שיחה א

293שיחה א

א. המצוה הראשונה שבספר במדבר היא – למנות את בני ישראל: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". על שם דבר זה נקרא בגמרא¹ הספר כולו בשם "פקודים".

"מנין" (ספירה) הוא דבר שאין לו קשר לתוכן ואינו מורה כלל את תוכן הדבר הנמנה, שכן הכל נמנה במדה שוה, ללא הבדל בין גדול לבין קטן בכמות או באיכות. הגדול יותר אינו מהוה לגבי המנין יותר מגוף אחד והקטן יותר אינו פחות מגוף אחד. – המנין אינו מציין כלל חשיבותו של הדבר.

אף התנאי הניתן במנין שבפרשתנו – לגבי מהותם של הנמנים – של "בן עשרים", שכן הנמנים חייבים להיות לא פחותים מגיל עשרים – אף תנאי זה אינו דבר הבא בהשתדלות האדם וב"עבודתו", ואינו קשור בתוכן מהותו של האדם, כי אם בא במשך הזמן, והרי "מחוסר זמן – לאו כמחוסר מעשה דמי".

– מאחר שהדבר הוא, איפוא, " חיצוני בלבד, שאין לו כל קשר לתוכן ולחשיבות – בלתי מובן, לפי זה, מדוע תהיה זו המצוה הראשונה, מצות היסוד, של הספר, עד שכולו נקרא בשם "ספר הפקודים".

ב. ההלכה היא ש"דבר שבמנין – לא בטל"², שכן העובדה שדבר פלוני נמנה – מוכיחה את חשיבותו של סוג זה. מפני חשיבותו של הסוג – נמנה כל פרט ממנו לחוד. נמצא, לפי זה, שלמרות שאין המנין מבטא את תוכנו וחשיבותו של כל פרט – הרי הוא מבטא עם זאת את חשיבות הסוג כולו לגבי סוגים אחרים.

אלא שלכאורה אין בכך הסבר מספיק לעניננו: נכון, אמנם, שמן המנין אפשר להבין את חשיבותו של כל הסוג, אבל אין המנין אלא סימן, הוראה, לחשיבות, ולא סיבה וגורם – אין המנין עושה את החשיבות.

כך מובן גם ההבדל³ בין "את שדרכו לימנות" לבין "כל שדרכו לימנות" ("את שדרכו לימנות", היינו דבר שדרכו לימנות תמיד, אינו מתבטל, ואילו לגבי "כל שדרכו לימנות", היינו: דבר שעתים נמכר במנין ועתים לא, ישנם הסוברים שאינו מתבטל): לו היה היתרון של

דבר שבמנין, טמון בעצם העובדה שהוא נמנה – לא היה צריך להיות כל הבדל בין "את" לבין "כל", שכן מה חשובה השאלה אם הדבר נמנה תמיד או לא, כיון שהפעם הוא נמנה, אינו צריך להתבטל. יש להוכיח, איפוא, 294מכאן שהיתרון טמון בחשיבותו של גוף הדבר, ואילו המנין אינו משמש אלא סימן לחשיבותו. לפיכך, לגבי דבר שנמנה רק לעתים סובר רבי יוחנן (וכך נפסקת ההלכה) שהדבר בטל, משום שאין לדבר עצמו חשיבות מספיקה.

מתברר, איפוא, שוב שכל ענינו של מנין אינו אלא חיצוני בלבד. כיצד, אם כן, מהוה מצות המנין מצוה כה יסודית עד שכל הספר נקרא על שמה: חומש הפקודים?

ג. כל ענין – ובמיוחד של תורה ומצוות – אינו מקרי ח"ו, כי אם נובע מהשגחה פרטית. מכאן, איפוא, הכרח לומר כי כל סימן לדבר מסוים – קשור בדבר עצמו⁴.

כך גם ביחס למנין: עובדה זו שהמנין מהוה סימן לחשיבות – מכריחה לומר שהמנין עצמו הוא ענין של חשיבות.

– הדברים שהוסברו לעיל, לפיהם אין במנין כל ענין של חשיבות, מתיחסים לעצם המנין, כשאין הוא קשור בדבר חשוב. אבל כשהמנין קשור בדבר חשוב – חלה חשיבות עצם הדבר גם על המנין, ובמנין טמונה חשיבותו של הדבר. אלא שחשיבות זו, כפי שהיא מתבטאת במנין, אינה כי אם חיצונית בלבד.

