זכור את יום השבת

רסד, אפ' יתרו תקפווא"ו

זכור את יום השבת¹ לקדשו² כו', וידוע שבדברות האחרונות (בפ' ואתחנן) א' שמור את יום השבת³ כו', וארז"ל דזכור ושמור בדבור א' נאמרו⁴ כו' וזהו פלא איך יוכל להיות זכור ושמור בדבור אחד שהרי א' משה ידבר⁵ כו' ומ"ש זכור זה הי' מפי ה' למשה בדברות הראשונות ומ"ש שמור זהו שאמר משה מפי עצמו⁶ כשחזר להם את יו"ד הדברות לאחר זמן [רב] כו' (ומה שארז"ל דאנכי ולא יהי' כו' שמפי הגבורה⁷ [שמעו ו]נאמרו בדיבור אחד⁸, זה יתכן להיות דמפי הגבורה שאני ובזמן אחד הי' הדבור, אבל זכור ושמור מפי משה נאמרו וב[שני] זמנים רחוקים כו') (ועוד יש להבין מ"ש כאן בטעם דזכור את כו' כי וי"ו ימים עשה ה' כו' וינח ביום הז' ע"כ בירך ה' את יום השבת ויקדשהו⁹ ובדברות האחרונות אמר הטעם לשמור את כו' וזכרת כי עבד היית באמ"צ ויוציאך כו' ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת¹⁰, וזהו פלא מה שייכות יצ"מ לענין המנוחה דשבת שאמר ע"כ צוך לעשות כו' ומה ענין לעשות ולא אמר לקדש כמ"ש בתחילה כו'). והנה באמת יש להבין בגוף הענין מ"ש זכור את יום כו' דמשמע שזהו ענין ציווי ואזהרה לישראל דוקא שהם יזכרו לקדש את יום השבת, ולפ"ז מובן דקדושת השבת בישראל תליא דוקא וע"כ ציוה שהם דוקא יקדשו את השבת, ובאמת הלא ארז"ל דשבת מיקדשא וקיימא¹¹ מששת ימ"ב והוא [ב]שבת הראשון שנק' שבת בראשית שנא' ויברך אלקים את כו' ויקדש אותו¹² כו' (וכן כאן ביו"ד הדברות אמר ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו כבר בו' ימ"ב). וכל שבת נק' שבת בראשית¹³ מאחר שמחדש מע"ב בטובו בכל יום כידוע, וא"כ כל שבת מיקדשא וקיימא מקדושת ה' שקידשו מכבר וא"צ כלל שישראל יקדשו אותו ואין קדושת שבת תלוי בישראל כלל ואין ביכולתם לקדש את השבת, רק לשמור לקדושת השבת שכבר [ח]לה ביום השבת שנק' קדש וכמ"ש ושמרתם את השבת¹⁴ כי קדש היא לכם שאין הציווי רק שישמרו את הקדושה דשבת שכבר קודש, וכן רסד, בושמרו בנ"י את השבת¹⁵ כו' (וכן [oldpage_שפו] שמור את יום כו' וכמשי"ת). וא"כ מהו זה שמצוה ומזהיר כאן זכור את יום השבת לקדשו מאחר דלאו [ב]דידהו תליא קדוש[תו] משום דכבר מיקדשא מעצמות אוא"ס ב"ה כמ"ש ויקדש אותו כו'. והטעם הוא כי שרש השבת למעלה ממדרגת ישראל¹⁶ (רק אות היא ביני¹⁷ כו' וניתנה במתנה לישראל¹⁸ כמ"ש ראו כי ה' נתן לכם את השבת¹⁹ כו' כמ"ש במ"א), כידוע בענין קידוש²⁰ דשבת שזהו קדש דחכ' עילאה כמו שהחכ' בבחי' אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא²¹ שזהו שנק' קדש מלה בגרמ[י']²² כו' בבחי' קדושה והבדלה בערך מכל ההשתל' דמע"ב שהוא בחכ' כמ"ש בראשית בחוכמתא²³ כו' שזהו בחי' החכ' שיורד מאין ליש דוקא להיות כל העולמות וז"ש²⁴ כולם בחכ' עשית²⁵ וכן ה' בחכ' יסד ארץ²⁶ וכה"ג, אבל שבת הוא בחי' השביתה מירידה זאת דחכמה כמ"ש כי בו שבת²⁷ כו' (כמשי"ת) ע"כ נק' שבת קדש העליון שלמעלה ממדרגות דישראל כו' (דגם שישראל נק' קדש כמ"ש קדש ישראל לה'²⁸ ראשית תבואתו והוא בחי' ראשית דחכ' שנק' ראשית חכ'²⁹ כידוע וזהו בבחי' חכמה שנמשך [מ]אין דהעלם ואין דכתר למציאות [חכ'] להיות מקור למע"ב, ומטעם זה אמר דישראל הוא דקדשינהו לזמנים³⁰ דמועדים וזמנים הן בבחי' מוחין דאימא שנק' מקרא קדש³¹ כידוע, ולכך [א'] אלה מועדי הוי'³² אשר תקראו אותם אפי' שוגגין³³ כו' וכמו שאמר מקדש ישראל והזמנים³⁴ משום דישראל מקדשי לזמנים משום דבינה מקבל מחכמה שנק' ראשית, אבל קדושת השבת למעלה מקדושת ישראל ולכך אמר ברוך אתה ה' מקדש השבת³⁵ דשבת מיקדשא וקיימא מוימ"ב כמ"ש ויקדש אותו, וא"כ יש להבין דאם קדושת שבת תלוי בישראל למה א' ברוך אתה ה' מקדש השבת דמשמע דקדושת שבת מלמעלה באה (אך בקדושת דזמנים אמר מקדש ישראל תחלה ואח"כ והזמנים מטעם הנ"ל דישראל קדשינהו לזמנים כו'). (אמנם מה שאמר בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו זה יתכן לפי הנ"ל דוקא דשבת מיקדשא וקיימא כו' משום דשמירה זו אינו אלא לשמור לקדושת השבת שכבר רסד, גחלה וכמ"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא כו' (ומ"ש שמור את כו' לקדשו משמע דע"י שמירה זו מתקדש יום השבת כו' ובאמת כבר קדוש הוא כנ"ל, הענין הוא כידוע דכל השמר פן ואל הוא בחי' ל"ת³⁶ וגם כאן שמור דשבת היינו שלא לחלל קדושת[ו] שמכבר קדוש, והוא רק בשמירה מכל מלאכה ואמנם בזה נמשך קדוש' דשבת מלמעלה כמ"ש לקדשו בקדושה העליונה ממילא כמשי"ת. אבל מ"ש זכור כו' שזהו מ"ע³⁷ לקדש ליום השבת דהיינו שישראל יעשו את הקדושה דשבת ע"י אתעדל"ת שלהם דוקא וזה אינו דלא[ו] בדידהו תליא כדלעיל).

