285

לפני השבת ולאחריה²⁸. אך כל ששת ימי החול שלפני השבת מהווים הכנה לשבת הבאה לאחריהם, וצריכים לעלות ולהכלל בתוכה.

לפי זה חלה בשבת זו העליה וההתכללות של ל"ג בעומר – יום ההילולא ויום השמחה של רבי שמעון בר יוחאי.

י. בקשר לענין ההסתלקות נאמר²⁹ כי ביום ההסתלקות נכללת ועולה כל עבודת ה' והעמל הרוחני שעמלה הנפש בכל ימי חייה, מכיון שבשעת ההסתלקות מסתיימת עבודת הנשמה שהיתה צריכה לפעול בגוף

– אפילו כשעליה לבוא פעם נוספת בגלגול – הרי מסתיימת אז העבודה שיש לה לעשות בגוף זה –

מסיבה זו יש יתרון ליום ההסתלקות על פני העבודה שבמשך כל ימי החיים, כי אז נכללות ומתרכזות כל העבודות כולן.

יתר על כן: כשמצטברות כל ה"עבודות" כולן – ניתוסף "אור" העולה על כולן.

כשם שכאשר מצטרפות, למשל, אותיות מספר – שכל אחת מהן לכשעצמה יש לה מובן מיוחד³⁰ – ונוצרת תיבה שלמה, הרי עי"ז בא מובן חדש לגמרי הנובע מצירוף האותיות³¹, שהוא תוכן התיבה (המלה), "האור העולה על כולנה".

וכשם שבשעה שמצטרפים עשרה מבני ישראל, שכל אחד מהם יש לו נפש אלקית, נוצר משהו חדש: השראת השכינה הבאה על עשרה מישראל.

יא. לפי זה יובן ענינו של יום ל"ג בעומר, יום הסתלקותו של רשב"י. שכן ככל שהיתה גדולה ערכה של עבודת רשב"י בחייו, כביטויו³²: בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא (=בקשר אחד אתו הנני מתקשר, אחוז בו, להוט בו) – הרי ערכו של מה שנוצר ביום ההסתלקות הוא גדול יותר, כתוצאה מן הסיכום של ה"עבודות" ו"האור העולה על כולנה".

זה גם מובנו של הנאמר³³, לגבי משה רבנו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד, ורק בשעת הסתלקותו זכה גם לשער הנו"ן (חמשים), הר נבו – נו"ן בו.

יב. כך יובן הנאמר במדרש³⁴ על הפסוק³⁵, "כי לא יראני האדם וחי" – שאפילו חיות הקדש אינן רואות, כי הן נמצאות תחת הרקיע. אחר כך נאמר