לפי זה יובן מדוע נקרא כל ספר במדבר בשם "חומש הפקודים": נכון, אמנם, שהמנין כשלעצמו אינו דבר של חשיבות, אבל, מאחר שבמנין מתבטאת חשיבות עצם הדבר – מובן מדוע נקרא כל הספר על שמו, "חומש פקודים".

ד. אלא שדבר זה עצמו טעון הבהרה: מאחר שהמנין לכשעצמו הוא ענין חיצוני שאינו קשור כלל לתוכן הדבר – על־ידי מה משמש הוא "כלי" לביטוי התוכן והחשיבות?

– קושי זה היה יוכל להיות קיים לו היו כמות ואיכות שני דברים נפרדים, שאז אי חשיבות (שהיא איכות) יכולה להתבטא במנין (שהוא כמות). ברם, כאן מדובר בבני ישראל ועניניהם, שהם "גוי אחד בארץ", כפירוש כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע⁵ – שבני ישראל עושים גם את ה"ארץ", ענינים ארציים, דברים גשמיים וחומריים, ל"אחד" (גילוי אחדות ה'). בני ישראל קושרים כמות ואיכות, ולפיכך יכולה לדידם האיכות להתבטא גם בכמות.

ה. משום הקשר בין כמות לאיכות, אנו רואים גם, כי כשמיתוספת הכמות באה ע"י כך תוספת גם באיכות⁶.

לפי ההלכה, הרי במקום שמצויים עשרה מישראל, מבלי להתחשב באיכותם של עשרה אלו, – אם רק הכמות היא של עשרה – שורה שם 295השכינה, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"⁷, ואפשר לומר שם דבר שבקדושה, דבר המהוה הוספה באיכות.

כך גם ההלכה לגבי "זימון" (בסעודה): שלשה שאכלו חייבים לזמן, עשרה – צריכים לומר "אלקינו", ולפי דעות במשנה⁸, מאה – צריכים לומר "ה' אלקינו" וכו'. שינוי בכמות יוצר שינוי באיכות, משום שכמות ואיכות קשורים הדדית, ובכמות מתבטאת איכות.

ו. כן הוא גם בענין קיום המצוות. העוסק במצוה פטור מן המצוה⁹, כשאדם עוסק במצוה כלשהי, הרי הוא פטור גם מן הגדולה שבמצוות. וכלשון¹⁰: קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין.

יתר על כן: העוסק במצוה, פטור בשעת מעשה, גם מתלמוד תורה, אף שמצוות לגבי תורה נחשבות כגוף לגבי נפש¹¹, וכאברים לגבי הדם – הוא הנפש שבאברים¹² – דבר שהוא בדוגמת כמות לגבי איכות, מכל מקום, בשעה שעוסק אפילו במצוה קלה, פוטרתו זו, בעת מעשה, מתלמוד תורה, שכן כאמור: בכמות מתבטאת האיכות.

ז. כיוצא בזה, מוצאים אנו, גם במתן תורה. למתן תורה, נחוצים היו ששים רבוא, ואילו היה חסר אחד, גם כשאחד זה היה הפחות משבט דן, לא היה הקב"ה נותן התורה¹³, אפילו לגדול שבגדולים, משום החסרון בכמות של ששים רבוא, ובדוגמת ברכת חכם הרזים, שדרושה לשם כך, הכמות של ששים רבוא דוקא¹⁴.

ח. ענין הפקודים שבספר במדבר, קשור, הרי, גם בענין הדגלים. בנוגע לדגלים, מסופר במדרש¹⁵ שבשעת מתן תורה, ראו ישראל, המרכבה ומחנות המלאכים, עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים, אמר הקב"ה למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

כשם שלמתן תורה נחוץ היה המספר, ששים רבוא דוקא, כך גם לגבי הדגלים, שמקורם במתן תורה, היה צורך באותו מספר הנדרש לענין זה, וכמאמר רז"ל¹⁶ שמספר דגל מחנה יהודה הוא כמספר המלאכים שבמחנה מיכאל וכו', ובאמצעות הכמות דוקא – נוצרה האיכות.