והנה ³⁸ יש להבין עוד מ"ש זכור כו' כאן במ"ע ובדברות האחרונו' א' שמור במל"ת דכל השמר כו' דמשמע שיש בשבת מ"ע ומצות ל"ת והלא מצוה אחד³⁹ הוא לשמור את יום השבת כמ"ש ושמרו בנ"י את כו'. וגם א"כ האיך ארז"ל דזכור ושמור בדבור א' נאמרו האיך יכולים להתכלל יחד מ"ע דזכור ומל"ת דשמור בדבור אחד (דמ"ע הוא בבחי' החסדי' ול"ת הוא בבחי' הגבור[ות]⁴⁰ כידוע שהן ב' הפכים, ומ"ש דאנכי ולא כו' בדבור א' נאמרו שהן ג"כ בבחי' חו"ג דמ"ע ול"ת בכלל זהו בבחי' חו"ג דכתר⁴¹ שמפי הגבורה שמעו כנ"ל), וכידוע בדברי רז"ל דזכרי עם ו"ה גימט' רמ"ח ושמי עם י"ה⁴² גימט' שס"ה שהן רמ"ח מ"ע בו"ה דשם הוי' ושס"ה ל"ת בשמי עם י"ה כו', וא"כ גם כאן בענין מ"ע דזכור כו' זהו בבחי' זכרי עם ו"ה דרמ"ח מ"ע ושמור כו' שהוא בל"ת כנ"ל שהוא בבחי' שמי עם י"ה דשס"ה ל"ת ואיך יכול להיות שזכור ושמור דמ"ע ומצות ל"ת יהיו כלולים בדבור א' שזה בו"ה וזה בי"ה (ולפ"ז שמור קודם לזכור די"ה קודם לו"ה ובזהר אמר דזכור לדכורא ושמור לנוק'⁴³ כידוע. אך הנה גם זכור עם י"ה עולה גימט' רמ"ח⁴⁴ כמו שזכרי עם ו"ה עולה גימט' רמ"ח, ולפ"ז לפעמים שרש השבת בו"ה, דזכרי עם ו"ה שרש הרמ"ח מ"ע להיות השבת כללות מ"ע, ולפעמים שרש השבת בי"ה עם זכור כנ"ל די"ה שרש השס"ה ל"ת שזהו ענין שמור דשבת שהוא ל"ת וי"ה למעלה מו"ה ושניהם מתאחדים בשבת שזהו שאמר שמור וזכור בדבור א' נאמרו, כי זכור לדכורא הוא לפעמים בי"ה בגימט' דזכור עם י"ה וגם שמור דנוק' הוא בו"ה⁴⁵ עם שמי שרש ל"ת. וזה ביום ההוא יהי' ה' אחד יחו"ע ושמו אחד יחו"ת⁴⁶ ויהי' ב' פעמים⁴⁷ י"ה⁴⁸ רסד, דאחד בזכור לדכורא וב' בשמור לנוק' די"ה י"ה⁴⁹ כולל ב' יחודים יחו"ע ויחו"ת שהן שוין ומתאחדים כאחד בשבת דוקא כמ"ש כגוונא דאינון מתייחדין⁵⁰ לעילא אוף הכי לתתא⁵¹ ממש שזהו בשבת⁵¹ דוקא כידוע וד"ל).

[ב⁵² ] ואחר כ"ז הנה תחלה יש להבין בשרש ענין השבת מהו, להיות ידוע בכללות ענין וימ"ב שהן בחי' הוי"ו מדות⁵³ דאצי' עם בחי' המוחין דחו"ב מקורם שמתלבשים באותיות דמח' ודבור העליון בי' מאמרות להיות מקור לכל בריאה ובריאה שיברא מאין ליש ע"י מאמר זה בפרט, כמו מאמר יהי אור⁵⁴ הוא המקור להתהוות מציאות האור בפו"מ מאין ליש וכן ממאמר יהי רקיע⁵⁵ נתהווה הרקיע כו', וכה"ג בכל המאמר[ים] בכלל ובפרט כמו ממאמר תדשא הארץ דשא⁵⁶ כו' נתהוו כמה מיני דשאים ועשבים גם [עתה] שיולד מכח הצומח שבארץ כו'. וידוע שאין אותיות דבור העליון כדבור האדם בע"ג שאי[נו] פועל כלום, אבל בדבר ה' הרי זה דבר מלך שגוזר ואמר ויהי כן בפו"מ כמ"ש ודבר אלקינו יקום לעולם⁵⁷ וכתיב בדבר ה' שמים נעשו⁵⁸ וברוח פיו כל צבאם שהן ע"י בחי' צירופי אותיות די' מאמרות העליונים שבהן [הוא] גילוי אור האלקי ממש, שהדבור מורה ענין התגלות לחוץ כמ"ש בזהר דאתוון אתגליפו⁵⁹ כו' שאותיות אלקי' אלה הן נמשכים ו[מ]תגלפים בתוך כל בריאה מן צרופי אותיות די' מאמרות, כמו מי שאמר לשמן⁶⁰ וידל[י]ק הוא [י]אמר לחומץ וידל[י]ק שיתחלק צירופי אותיות האלקי' דשמן שמזה נעשה טבע היסודות בשמן להדליק הוא [י]אמר בצירוף זה לחומץ כו'. [oldpage_שפז] וכה"ג גם במלאכים ועולמות עליונים [ה]רוחני' יש לכל מלאך ומלאך צירוף מיוחד מצירופי' דשם אלקי' וכמ"ש בס"י ה' אבנים בונות⁶¹ כו' מכאן ואילך צא וחשוב כו' כידוע שאין מספר לרבוי הצרופי' כו', וכך אין מספר לעולמות ומלאכים כמ"ש היש מספר לגדודיו⁶² אלף אלפי' ישמשוני'⁶³ כו' וכידוע, וכ"ז [ב]בחי' צירופי אותיות הדבור [העליון] שנק' עלמא דאתגלייא ש[נ]חלק[ו] לריבוי רבבות צירופי' לאין שיעור כלל. וכמו"כ ודאי יש בבחי' אותיות המח' עליונה שנק' עלמא דאתכסייא⁶⁴ (כמו שאמר דכל מה שיש ביבשה⁶⁵ [בחי'] עלמא דאתגלייא יש בים כו'). ואע"פ שאין דבורו ומחשבתו כמו דבור ומח' שלנו כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם⁶⁶, מ"מ רסה, אדברה תורה כלשון בנ"א⁶⁷ שאע"פ שאין לו גוף⁶⁸ ואין לו דמות הגוף ח"ו כמ"ש כי לא ראיתם כל תמונה⁶⁹ עכ"ז אמר וירא ה'⁷⁰ וישמע⁷¹ כו', אך זה כענין שאמר הנוטע אזן הלא ישמע⁷² היוצר⁷³ עין כו' שהן מלאכים עליונים הנק' עינים ואזנים⁷⁴ כו'. אבל מסט' דשכינת[א] עצמה אמר כי לא ראיתם כל תמונה⁷⁵ כו' כידוע רק מה שנוכל להשיג למעלה בבחי' אדם העליון דאצי' שגם שאינו בערך ויחוס המשתווים בתוארי אדם, הוא רק ממה שידוע שבצלם אלקי' עשה את האדם⁷⁶ התחתון במוחין ומדות וראי' ושמיעה ומח' ודבור ע"כ אמר מבשרי אחזה אלוה⁷⁷ להבין ולהשכיל בדוגמא דדוגמא כזאת למעלה. וכמו"כ מח' ודבור העליון נוכל להבין ממח' ודבור שבאדם התחתון להיות שהוא נברא בצלם אלקי' כו', ועכ"ז אמר כי לא אדם הוא⁷⁸ כו'. ולזאת כמו שאנו רואים באדם שאותיות המח' הן בהעלם ולא בגילוי כלל כאותיות הדבור כך הוא למעלה באותיות המח' העליונה שע"ז אמר מה גדלו מעשיך⁷⁹ מאד עמקו מחשבותיך וכן אמר נפלאותיך ומחשבותיך אלינו עצמו מספר⁸⁰ כו', והיינו ריבוי רבבות עולמות העליונים ביותר שמתהוים מצרופי אותיות המח' שלמעלה מצרופי אותיות די' מאמרות דמע"ב שבאין בהתגלות מאין ליש ממש, אבל צרופי אותיות המח' שהן בהעלם ממש מהן נתהוו עלמין דאתכסיי' (וכמו נשמות הגבוה[ות] שנק' נוני⁸¹ ימא⁸² כו' כנשמות האבות⁸³ וכנשמת משה דמן המים עליונים משיתיהו⁸⁴ וכה"ג).

