודתו היתה הבאת פנימיות התורה, אילנא דחייא, לידי גילוי בעולם, שזו צורך ההנהגה שתהיה לעתיד לבוא – לא היה קיים לדידו ענין הגלות בכלל.

טו. כך יובן גם המסופר במדרש³⁸ אודות אחד מתלמידיו של רשב"י שנסע לארץ אחרת ונתעשר. בראות רשב"י שחלשה דעתם של התלמידים הוליכם לבקעה אחת [לפי הגירסא בתנחומא³⁹ היתה זו בקעה שע"פ מירון, "הר נבו" של רשב"י] וקרא: בקעה, בקעה! התמלאי דינרי זהב! כשהתמלאה הבקעה בדינרי זהב פנה אל תלמידיו ואמר כי כל אחד רשאי לקחת דינרים כפי צרכו, אלא שעליו לדעת שמחלקו שלעתיד לבוא הוא נוטל. התלמדים סירבו לקחת – "ותשחק ליום אחרון"⁴⁰.

בהמשך הדברים מסופר במדרש כי 287ר' שמעון בן חלפתא [הוא חי בדור מאוחר משל רשב"י, שהרי היה אמורא⁴¹] היה עני מרוד ולא היו לו הוצאות שבת ויום טוב. התפלל ר' שמעון בן חלפתא ונתנו לו מלמעלה אבן טובה. מכר אותה ר' שמעון ובתמורתה קנה צרכי שבת, כשסיפר לאשתו את הדברים הביעה את התנגדותה לכך באמרה שלעתיד יהיה "שלחנך חסר ושלחן חבריך מלא". יצא ר' שמעון בן חלפתא לשדה והתפלל, והאבן הטובה ניטלה ממנו.

והמדרש מסיים: רבותינו אמרו, גדול הנס האחרון מן הראשון, כי "משמיא – מיהב יהבי, מישקל לא שקלי" (מן השמים – נתון נותנים, אך לקוח אין לוקחים)⁴².

יש, איפוא, להבין משום מה נאמר "גדול הנס האחרון" לגבי המעשה בר"ש בן חלפתא בלבד ואילו לגבי המעשה ברשב"י שארע לפנ"ז לא נאמר כן (ברור שהדינרים נלקחו חזרה שהרי התלמידים ויתרו עליהם, ולא ידוע על דינרי זהב שנמצאו בדורות מאוחרים בבקעת מירון, אף שהיתה מלאה בהם בתקופת רשב"י).

כן תמוה לפי זה, מאמר המדרש בפ' נח המונה את מעלותיו של רשב"י, שבימיו לא נראתה הקשת וכד', וביניהן את העובדה במילוי הבקעה בדינרי זהב. מדוע לא נמנה, אם כן, הפרט החשוב יותר של לקיחת דינרי הזהב בחזרה?

אך לפי המוסבר לעיל שענינו של רשב"י היה להביא לידי גילוי מוחשי את פנימיות התורה בעולם, כך שגם בזמן הגלות ישררו הסדרים כבזמן הבית וביאת המשיח – יובנו הדברים, וכדלהלן.

טז. התורה מביאה את ההשפעות העילאיות גם לידי ביטוי גשמי, כמו שנאמר⁴³: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", כן⁴⁴: "בשמאלה עושר וכבוד", וכל שכן – בימינה כדרשת רז"ל⁴⁵. גם בפרשתנו אמור: "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם" גו', וכמובא בגמ'⁴⁶ "חטים ככליות". סדר הנהגה זו היה קיים בזמן הבית ויהיה גם לעתיד.

ולכן הצליח רשב"י – שלדידו לא היה החורבן – להשפיע, ע"י התורה, דינרי זהב בגשמיות. החידוש היה רק בכך שהוא עשה זאת לא בשבילו ולכיוצא בו, אלא לתלמידיו שהיו שרויים עדיין בדרגה של הרגשת הגלות,

– שהרי הציקו להם הצרכים הגשמיים, ואילו לגבי לעתיד לבוא כבר הסביר הרמב"ם⁴⁷ שלא נתאוו לימות המשיח לשם שפע גשמי משום 288שתהיה קיימת אז ההסתפקות במועט כמו שנאמר⁴⁸ "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן". דבר זה התאפשר כיון שההשפעה באה כתוצאה מגילוי פנימיות התורה, מעין דלעתיד, וכשם שפנימיות התורה נתגלתה על ידו בצורה מוחשיות, בתוך העולם ולכל הסוגים, כן היתה אפשרית ההשפעה הגשמית בצורה דומה.

יש לדייק גם בעובדה שהדבר אירע בבקעה, המסמלת דרגה נחותה ("בקעה מצא"), לומר לך שגם כאן יכולה פנימיות התורה להמחיש את אופן ההנהגה של לעתיד לבוא.

יז. עתה מובנת העובדה שלגבי רשב"י אין מודגש הפלא של לקיחת דינרי הזהב מן השמים, דבר שהיוה שינוי סדרי השמים, שכן ענינו של רשב"י הוא לא הלקיחה, כי אם דווקא ההשראה למטה – ע"י פנימיות התורה – את סדרי העתיד לבוא.

וזה תוכנו של מאמר רשב"י⁴⁹ שבכחו להגן על הדורות שממנו ועד ביאת המשיח, כי רשב"י ופנימיות התורה קושרים עם המשיח⁵⁰.

יח. ידוע הרי⁵¹ שמדי שנה חוזרים הגילויים שהיו לראשונה ביום הנדון. כשם שבכל ט"ו בניסן "מאירה" יציאת מצרים, ובכל שבועות – מתן תורה, כך "מאיר" בכל ל"ג בעומר ענינו של רשב"י וסדרי ההנהגה של לעתיד לבוא, אותם מסר רשב"י לתלמידיו ולדורות הבאים אחריו והכלילם בפנימיות התורה, וזו נתגלתה בהבנה והשגה ע"י תורת חסידות חב"ד,

ביחוד בדור אחרון, דרא משיחא, שאז יהי' כמו דרא דרשב"י⁵², יושפעו כל ה"המשכות", ע"י פנימיות התורה, אף בגשמיות בטוב הנראה והנגלה.

(משיחת ש"פ בה"ב, תשט"ז)