ט. ההוראה מכך:

עתה היא העת, שהכמות נוגעת יותר מהאיכות. יש, על כן, לדאוג להכנסת מספר רב ככל האפשר של יהודים לדגלי ומחנה ישראל, מבלי 296הבט על מצבם האיכותי, וכשתתוסף הכמות, תגדל ממילא גם האיכות.

עם ההתחלה לא חשובה כל כך, מדת ועומק האיכות שתווצר בהם. חשוב בעיקר, עצם הענין של הכנסת יהודים למחנה ישראל, וכפירוש אדמו"ר הזקן¹⁷ למאמר רז"ל "אכל בי עשרה שכינתא שריא", שגם כשאין עשרה אלו עוסקים בדברי תורה, מאחר ומצויים עשרה מישראל – שכינה שורה, והוא הדין לעניננו: עצם הדבר שתהיה כמות גדולה יותר במחנה ישראל, יתבטא גם באיכות, ותבוצע הכונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

י. אבל יש לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם", ההכנה למתן תורה אינה רק העבודה עם הזולת, אלא גם בעבודה עם עצמו. מוסבר, הרי, במדרש¹⁸ שבשעת מתן תורה לא היו חרשים ולא סומים או כל בעלי מומים אחרים, רחמנא לצלן. הכל נתרפאו, ראוי לדעת שיש לבא למתן תורה בשלימות האברים, כולם, בלי כל מום.

בנוגע לזולת, אין להבהל מהאיכות הבלתי רצויה. יש לקרב כל יהודי. וכפי שהיה בשעת מתן תורה, ויחן, לשון יחיד כולם כאחד, אך בנוגע אל האדם עצמו, עליו לדעת את חשבון מצבו, ואם יש פגם איזשהו יש לתקנו, לתקן את חוש הראיה, חוש השמיעה וכו'.

(משיחת ש"פ במדבר, תשי"ד)

יא. אחד הענינים בפרשיות במדבר ונשא, הוא – המשכן שהוקם במדבר וחלוקת התפקידים הקדושים בהעברת המשכן ממקום למקום.

דבר זה מורה שגם כשישראל נמצאים במדבר, בכוחם להקים מקום קדוש, משכן לשכינה האלקית שתשרה בישראל בכלל ובקרב כל אחד מישראל בפרט.

כשם שיש מדבר במובן גשמי – שממה, בה שוררים גורמים אקלימיים קיצוניים, וכל מיני מזיקים – כן ישנו גם מדבר רוחני בו שולטות השקפות רוחניות מזיקות. דבר זה אפשרי גם בארץ שמבחינה גשמית הוא, גן פורח.

– מורה לנו תורתנו הקדושה: כי תוך המצאות במדבר רוחני, אפשרי – ולכן יש צורך והכרח – לבנות מקדש, ולשאת אותו ולהתקדם בעקבות השכינה האלקית, עד בוא אל ארץ הקדש ברוכת ה', אל הגאולה האמתית והמלאה על ידי משיח צדקנו.

יב. הוראה זו היא לכל ישראל, אך במיוחד, לנשי ישראל, שהרי ידוע, שלבנין המקדש נענו הנשים ראשונות, עוד לפני הגברים.

במדבר הרוחני של חוגים מסויימים שבהם שורר תהו ובהו ביהדות בכלל, כל שכן מאורח חיים חסידותו בפרט – יש לנשים הזכות הגדולה והנצחית 297להמנות בין הראשונים להקמת המשכן לו יתברך.

במיוחד יש לזכור את הנחיצות להתמסר גם עם תינוקות רבים ביותר, שכן, כנראה באופן מוחשי, כשמתחילים לחנך ילד בכיוון מסויים משחר ילדותו, מובטחים בהצלחה רבה יותר ובפירות גדולים ומובחרים.

(קטע ממכתב לנשי ובנות חב"ד,

מוצש"ק במדבר, תשי"ז)

יג. היום הוא – שבת מברכים החודש בו זמן מתן תורתנו, ובמילא – גם התחלת ההכנה למתן התורה וקבלת התורה.

ההכנה והכלי למתן התורה – הם השלום והאחדות. וכדרשת רז"ל במכילתא הובא בפירש"י: "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד", ובילקוט: "בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו כו', כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת כו', אמר הקב"ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום".