וזהו ההפרש בין מ"ם סתומה למ"ם פתוחה שזהו מאמר סתום ומאמר פתוח⁸⁵ דמח' ודבור, דמח' נק' מאמר סתום ודבור נק' מאמר פתוח (וגם בחי' המח' שמלובש בדבור נק' מאמר פתוח מאחר שבא לגילוי באותיות הדבור כמו [ב]מחשבה דמאמר יהי אור אע"פ שעיקר התהוות האור מן המאמר דיהי אור עצמו מ"מ מלובש בזה גם המח' של אותיות אלה, וזהו מי ברא אלה⁸⁶ דבחי' אלקי' מוסתר באותיות בכל מאמר ומאמר די' מאמרות בכל פרטיהם כמ"ש במ"א). אבל אותיות המח' עצמה כמו שהיא בהעלם בלתי נגלית באותיות הדבור נק' מאמר סתום וגם בחי' המדות והשכל והרצון [שבמח'] הסתומה הן בבחי' ההעלם שנק' פנימי' המוחין ומדות (וז"ש מאד עמקו מחשבותיך וכן נפלאותיך ומחשבותיך כו'). והנה אנו רואים שהמדות שבלב מלובשים במח' רסה, בודבור שבאים בגילוי באהבה וחסד או דין וממוצע הכל מלובש בדבור ומח', שהרי אין אדם חושב ומדבר רק [מה] שנולד בלבו התפעלות המדה אינו⁸⁷ חסד או דין כו' והתפעלות של המדות שבלב נולדים מחו"ב שבמוח שמולידים אותן בשני אופנים שנק' או"א להוליד המדות להמשיך בהן בחי' התפשטות והתחלקות [ב]פרטיות כו'. וכך יובן למעלה בכללות דמע"ב די' מאמרות במח' ודבור העליונים שיצאו מהתפעלות [ה]מדות דאצי' שמלובש בהן (שנק' ז"א שמלובש במח' ודבור) והן מקבלים מחו"ב דאצי' שנק' או"א שמולידים המדות וז"ש בראשית ברא אלקים⁸⁸ בראשית אור אבא שאמר לאימא⁸⁹ שהוא אלקים כו' כמ"ש בזהר ואח"כ נמשך למדות דאצי' שהן נמשכים במח' ודבור דאימא⁹⁰ די' מאמרות כנ"ל ולכך נק' וימ"ב כידוע וד"ל (וז"ש⁹¹ דבמאמר אחד יכול להבראות שזהו מאמר דבראשית⁹² דחכ' שכולל הכל בינה ומדות ומח' ודבור די' מאמרות וכמ"ש כולם בחכ' עשית כו'⁹³.

והנה באמת אע"פ שבצלם אלקים עשה את האדם כנ"ל עכ"ז אין לדמות לאדם התחתון למעלה ממש רק שהוא בדוגמא ודומה לעליון, אך אין הדוגמא הזאת דאדם אמיתית למעלה שנא' בו כי לא אדם הוא להנחם שזהו להנחם לבא בהשתנות ממדה למדה כו', לפי שאין מדותיו ית' עושין בחי' שינוי והתפעלות ממש בעצמות אוא"ס כמדות דאדם שעושין שינוי והתפעלות בעצם הנפש מחסד לדין ומאהבה לשנאה ורוגז וכן להיפך להתפעל ולהשתנות מדין לחסד ומרוגז לאהבה כו'. לפי שהמדות שבאדם הן כחות נוספים על עצם הנפש אע"פ שהן יצאו מכח השכל שבנפש, אבל למעלה באדם דאצי' הרי נאצלים המדות מעצמיות המאציל בדרך צמצום וירידה גדולה דהיינו רק להיות מקור לבי"ע שז"ש לאחזאה לאתנהג בהון עלמין⁹⁴, אבל מצד עצמות המאציל לאו דאית לי' צדק ידיעא דאיהו דין כו' ולאו מכא"מ כלל⁹⁵ דהיינו רק בשביל שיהי' הנהגת העולמות בחסד ודין ורחמים כו' שהן חג"ת דאצי' (וכמו וינחם ה' ויתעצב אל לבו⁹⁶ כו' שנתפעל במדה"ד ממש כמו וחרה אף ה'⁹⁷ כו', וכה"ג להיפך בהתפעלות החסד והטוב באה"ר וכן התפעלו' הרחמים כי רחום וחנון וחפץ חסד כו', וכמו שמוזכר בכמה [מקומות ב]כתובי' הכל הוא בא מעצמות המאציל בבחי' צמצום רסה, גלהיות נק' רחום וחנון כמ"ש ויעבור הוי' כו' ויקרא⁹⁸ הוי' הוי' אל כו' וז"ש לאחזאה לאתנהגא כו'. וכמו גוף התהוות העולמות שנתהוו ונמשכו מאין ליש ממדות דאצי' כמחנה מיכאל בחי' החסד נתהוו מחסד דאצי' וכה"ג בנשמות דחסד דמל' דבריאה זהו ג"כ ע"י צמצום אור ה[מ]אצי' להיות אור חסד דאצי' מצומצם בכלי להיות מקור לחסד דבריאה ויצי' וכן להיפך להאציל בחי' גבו' דאצי' להיות מקור לגבורות דבי"ע כו', אבל מדות דאצי' עצמן אין עושין שינוי כלל בעצמות המאציל כנ"ל כמ"ש אני הוי' לא שניתי⁹⁹ כו'. וגם בחי' מדות דאצי' מטעם הנ"ל דלאו מכא"מ כלל ונק' ע"ס בלי מ"ה בלי מהות¹⁰⁰ כו' להיותם מיוחדי' וכלולים בעצמות המאציל ממש דאיהו וחיוהי חד¹⁰¹ ממש כמשל השלהבת הקשורה בגחלת¹⁰² כמ"ש בס"י וכה"ג כי עצמות אוא"ס הוא אחדות פשוט בתכלית הפשיטות וא"א שיקבל שינויי' [מ]התפעלו' [oldpage_שפח] מדותיו בחסד ודין כמדת האדם כמ"ש כי לא אדם הוא כו').

