286
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
במדרש, לגבי צדיקים: "בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים".
ונשאלת השאלה: מאחר שאף חיות הקדש, שהם מלאכים בדרגה עליונה מאד, "אינן רואות" – כיצד יתכן ש"צדיקים במיתתם רואים"? ואם סיבת הדבר ביתרונן של הנשמות לגבי מלאכים – היו הצדיקים צריכים לראות גם בחייהם?
אך לפי האמור מתבאר הדבר: בשעת ההסתלקות קיים היתרון של ההצטרפות וההצטברות, ו"האור העולה על כולנה" הבא מסיום וסיכום עבודת ה'.
יג. כך יובן גם המסופר בכתבי האריז"ל36, על ר' אברהם הלוי שהיה אומר בכל יום את תפלת "נחם", משום שהצטער על חורבן בית המקדש, והיה מצפה לבנינו במהרה. כשאמר תפלת "נחם" גם בל"ג בעומר מירון – פגעה בו קפידתו של רשב"י.
ויוסבר הדבר על פי המובא37 משמו של רבנו הזקן נ"ע כי ישנן נשמות של יחידי סגולה שלגבי דידם אינן קיימות התוצאות הרוחניות השליליות של חורבן הבית, ואחד מאלה הוא רשב"י.
מובן, אם כן, שבהגיע יום ל"ג בעומר – בו התרכזו כל עבודות רשב"י, בתוספת "האור העולה על כולנה" – לא היה על ר' אברהם הלוי להרגיש את החורבן לגמרי, בהיותו תלמיד האריז"ל ובידעו את ערך יום ההסתלקות (כסיום העבודה) ואת חשיבותו המיוחדת של רשב"י.
יד. טעם הדבר: עבודת הרשב"י היתה "להמשיך" (להשרות) את פנימיות התורה, "סתים דאורייתא", ב"גליא" שבתורה, ובאמצעותה – ב"גליא" של העולם. היו אמנם תנאים שעסקו בפנימיות התורה, אך במיוחד ברשב"י היה: "המשכתה" בבחינת גילוי בעולם. וכיון שעבודתו היתה הבאת פנימיות התורה, אילנא דחייא, לידי גילוי בעולם, שזו צורך ההנהגה שתהיה לעתיד לבוא – לא היה קיים לדידו ענין הגלות בכלל.
טו. כך יובן גם המסופר במדרש38 אודות אחד מתלמידיו של רשב"י שנסע לארץ אחרת ונתעשר. בראות רשב"י שחלשה דעתם של התלמידים הוליכם לבקעה אחת [לפי הגירסא בתנחומא39 היתה זו בקעה שע"פ מירון, "הר נבו" של רשב"י] וקרא: בקעה, בקעה! התמלאי דינרי זהב! כשהתמלאה הבקעה בדינרי זהב פנה אל תלמידיו ואמר כי כל אחד רשאי לקחת דינרים כפי צרכו, אלא שעליו לדעת שמחלקו שלעתיד לבוא הוא נוטל. התלמדים סירבו לקחת – "ותשחק ליום אחרון"40.
בהמשך הדברים מסופר במדרש כי
הערות
- 36. פע"ח שער ספה"ע פ"ז.
- 37. פלח הרמון שמות ע' ז.
- 38. שמו"ר פנ"ב, ג. שוחר טוב פ' צב.
- 39. פקודי ס"ז (הוצאת בובר).
- 40. משלי לא, כה.
שמות רבה נ״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי לא, כה): עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַהוּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁכָּל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַבָּהוּ שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם וְרָאָה כָּל הַטּוֹב שֶׁמְתֻקָּן לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, הִתְחִיל שָׂמֵחַ וְאָמַר כָּל אִלֵּין דְּאַבָּהוּ, (ישעיה מט, ד): וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה' וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר, אֵימָתַי הַתּוֹרָה מְשַׂחֶקֶת לְמִי שֶׁהוּא עָמֵל בָּהּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּטְרוֹס וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי קָרְאוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת סִלּוּקָן מִן הָעוֹלָם, אֶחָד מֵהֶן קָרָא (תהלים לב, ו): עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. וְהָאֶחָד קָרָא (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. וְהָאֶחָד קָרָא (תהלים לג, כא): כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ. הֱוֵי בִּשְׁעַת סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָן וּמְשַׂמְּחָן. אָמַר בֶּן עֲזַאי (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדִיעַ לַצַּדִּיקִים הַיְּקָר שֶׁמְתֻקָּן לָהֶם, סָמוּךְ לְמִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אוֹתָהּ שָׁעָה הֵם רוֹאִין וְשׂוֹחֲקִים, לְפִיכָךְ: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר, עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אֵלּוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יָדָיו שֶׁל בֶּן עַמְרָם, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל שׂוֹחֵק עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ שֶׁנָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין וּבָאִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.