השלום והאחדות דהכנה למתן תורה צריכים להיות בעניני תורה ומצות, וכלשון הכתוב: ויחן שם ישראל (ל' יחיד, באחדות. ובמה ובשביל מה –) נגד ההר¹⁹ (וענינו²⁰, התורה ומצותיה).

ואף שעל ידי השלום יכולים לפעול מה שרוצים. וכמו שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, וכדרז"ל²¹ ע"פ זה, וכמו שע"י שהי' – שפה אחת ודברים אחדים, הרי – לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, הנה מלבד שאז השלום אין לו קיום, הרי לא זו הדרך להכריח, כביכול, ההשפעות מלמעלה, ובפרט כשהמבוקש הוא מתן התורה והקב"ה כביכול, אנא נפשי כתבית יהבית²², פנימיות ולא מקיף²³, אשר זה אי אפשר כי אם עי"ז שהנשמות מושרשות בעצמות – וכמבואר בענין במי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים – הרי צ"ל האחדות בענין של תומ"צ, היינו שהתנועה שלו באהבת ישראל תתבטא ביחוד בהשתדלותו לקרבם לתורה.

ועל של פועל באתי:

בימים אשר מעתה ועד חג השבועות בבוקר – זמן מתן תורה דכללות השנה (נוסף על ענין מתן התורה שבכל יום בפרט, וכל' הברכה²⁴ נותן התורה – ל' הווה) – ובפרט בזמן שמקהילים קהלות – בימי השבת –

צריך להודיע, לבאר ולהסביר לאיש ולאשה הישראלים שהשפעתו עליהם, אשר בזמן זה ביחוד, חובתם וזכותם, להשתדל ביתר שאת ויתר עז בהענין 298דאהבת ישראל (נוסף על החיב והזכות שבזה בכל יום בפרט. וידוע מש"כ רבינו²⁵ בסידורו, שתיקנו לכל, ושווה הוא לכל נפש: נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך).

להסביר את הנ"ל, איך שאהבת ישראל היא הכנה למתן תורה וקבלתה,

ולהודיע ולהסביר את מאמרו של רבינו הזקן "ואהבת לרעך כמוך הוא כלי לואהבת את הוי' אלקיך" –

ונמצא, אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל – כולא חד.

צריך לפרסם מאמר הרב המגיד²⁶ "דע מה למעלה ממך. פי' דע כל מה שלמעלה הכל הוא ממך", בכל אחד ואחד תלוי הדבר, וכמרז"ל²⁷ אשר יראה האדם את העולם שקול, ובפעולה אחת שלו, יכול להכריעו אם לכף זכות או כו' – וכן בנדון דידן, הנה בפעולה אחת יכול להכריע ולפעול מתן תורה.

ובפרט בפעולה של שלום ואהבת ישראל, אשר הבעש"ט קבע זה לאחד מיסודות תורת החסידות²⁸, שעל ידי זה כוללם הוא עצמו עם הזולת ויוצא מגדר יחיד.

והוא הכנה לקבלת התורה, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם²⁹, בעולם גדול ובעולם קטן – זה האדם, לעשות שלום בין הנברא והבורא³⁰.

כל אחד צריך לדבר ולפרסם את כהנ"ל, ובפרט – אלו הדורשים ונואמים ברבים במשך ימים האלו.

ואז יש להיות בטוחים, אשר, בתוך כלל ישראל, נזכה כולנו – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות. (קטע מקוצר משיחת שמבה"ח סיון, תשי"ג)

יד. טעם לכך, שלקבלת התורה דרושה ההקדמה של "אהבת ישראל", יובן בהסבר נוסף: לשם מה היה צורך למתן תורה במספר של ששים רבוא, כולם בדרגה שוה, מבלי הבדל בין אחד למשנהו?

השוני בין יהודי אחד לרעהו, אינו אלא בכחות הפרטיים, אבל מצד עצם הנשמה כולם שוים.

לכן, בשעת מתן תורה – שאז קשר הקב"ה כביכול את עצמותו, אנכי שבעצמות ישראל, והרי מבחינת העצם "הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה"³¹ – היו כל הששים רבוא ישראל בשוה.

299לפי זה, יובן גם הטעם לכך, שההכנה לקבלת התורה היא אהבת ישראל, שכן איך מעוררים עצם הנשמה? – באמצעות אהבת ישראל, כמוסבר להלן.

