293

שיחה א

א. המצוה הראשונה שבספר במדבר היא – למנות את בני ישראל: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". על שם דבר זה נקרא בגמרא¹ הספר כולו בשם "פקודים".

"מנין" (ספירה) הוא דבר שאין לו קשר לתוכן ואינו מורה כלל את תוכן הדבר הנמנה, שכן הכל נמנה במדה שוה, ללא הבדל בין גדול לבין קטן בכמות או באיכות. הגדול יותר אינו מהוה לגבי המנין יותר מגוף אחד והקטן יותר אינו פחות מגוף אחד. – המנין אינו מציין כלל חשיבותו של הדבר.

אף התנאי הניתן במנין שבפרשתנו – לגבי מהותם של הנמנים – של "בן עשרים", שכן הנמנים חייבים להיות לא פחותים מגיל עשרים – אף תנאי זה אינו דבר הבא בהשתדלות האדם וב"עבודתו", ואינו קשור בתוכן מהותו של האדם, כי אם בא במשך הזמן, והרי "מחוסר זמן – לאו כמחוסר מעשה דמי".

– מאחר שהדבר הוא, איפוא, " חיצוני בלבד, שאין לו כל קשר לתוכן ולחשיבות – בלתי מובן, לפי זה, מדוע תהיה זו המצוה הראשונה, מצות היסוד, של הספר, עד שכולו נקרא בשם "ספר הפקודים".

ב. ההלכה היא ש"דבר שבמנין – לא בטל"², שכן העובדה שדבר פלוני נמנה – מוכיחה את חשיבותו של סוג זה. מפני חשיבותו של הסוג – נמנה כל פרט ממנו לחוד. נמצא, לפי זה, שלמרות שאין המנין מבטא את תוכנו וחשיבותו של כל פרט – הרי הוא מבטא עם זאת את חשיבות הסוג כולו לגבי סוגים אחרים.

אלא שלכאורה אין בכך הסבר מספיק לעניננו: נכון, אמנם, שמן המנין אפשר להבין את חשיבותו של כל הסוג, אבל אין המנין אלא סימן, הוראה, לחשיבות, ולא סיבה וגורם – אין המנין עושה את החשיבות.

כך מובן גם ההבדל³ בין "את שדרכו לימנות" לבין "כל שדרכו לימנות" ("את שדרכו לימנות", היינו דבר שדרכו לימנות תמיד, אינו מתבטל, ואילו לגבי "כל שדרכו לימנות", היינו: דבר שעתים נמכר במנין ועתים לא, ישנם הסוברים שאינו מתבטל): לו היה היתרון של

דבר שבמנין, טמון בעצם העובדה שהוא נמנה – לא היה צריך להיות כל הבדל בין "את" לבין "כל", שכן מה חשובה השאלה אם הדבר נמנה תמיד או לא, כיון שהפעם הוא נמנה, אינו צריך להתבטל. יש להוכיח, איפוא,