אך ¹⁰³ באמת אין [ה]ענין כך דא"כ איך אנו אומרים אלקי עולם ברחמיך הרבים¹⁰⁴ רחם עלינו דמשמע ברחמיך הרבים שבעצמות ממש שנק' רחום וחנון בעצם, וכן רב טוב וחסד¹⁰⁵ בעצם רחם עלינו היינו שיתפעל ברחמים עלינו ממש ברחמים גשמיי' להשפיע פרנסה גשמיית וחיים גשמיי' כו' והרי התפעלות זו שינוי הוא כו', וכן [א' אבינו] אב הרחמים¹⁰⁶ וכה"ג וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה מעולם הא"ס¹⁰⁷ עצמו ששם אמר חסדי ה' כי לא תמנו¹⁰⁸ כו' שהוא בבחי' א"ס ממש משום דלגדולתו אין חקר¹⁰⁹, וכה"ג בכל המדות כמו גם במדה"ד שבעצמות[ו] הרי אמר מי יודע עוז אפך¹¹⁰ וכיראתך עברתיך כו' וכן בשאר המדות כמ"ש לך הוי' הגדולה¹¹¹ והגבורה והתפארת כו'. וגם משמע שמדות עליונות באים למעלה בבחי' התפעלו' ממש וכפשט הכתוב וחרה אף כו' וכה"ג, וכן להיפך בבחי' התפעלו' הרחמים כמו ותעל שועתם¹¹² וידע אלקים¹¹³ וכה"ג ברחמיך הרבים רחם עלינו כו' וממילא יש שינוי כמו שאמר יה"ר מלפניך שיכבשו¹¹⁴ רחמיך את כעסך כו' וכמו וינחם ה' על הרעה¹¹⁵ כו' ואע"פ שנא' כי לא אדם הוא להנחם בשינוי כנ"ל. אך האמת הוא דאדרבה משום דאיהו וחיוהי חד כמו שלהבת הקשורה בגחלת כנ"ל וכה"ג הרי מדותיו ית' כלולים בעצמות[ו] ממש והן ע"ס הגנוזות¹¹⁶ בעצמו' דא"ס שהם בבחי' א"ס ממש ע"כ אומר ברחמיך הרבים דוקא רחם עלינו שהוא מדה"ר שבעצמות א"ס וכן יהי חסדך ה' עלינו¹¹⁷ וכה"ג בכל המדות ויתפעל ברחמים אלה להיות שינוי מכח הדין לכח החסד כו' כמו רסה, דוינחם ה' כו'. ומ"ש כי לא אדם הוא כו' להנחם בהשתנות מדין לחסד או מחסד לדין זהו שאין השינוי כמו במדות דאדם שמצד השכל שמטה כלפי חסד או ישונה להטות לדין¹¹⁸ כי מדות דא"ס אין מתלבשים בחכמה דאדם שבא בצמצום דאור וכלי דלאו מכא"מ כלל, פי' דקדק לומר אינון מדות דאדם אבל למעלה מבחי' אדם במדות העצמיי' ג"כ יהופך מדין לחסד כמו יהי רצון כו' אלא שאין השינוי מצד החכ' אלא מצד העצמו' משום דמדותיו כלולים בו ממש ואיהו וחיוהי חד ע"כ מתהפכים מדבר להיפוכו בשינוי הרצון שבעצמות ממש דוקא ועכ"ז אין זה שינוי בעצמות כלל לפי שכלולים בו בתכלית כו' וד"ל.

[ג¹¹⁹ ] והנה כתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד¹²⁰, להיות מבואר למעלה בענין וימ"ב שמוחין דחו"ב דאצי' ירדו ונתלבשו במדות דאצי' שנק' וי"ו יומין עילאין כידוע והמדות מתלבשים ויורדי' במח' ודבור כנ"ל, וזהו ירידה אחר ירידה עד"מ אדם שרוצה לעסוק במלאכת הבנין הרי יהי' שכלו מצומצם ומלובש במדות שבלב, כי עצם כח שכלו הוא למעלה משכל זה שמצמצם במלאכת הבנין ונמצא זהו ירידה גדולה מעצמו' כח שכלו להשכיל במלאכה זו ולהתבונן בו. וכ"ש ירידה שני' שמצמצם השכל הזה במדות שבלב באהבה וחשק למלאכה זו שזהו ירידה גדולה יותר, וכ"ש ירידה ג' ממדות שבלב לחשוב במח' לעשות וממח' לדבור ומדבור למעשה בפו"מ שכל אלה ירידות רבות ממדריגה למדריגה עד שבאה למעשה בפו"מ. וכמו מלאכת הכתיבה גם שכותב דבר חכמה הרי שכל זה בא במח' ומהמח' לבחי' פעולה דיד גם בהבדלת כח ותנועה שביד שנבדל מעצם כח היד לכתוב או לצייר דבר מה כו'. וכך הוא במע"ב שנק' מעשה כמ"ש אף ידי יסדה ארץ¹²¹ כו' שמלובש במעשה מבחי'¹²² מח' ודבור העליון ובמח' ודבור מלובש המדות ובמדות מלובש החכ' שירדה מעצמות החכמה כו'. ונמצא שכמו שפעולה הפרטי' ירד[ה] מעצמות כחה כך כל בחי' מח' ודבור שהן המדות והשכל ירדה מעצמות החכ' ורצון במח' ודבור כו', וכל ירידות אלה הוא רק בשביל סוף מעשה לבד דנעוץ תחב"ס¹²³ כנ"ל¹²⁴ וד"ל. וזהו וירא אלקי' את כל אשר עשה דהיינו בכל אשר עשה בי' מאמרות בוימ"ב שהכל נק' עשי' סוף מעשה כי גם הי' מאמרות שאינו רק בחי' דבור ומלובש בהם המח' ומדות והשכל בירידות המדרגות כנ"ל עכ"ז הכל בחי' עשי' הוא כמ"ש כולם בחכ' עשית דגם החכ' מקור הראשון נק' עשי' כמו שכל שבעשי' שגם הוא נק' בשם עשי' וכ"ש המדות רסו, אומח' ודבור. וראי' לזה ממ"ש וי"ו ימים עשה ה'¹²⁵ כו' הרי וי"ו יומין עילאין שהן בחי' המדות דאצי' עשה את השמים כו' לפי שהן מקורים למח' ודבור העליוני' דאצי' שבאים לבחי' המעשה ממש ע"כ אמר וי"ו ימים עצמן עשה כמו בחכ' עשית כו' וד"ל.