טו. כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר על "תורה" מהבעש"ט בנוגע לענין אהבת ישראל גם ביחס לאנשים פשוטים:

תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ³², ישראל הן התפילין של הקב"ה, בתפילין מצויים תפילין של יד ותפילין של ראש, שניהם – מצוה, ומחוייבים בברכה – ברכה אחת או שתים כהדעות השונות שבזה – והנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. כן הוא גם לגבי תפילין דמארי עלמא: תפילין של יד – מארי עובדין טבין (אנשים פשוטים מקיימי מצוות) קודמים לתפילין של ראש – מארי השגה (לומדים ויודעי תורה).

"תורה" זו עוררה בקרב יהודים רבים אהבת ישראל גם לאנשים פשוטים, שהרי מארי עובדין טבין חשובים ממארי השגה, וכמוסבר במקומות רבים, שבאנשים פשוטים מתגלה פשיטות העצמות.

טז. הרב הצדיק ר' זוסיא סיפר³³ לאדמו"ר הזקן בשם אחיו הרב הצדיק ר' אלימלך שאצל המגיד היו משמרות של תלמידים, ששימשוהו. פעם במשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קראני רבי המגיד ואמר: שומע אתה מלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה: לאהוב רשע גמור כצדיק גמור³⁴.

אימרה זו של המגיד מוסיפה על תורת הבעש"ט, הבעש"ט דיבר רק בנוגע לאנשים פשוטים, ואילו המגיד חידש שיש לאהוב רשע גמור, ויתירה מזו: האהבה לרשע גמור, צריכה שתהיה באותה מדה כלצדיק גמור.

יז. אדמו"ר הזקן, אומר, שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו אצל אחים ממש, שהיא אהבה עצמית³⁵. וזהו כוונת ואהבת לרעך כמוך – כמוך ממש, וכשם שכמוך, אהבת עצמו, היא הרי, אהבה עצמית, שאינה קשורה בחשבונות כלשהם, שמשום כך הרי, על כל פשעים תכסה אהבה, כלומר שאפילו בשעה שהוא עצמו מכיר בפשעיו (שכן הוא במצב כזה, שלמרות האהבה אינו יכול להשלות עצמו שאינן פשעים), מכל מקום, תכסה אהבה, מאחר שהאהבה מגעת לעומק כזה בנפש, שאין הפשעים נוגעים שם, – כן צריכה להיות האהבה לרעך.

– כדי לעורר אהבה זו, דרושה אמנם התבוננות (כדלהלן), אך באמצעות התבוננות, מגיעים לאהבה עצמותית שלמעלה מהשכל –

כיצד אפשרי הדבר, שאהבה לזולת 300תהא אהבה עצמית, כאליו עצמו, הלא הזולת הרי בכל זאת, אינו "הוא"?

קיימות בזה שתי הסברות:

א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה', הן כולא חד. אהבת ה', אצל ישראל, היא הרי אהבה עצמית, שהרי בנים אתם לה' אלקיכם, ובן ואביו הם עצם אחד. אף אהבת ישראל הנובעת מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב, היא, איפוא, אהבה עצמית³⁶.

ב) ביתר העמקה: כל ישראל הם גוף אחד, עצם אחד הנמשך לכל אחד מהחלקים השונים³⁷, יוצא, שאין זו אהבה לזולת אלא לו עצמו.

יח. יש לומר בדרך אפשר, שבדברי אדמו"ר הזקן ישנה הוספה על דברי המגיד, שכן ההגדרה, שיש לאהוב רשע גמור כצדיק גמור, תופסת מקום גם מבחינת ה"הבנה".

וההוכחה היא מעצם הכניסה לחילוקי דרגות: לאהוב כמו צדיק גמור.

לעומתה אהבת "כמוך", אינה מדודה. כאן הוא אוהב את עצמו, וכך היא גם האהבה של אחים ממש.

יט. לפי זה, מובנת שייכות אהבת ישראל למתן תורה, כיון שבאמצעות אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, מבלי התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה (שכל ישראל הם עצם אחד, כנ"ל), ועל ידי כך, לוקחים כביכול את "אנא נפשי" – עצמות הקב"ה, שנתקשרה – באמצעות התורה

לעצמות ישראל.

(משיחת חגה"ש, תשי"ג)