287

ר' שמעון בן חלפתא [הוא חי בדור מאוחר משל רשב"י, שהרי היה אמורא⁴¹] היה עני מרוד ולא היו לו הוצאות שבת ויום טוב. התפלל ר' שמעון בן חלפתא ונתנו לו מלמעלה אבן טובה. מכר אותה ר' שמעון ובתמורתה קנה צרכי שבת, כשסיפר לאשתו את הדברים הביעה את התנגדותה לכך באמרה שלעתיד יהיה "שלחנך חסר ושלחן חבריך מלא". יצא ר' שמעון בן חלפתא לשדה והתפלל, והאבן הטובה ניטלה ממנו.

והמדרש מסיים: רבותינו אמרו, גדול הנס האחרון מן הראשון, כי "משמיא – מיהב יהבי, מישקל לא שקלי" (מן השמים – נתון נותנים, אך לקוח אין לוקחים)⁴².

יש, איפוא, להבין משום מה נאמר "גדול הנס האחרון" לגבי המעשה בר"ש בן חלפתא בלבד ואילו לגבי המעשה ברשב"י שארע לפנ"ז לא נאמר כן (ברור שהדינרים נלקחו חזרה שהרי התלמידים ויתרו עליהם, ולא ידוע על דינרי זהב שנמצאו בדורות מאוחרים בבקעת מירון, אף שהיתה מלאה בהם בתקופת רשב"י).

כן תמוה לפי זה, מאמר המדרש בפ' נח המונה את מעלותיו של רשב"י, שבימיו לא נראתה הקשת וכד', וביניהן את העובדה במילוי הבקעה בדינרי זהב. מדוע לא נמנה, אם כן, הפרט החשוב יותר של לקיחת דינרי הזהב בחזרה?

אך לפי המוסבר לעיל שענינו של רשב"י היה להביא לידי גילוי מוחשי את פנימיות התורה בעולם, כך שגם בזמן הגלות ישררו הסדרים כבזמן הבית וביאת המשיח – יובנו הדברים, וכדלהלן.

טז. התורה מביאה את ההשפעות העילאיות גם לידי ביטוי גשמי, כמו שנאמר⁴³: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", כן⁴⁴: "בשמאלה עושר וכבוד", וכל שכן – בימינה כדרשת רז"ל⁴⁵. גם בפרשתנו אמור: "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם" גו', וכמובא בגמ'⁴⁶ "חטים ככליות". סדר הנהגה זו היה קיים בזמן הבית ויהיה גם לעתיד.

ולכן הצליח רשב"י – שלדידו לא היה החורבן – להשפיע, ע"י התורה, דינרי זהב בגשמיות. החידוש היה רק בכך שהוא עשה זאת לא בשבילו ולכיוצא בו, אלא לתלמידיו שהיו שרויים עדיין בדרגה של הרגשת הגלות,

– שהרי הציקו להם הצרכים הגשמיים, ואילו לגבי לעתיד לבוא כבר הסביר הרמב"ם⁴⁷ שלא נתאוו לימות המשיח לשם שפע גשמי משום