אך הנה כל בחי' ירידות האלה מרצון העליון לחכמה ומחכ' למדות ומח' ודבור ומעשה הי' בוימ"ב בדרך או"י שהולך ויורד מלמעלה למטה דוקא ולכך נק' וימ"ב דחכ' שירד בעשי' כנ"ל, אבל מ"ש וירא אלקי' את כל אשר עשה היינו לאחר תשלום כל הירידות דחכ' ומדות ומח' ודבור בסוף גמר כל המעשה די' מאמרות ראה את כל אשר עשה בי"מ והנה טוב מאד שזהו בחי' העלא[ה ד]או"ח בליל שבת שהוא העלאות התענוג מכל אשר עשה וברא בחכ' ומדות ומחודו"מ כו'. וזהו בכללות¹²⁶ יום הששי¹²⁷ ויכולו השמים והארץ¹²⁸ כו' לשון תענוג¹²⁹ כמו כלתה נפשי¹³⁰ וכן ויכל אלקים¹³¹ כו', לפי שכל עיקר התענוג דמשפיע הוא בכלות השפע¹³² כאשר גמר כל מלאכתו [ו]שובת ונח [ש]רואה והוטב בעיניו כל אשר עשה כו' שאז יש עלי' לחכ' ומדות כו' במקורא דכולא¹³³ כמ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו כו', עד"מ מלאכה הגשמיי' שכאשר שובת ונח יחזור כח התפשטות היד לכח העצמות שביד כך יחזירו אותיות מח' ודבור למקורם במדות וגם המדות יחזרו לשכל וגם השכל ינוח מטרדתו במלאכה זו למקורו. ובכלל ג' מדרגות הן נר"נ נייחא דנפשא הוא השביתה בכח המעשה ונייחא דרוחא במדות ומח' ודבור ונייחא דנשמתא¹³⁴ במוחין דחו"ב כו' כידוע. וזהו כי בו שבת וינפש¹³⁵ בעצמותו ממש, וזהו ע"י בחי' העלאות התענוג מכל אשר עשה שהוא בבחי' או"ח למקורו, וזהו שבת דמעלי שבתא, אבל שבת דיומא¹³⁶ הוא בבחי' ירידה והמשכה חדשה מעצמיות התענוג העליון בחכ' ומדות ומח' ודבור להיות מחדש למע"ב בוימ"ב דחול¹³⁷ שאחר השבת כו' [oldpage_שפט] (שזהו לעשות את השבת¹³⁸ כו' וכמ"ש וקראת לשבת ענג¹³⁹ כו'). וזהו שארז"ל אלמלא שמרו בנ"י¹⁴⁰ ב' שבתות כהלכתן מלמטה למעלה ומלמעלמ"ט כו' כמ"ש במ"א וד"ל.

[ד] וזהו ממצוא חפצך ודבר דבר¹⁴¹ דגם דיבור של חול אסור בשבת, לפי שהדבור הוא בחי' ההתפשטו' למטה בגילוי לחוץ ובשבת בחי' דבור העליון הוא בעלי' רק חיצוני' רסו, בשלו מאיר למטה, שאל"כ הי' הכל חוזר לאין כמ"ש במ"א דהיינו בחי' חכ' שבדבור הפנימי' עולה למעלה כו' באור אבא דאצי' שנק' חכ' בראש וזהו ודבר דבר מל' דלאו אורחי' דמלכא לאשתעי¹⁴² כו'. וזהו השביתה בדבור שנק' שבת תתאה והשביתה בחכ' בראש נק' שבת עילאה¹⁴³ וכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו אפי' בחכ' בראש שחוזר גם הוא למקורו בפנימי' ועצמות החכ', שזהו כמו דבר¹⁴⁴ מלך שמדבר בדבר חכ' לעצמו כפי כח חכ' העצמי שלמעלה הרבה מחכ' ושכל שמצמצם עצמו לענין הנהגת המדינה ולבנין ולמלאכה וכה"ג. וזהו ודבר דבר אפי' דבר מלך להנהגות העולמות משום דכלא ממש חשיב לגבי חכמה העצמי' (וע"כ מותר לדבר ד"ת בשבת¹⁴⁵, וז"ש ממצוא חפצך אבל חפצי שמים מותרים¹⁴⁵ ) (ומ"ש בירושלמי בקושי התירו לדבר בתורה בשבת¹⁴⁶ היינו דברי תנחומין ולא ד"ת כידוע).

ובכ"ז מובן הטעם שבכל מע"ב לא נזכר שם הוי' כלל אלא שם אלקים¹⁴⁷ [לבדו] כמו בראשית ברא אלקים ויאמר אלקים יהי אור כו' עד שגמר כל מלאכתו וקידש יום השבת אז אמר אלה תולדות השמים כו' ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים¹⁴⁷ אז הזכיר שם הוי' עם אלקים, דהיינו לאחר שאמר ויכולו השמים כו' שעלה הכל בבחי' או"ח לקדמותו שנק' נייחא דרוחא כו' כי בו שבת כו' בג' מיני שביתה הנ"ל בנר"ן כו' אז נתגלה שם הוי' במע"ב. כי הנה בחי' שם אלקים הוא בחי' הצמצום והסתר להסתיר ולהעלים שם הוי' כמ"ש כי שמש ומגן¹⁴⁸ הוי' אלקים כו', ומע"ב שהי' הכל בבחי' ירידה וצמצום בחו"ב ומדות ומח' ודבור כנ"ל הכל הוא בבחי' צמצום דשם אלקי' שמעלים ומסתיר למוחין דחו"ב י"ה ומדות ודבור הן ו"ה שירדו מן העצמות לבא לבחי' המעשה כנ"ל. והיינו כל וימ"ב שנברא הכל בצמצום דש' אלקים כו' ולא נז' שם הוי' כלל, לפי ששם הוי' הוא בבחי' עצמיות אוא"ס שבע"ס דאצי' דאיהו וחיוהי חד כו' שמיוחד במדותיו וחכמתו כו' שמפני זה אמר אני הוי' לא שניתי כנ"ל, ע"כ לא נתגלה במע"ב רק אחר גמר המלאכה דוקא שנק' נייחא דרוחא דאו"ח לעצמותו ממש, דהיינו שחו"ב ומדות [ומו"ד ע]לו בעצמות [אור] המאציל כמו ששם הוי' מיוחד בעצמותו אז נאמר שם הוי' עם שם אלקי' כמ"ש ביום עשות הוי' אלקים¹⁴⁹ כו' וד"ל (אך לפ"ז הי' עלי' דאו"ח למעלה דוקא וא"כ למה אמר ביום עשות הוי' אלקי' דמשמע דגם העשי' דמע"ב הי' רסו, גבצירוף שם הוי' באלקים כו', הענין הוא דגם בעשי' דמע"ב הי' גם שם הוי' באלקים רק שהי' בהעלם והתלבשות בשם אלקים המעלימו, כי א"א לבחי' השתלשלו' דחו"ב ומדות ומח' ודבור בסוף מעשה כ"א ע"י ד' אותיות דשם הוי' ע"י צמצום [דשם אלקי'] כו', רק שבשבת נתגלה שם הוי' מלבוש וצמצום דשם אלקי' (כמ"ש בס' הקבלה בענין ך"ו כל"ח¹⁵⁰ שזהו בקיעת האור דשם הוי' באלקי' כו' כמ"ש שבת להוי'¹⁵¹ דוקא ולא נז' שבת לאלקים כי שם אלקי' עיקר העושה מע"ב מטעם הנ"ל וד"ל).

והנה ¹⁵² כתיב כי בו שבת כו' אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל לעשות לתקן¹⁵³ כו', וכמו"כ באדה"ר בג"ע אמר לעבדה ולשמרה לעבדה זה רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה ל"ת¹⁵⁴, וגם כאן לעשות לתקן היינו לתקן לי' מאמרות דכל ו' ימי החול הוא בתשובה ומע"ט כידוע דשבת אותיות תשב¹⁵⁵ כו'. וזהו דוקא בגמר כל מלאכתו ששבת מכל מלאכה כו' אשר ברא אלקי' לעשות לתקן כדי לתקן שבחי' התיקון הזה דתשובה ומע"ט היינו בחי' או"ח בהעלא' התענוג מכל אשר עשה בוי"ו ימ"ב כנ"ל במ"ש וירא אלקי' את כל אשר עשה והנה טוב מאד בלי גבול¹⁵⁶ כלל. והטעם הוא לפי שענין התשובה הוא היפוך הרע לטוב בלב נשבר ונדכה כמו תשב אנוש עד דכא¹⁵⁷ כו', וזהו עיקר ענין הבירורים דק"נ לאהפכא חשוכא לנהורא¹⁵⁸ ומרירו למיתקא שזהו גדול יותר גם מתומ"צ כמארז"ל דבמקום שבע"ת עומדי'¹⁵⁹ אין צ"ג יכולים לעמוד כלל וכמ"ש בזהר דבע"ת משכין לקדב"ה בחילא יתיר¹⁶⁰ דהיינו בנקודת הרצון שבעומק הלב בביטול כל [העצמות] מכל וכל בכל כחו (כראב"ד שיצא נשמתו בבכי'¹⁶¹ וכה"ג נתן דצוציתא¹⁶² ), וגם מע"ט שהן המצות שנמשך רצה"ע בדברים גשמיי' דק"נ כו' שזהו בירור דעה"ד טו"ר בסו"מ וע"ט הכל הוא ענין הבירורים¹⁶³ דרפ"ח כו' בכל וי"ו ימי החול שזה עלה בתחלת המח' והרצון הפשוט בפנימי' כוונת המאציל להאציל ולברוא מאין ליש בכל אשר עשה בי' מאמרות למעלה ולמטה כו', משום דנעוץ תחב"ס כו' וסוף מעשה בבירורים דרפ"ח כו' הוא שעלה במח' תחלה בבחי' או"ח בתענוג גדול הרבה ביותר מן התענוג ורצון שירד בחכ' דמע"ב מאין והעלם דכתר לחו"ב ומדות ומח' ודיבור כנ"ל. וזהו לעשות לתקן דלעשות כל מע"ב בחו"ב ומדות כו' רק בשביל לתקן ע"י תשובה ומע"ט שהוא בחי' או"ח דתענוג הגדול יותר שעלה במח' תחלה רסו, דכנ"ל. וזהו שבת אותיות תשב שזהו [תשובה] תשוב ה"א, ויש בשבת ב' מדרגות שבת תתאה בעלי' חכמה שבי' מאמרות חכ' בסוף ובחי' שבת עילאה גם בעליי' דחכ' בראש כנ"ל והן ב' מיני תשובה תשו"ע ותשובה תתאה כידוע. וזהו וירא אלקי' והנה טוב מאד מאד דוקא להיות שעונג הראשון שהי' ברצון וחכ' דמע"ב בראש ובסוף לא נק' טוב מאד, אך אחר כלות וימ"ב שנעשה ונתקן בתשובה ומע"ט כנ"ל הוא שנק' טוב מאד בלי גבול [ל]היותו עולה בעונג העצמי שהוא בלתי מוגבל כלל שהוא ע"י תשובה דוקא, וראי' לזה ממ"ש טוב זה מלאך חיים מאד זה מה"מ¹⁶⁴ כשנהפך מרע לטוב ע"י תשובה הנק' טוב מאד בלי גבול שגם צ"ג במע"ט שנק' חיים וטוב אין יכולים לעמוד שם כנ"ל וד"ל. ואמנם¹⁶⁵ גם ע"י המצות בדברים גשמי' דק"נ שמתברר הטוב מן הרע זהו ג"כ בחי' התיקון למע"ב שע"ז אמר ג"כ וירא אלקי' את כל אשר עשה שזהו מה שישראל עושין מצות כל ימות החול והנה טוב מאד לפי שא"א למצות בלי תשובה דתכלית חכ' תשובה ומע"ט¹⁶⁶ כידוע וד"ל. וזהו ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת כו', וכן בדברות האחרונו' אמר שמור את יום השבת כו' וזכרת כי עבד היית כו' [oldpage_שצ] ע"כ צוך ה' [אלקיך] לעשות את יום השבת שישראל הן העושים את יום השבת בעלי' דאו"ח הנ"ל ע"י תשובה ומע"ט שלהם כל ימות החול כו' וד"ל.

[ה] אך הנה באמת יש להבין איך יתכן לומר שישראל בתשובה ומע"ט שלהם עושים את השבת כמ"ש לעשות לתקן והלא שבת כבר מיקדשא וקיימא מוי"ו ימ"ב בשבת בראשית הראשון דכתי' ויברך כו' ויקדש אותו כו' וכל שבת נק' שבת בראשית לפי שמחדש בכל יום [מחדש] מע"ב ושובת ונח ביום הז' כידוע, א"כ איך נאמר שישראל עושין לשבת כו'. ואמנם הנה יש להקדים תחלה ענין א' והוא מ"ש חכמות בחוץ תרונה¹⁶⁷ ואמר בזהר חכמות ב' חכמות ח"ע וח"ת¹⁶⁸, ח"ע דאתמשך בח"ת ועל שניהם יחד דוקא אמר דחכמות ח"ע וח"ת בחוץ דוקא תרונה ברינה ושיר והיינו בתכלית הבירורים דק"נ שנק' חוץ כמ"ש אמצאך בחוץ אשקך¹⁶⁹ כו' כידוע דבחכ' אתברירו¹⁷⁰ בחכ' דתורה ומצות דוקא כו' כנ"ל וד"ל.

ולהבין ביאור הדברים, הנה ידוע דבחי' ח"ע היינו בחי' עצמות חכמתו ית' שבתורה שנק' חכים ולא בחכ' רסז, אידיעא¹⁷¹, ופי' ולא בחכ' ידיעא שאינ[ה] מוגבלת בבחי' אור וכלי כמ"ש לתבונתו אין מספר¹⁷² (ויש בזה ב' מדרגות, א' בחי' חכ' דאצי' שנק' אור אבא והוא הבא בהתלבשות בנגלה שבתורה. והב' בחי' ח"ס שנק' תעלומות חכ'¹⁷³ והוא בחי' פנימיות התורה (כמשי"ת). והיינו בבחי' חכ'¹⁷⁴ דא"ס עצמו שהוא בבחי' א"ס ממש ומתצמצם ביותר¹⁷⁵ בקו"ח ונק' חכ' דא"ק כו' עד חכ' שבמל' דאצי' שכולם בחכ' עשית שנק' חכמה תתאה שבי' מאמרות עד חכ'¹⁷⁶ דמל' דעשי' כו'¹⁷⁷. והנה¹⁷⁸ ארז"ל דנובלות חכ' שלמעלה תורה¹⁷⁹ (ונובלות בינה שלמעלה שכינה¹⁸⁰ ) דהיינו מבחי' חכים ולא בחכ' ידיעא הנ"ל נמשך בחי' הנובלות ומותרות והוא חכ' שבתורה הנגלית לנו, וזה פלא גדול מאד שהרי התורה קדמה לעולם¹⁸¹ כמ"ש ואהי' אצלו אמון¹⁸² כו' וכתיב בה ה' קנני ראשית דרכו¹⁸³ כו' איך תקרא בשם נובלות דחש"מ.

אך [הנה] הענין הוא כידוע דלשבח דוקא קאמר¹⁸⁴ להיות שבח"ע יש ב' מדרגות פנימי' וחיצוני' ובחי' החיצוני' שבה היא התורה שלנו שבאה בדברים גשמיי' דוקא שזה בא מכח החיצוני' ונובלות דחש"מ העצמי הנ"ל, והיינו מה שיש בכח הח"ע דתוה"ק לבא ולירד למטה מטה בבחי' החיצוני' כדי לברר בירורים דעה"ד טו"ר דק"נ כי ידוע דבחכ' אתברירו דוקא כל הרפ"ח כו'. והיינו בחי' חכ' שבתורה הנגלית לנו שמתלבש[ת] בדברים גשמיי' לברר ולהבדיל בין טמא לטהור כו' שזהו ע"פ בחי' ח"ע הפנימי' ועצמ[י]ת דוקא רק שירד האור [ו]שפע דח"ע למטה להיות בבחי' נובלות חכ' שלמעלה¹⁸⁵ וחיצוני'. וזהו שאמר נובלות חש"מ תורה ולרבותא קאי¹⁸⁶ דגדול כח הזה שנמשך מחכ' שלמעלה דתורה הקדומה למטה ביותר לברר לעה"ד משום דסוף מעשה עבמח"ת [יותר] מגוף ח"ע הקדומה הפנימיות (כמו מי שכח חכמתו עמדה לו¹⁸⁷ לתקן דבר מה שגדול כח זה מעצם חכמתו כמ"ש במ"א). וכמו"כ במצות מעשיות בדברים גשמיי' ברמ"ח מ"ע ע"פ משפט חכ' שבתורה ה"ז בחי' ירידת אור דח"ע שבתורה הקדומה (וז"ש ואהי' אצלו אמון אומנא¹⁸⁸ לתקן כמ"ש לעשות לתקן בל"ת שעשועי' ברמ"ח מ"ע). וכמו שאנו רואים בענין חכמה שבמצות ציצית ותפילין וכה"ג שזהו למעלה הרבה גם ממקור החכ' דמע"ב כמו ל"ב חוטין בציצית שהן ל"ב נ"ח¹⁸⁹ שנמשכים מבחי' מקיף היותר עליון שנק' לבושי' כתלג¹⁹⁰ כו' שזהו למעלה [הרבה] גם מבחי' סובב הכללי דמע"ב כו' וד"ל. וכה"ג במצות תפילין שהן ד' מוחין דבחי' המקיפי' בבליטה ע"ג רסז, בהראש דז"א כענין הקב"ה מניח תפילין¹⁹¹ ומתעטף בטלית¹⁹² כו'. וכה"ג יובן בכל המצות בקרבנות באופני ההעלאה וההמשכה הכל במשפט החכ' דתורה שירד מאור הפנימי' דח"ע הקדומה בדברים גשמיי' בבהמה וצאן גשמי, וגם צומח ודומם גשמי כמו מצות החשן ואפוד דכהן גדול שנקבעו בהם אבנים גשמיי' בי"ב אבנים הנקובים¹⁹³ אודם פטדה וברקת¹⁹⁴ כו' שהם וישפה¹⁹⁵ שיתקנו¹⁹⁶ בהם שמות השבטים, וכתי' ונשא אהרן כו' לפני ה' לזכרון¹⁹⁷ כו' שהוא ענין המשכת חסדים באורות העליוני' שמשם ימשיך אהרן כה"ג מקור כל חסד לבנ"י בכל שבט ושבט בשמות הנחקקים [באבן] מלפני עצמות אור המאציל ממש כו', הרי נתלבשה חכמה זו באבנים גשמיי' ובמעשה דחשן ואפוד [כו']. וכה"ג יובן בכל מעשה המצות בדברים גשמיי' דדצח"[ם] הגשמי' שזהו רק מבחי' ירידה דאור ח"ע דתורה הקדומה הנ"ל, וע"כ נק' חכמה זו שבנגלה דתורה בשם בחי' חכ' תתאה דוקא להיותה מתלבשת למטה מטה בעולם הפירוד בדברים גשמיים דנוגה דעשיי' לאהפכא חשוכא כו' בסו"מ דל"ת ובבירור הטוב הגנוז במעשה המצות ברמ"ח מ"ע שכ"ז רק ענין ההעלאה ובירורים דחכ' תתאה דתו' דוקא וד"ל.

וזהו ¹⁹⁸ שאמר חכמות בחוץ דוקא תרונה דהיינו [כ]שנמשך החכמה דתורה למטה ממש בק"נ שנק' חוץ לברר ולהבדיל בין טו"ר בסו"מ וע"ט כנ"ל אז תרונה ברינה ושיר על שלימות דחכ' שהוברר הכל משום דנעוץ תחב"ס דוקא, שאין רבותא כלל בח"ע הפנימי' שגנוז ונעלם בהיכלות הפנימי' בטעמי מצות וסודות התורה רק הרבותא הוא בנובלות דחש"מ דוקא שיצא לחוץ בהיכלות דנוגה דעשי' לבררם זהו העושה שלימות גם בפנימי' דח"ע (מטעם הנ"ל). וע"כ חכמות בחוץ ב' חכמות משום דגם ח"ע יורדת ומתלבשת בח"ת לברר בירורים דק"נ כו', ועי"ז נשלמת גם היא ואע"פ שח"ע נותן כח ועוז ל[ח]"ת לברר אבל אחר שלימות הבירור דח"ת נעשה שלימות בח"ע על ידה דוקא. וזהו תושבע"פ שתעלה למעלה מתושב"כ לע"ל כמ"ש א"ח עט"ב¹⁹⁹ כו' וכמו שאמר דבינה יתירה ניתנה באשה²⁰⁰ כו' שהוא תושבע"פ יותר מבאיש שהוא תושב"כ (כמשי"ת) וז"ש חכמות בחוץ ח"ע וח"ת שניהם יחד בחוץ דוקא תרונה וד"ל.

[ו²⁰¹ ] והנה החכ' נק' ראשית לשון נוקבא כמו בראשית ברא בחוכמתא וכן ה' קנני ראשית דרכו וכתיב ראשית רסז, גחכ' וגם החכמה נק' ראש חכמה בראש כמ"ש ראש דברך אמת²⁰² כו'. והענין הוא כידוע דראש לשון דכר וראשית לשון נוק' והוא מפני שיש ב' מדרגות בחכמה, א' כשנק' חכמה בחי' נוק' בחי' מקבל כאשר כבר באה בגילוי ממקורה מאין ליש וכמ"ש והחכ' מאין תמצא שתמצא במציאת חכ' ממש בבחי' יש [ובאה] מאין והעלם דעצמו' המאציל בדרך עו"ע. [oldpage_שצא] והב' מקור הנובע כל שכל וחכמה שנק' משכיל ההיולי (בחי' ח"ס) נק' ראש שמשפיע בגילוי מאין והעלם החכ' ליש שנק' ראשית. והיינו ב' מדרגות דח"ע וח"ת הנ"ל דבחי' ראש דח"ע לא בא לגילוי בדבור כלל, ובחי' ראשית דחכ' בחי' מקבל מראש הוא בא בגילוי בחכמה שבדבור וחכמה דמע"ב הוא בראשית דחכ' שבא בי' מאמרות [ליש]. ומ"ש חכמות בחוץ דח"ע אתמשך בח"ת היינו ראש דחכ' שנק' מקור המשפיע כל חכמה מאין ליש כנ"ל וזהו הבא בהתלבשות בבירורים דעה"ד כו' במ"ע ול"ת שנק' נובלות חש"מ שבבחי' ראש דוקא וד"ל. ואמנם בחי' פנימי' התענוג שהוא מקור גם לבחי' ראש דח"ע שיורד בתו"מ שלמטה הוא הנק' אש"ר בהיפוך אותיות רא"ש²⁰³ וזהו אשר קדשנו במצותיו²⁰⁴ אשר זה לשון תענוג המופלא ביותר וגם הוא ענין אשר[י]²⁰⁵ המאושר כמו ותומכיה מאושר²⁰⁶ כו' ראוה בנות ויאשרוה²⁰⁷ כו' היינו הנבחר מהכל (והוא ענין פנימית אור התענוג העליון שבי"מ²⁰⁹ למעלה שהוא מקור ושרש גם לבחי' ראש דח"ע שנק'²⁰⁸ ח"ס שהוא כמו כח המשכיל ההיולי כנ"ל). וכמו שאנו רואים למטה בנפש האדם גם שנק' נפש השכלי[ת]²¹⁰ להשכיל כל שכל מהעלם לגילוי מ"מ לא בכל פעם יש כח בכח השכל להשכיל רק מצד בחי' העונג העצמי ופנימי' שהוא מקור להיות כח ועוז בכח השכל להשכיל כל שכל. וראי' לזה ממה שאנו רואים שכאשר ישכיל אדם ויחדש איזה שכל הרי יתענג בו בנפשו ביותר עד שיאירו פניו מרוב חדוה כמו ר' אבוה מצא תוספתא חדתא וצהבו פניו²¹¹ כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו²¹² כידוע, ולכאו' אין חיבור ושייכות לתענוג עם השכל כלל אלא מפני שחידוש השכל גם במקורו בא מכח העונג²¹³ שבעצמות הנפש שהוא מקור מוצא לעורר לכח המשכיל שיחדש חידושים דחכמה מאין ליש כו', והוא בחי' יסוד המים ולחלוחית שבעונג הרוחני שבנפש שהוא מקור המוליד ומצמיח להשכיל השכלות שיחודשו מכח המשכיל (וזהו דמוח החכ' קר ולח²¹⁴ כו'), וע"כ יתענג בנפשו כשיחדש שכל חדש דוקא כי זה העונג הוא מקורו הראשון שהשפיע לכח המשכיל שיחדש שכל זה כו'. וא"כ הרי רסז, דיובן דגם בחי' ראש דח"ע שהוא ח"ס בחי' מקבל הוא מבחי' העונג העצמי שברצון העליון שבמצות שהוא מקור גם לכח החכ' [ש]למעלה (וזה כמו בחי' גבורות דע"י שמלובש בח"ס²¹⁵ כו'), וזהו אשר קדשנו כו' אשר בחי' התענוג העליון שלמעלה מראש דח"ע (כמו אהי' אשר אהי'²¹⁶ בעוה"ב בשכר המצות). וזהו פי' ברכת המצות ברוך אתה הוי' אלקינו הוא יחו"ע שבחו"ב דאצי' עד מלך העולם הוא בחי' יחו"ת דמל' דאצי' וכנ"ל בפי' חכמות בחוץ כו', ואמנם כ"ז נמשך מבחי' אש"ר שבמצות שהוא פנימי' התענוג העליון שברצה"ע שבמצותיו כו' לפי שסוף מעשה עלה במח' תחלה²¹⁷ ועי"ז נשלם גם בחי' ראש וראשית דח"ע מטעם הנ"ל וד"ל.

ומעתה ²¹⁸ הנה יובן מ"ש לעשות לתקן כו' מה שישראל עושין את השבת ע"י התיקון בוי"ו ימי החול במעשה המצות כנ"ל אעפ"י ששבת כבר מיקדשא וקיימא מוי"ו ימ"ב הראשוני' כו'. דהנה מבואר למעלה בשרש השבת שהוא בבחי' החכ' שנק' קדש מלה בגרמי' דוקא, והוא ע"י בחי' שביתה דחכמה דמע"ב כשעלה בבחי' אין דכתר כמ"ש והחכ' מאין ממש כו' (והוא בחי' ח"ס) שזהו בחי' ח"ע שנק' ראש [בחי'] דכר כנ"ל. ולכך הדיבור של חול אסור בשבת כמ"ש ודבר דבר [לפי] שח"ת [חכ' ש]בי' מאמרו' דדבור העליון עולה בליל שבת למעלה בח"ע שלמעלה מגילוי החכ' מאין ליש, ששם אמר סייג לחכמה שתיקה²¹⁹ דוקא שהשתיקה מורה על עלי' החכמה שבכלי המוח למעלה לקבל ממקור כח השכל²²⁰ המשכיל כל שכל כו' ע"כ לא יכול לדבר גם בדבר חכמה דאיידי דטריד למבלע²²¹ כו', והוא סייג לחכמה הגלוי' להיות מקור להתחדשו' החכ' מאין ליש כמ"ש במ"א דכל או"ח גורם חידוש ממקור שעולה לשם²²² והן חכ' חדשה לוי"ו ימי החול שאחר השבת כו', [ו]כל זה מפני שהשבת שרשו בפנימי' דח"ע שנק' קדש העליון כמ"ש ויקדש אותו כו'. אך הנה עכ"ז יש יתרון מעלה במצות מעשיות שישראל עושין בחול יותר משרש השבת עד שמחמת[ם] דוקא [יעשו] ליום השבת כו', והוא מפני שיש במצות מבחי' הפנימי' התענוג העליון שברצה"ע שנק' אשר שהוא מקור לראש דפנימי' ח"ע הנ"ל וממשיכים אותו בח"ע ע"י המצות ואז נק' ח"ע בשבת בשם קדש העליון (במעלה יתירה מעצם קדושתו). וראי' לזה מן העד"ן שזהו ע"י בחי' המשכת פנימי' הענג העליון בחכ'²²³ הנ"ל אזי גם החכ' נק' עדן²²⁴ וכמו ונהר יוצא מעדן²²⁵ [שפי' עדן] זהו רסח, אבחי' כלי קיבול לאור התענוג העליון והוא חכמה בראש הנ"ל שהוא בחי' מקבל מעצם התענוג הפשוט (וכמשל הנ"ל בכח המשכיל שמקבל כח ועוז²²⁶ ואור מעצם כח התענוג שבנפש כו'), ע"כ נק' גם החכמה עדן לפי שמקבל מעונג העליון וממשיך התענוג שמקבל בנהר זה שיוצא מעדן העליון (והוא התענוג המורגש גם בהשגה והבנה דבחי' בינה שנק' הסבר כו' כנשמות שנהנין ומרגישים בתענוג מורגש בהשגתם כו') ונהר זה יוצא מעדן להשקות את הגן²²⁷ לנשמות שבגן בכל שבת דוקא כמ"ש וקראת לשבת ענג כו'. ומטעם זה גזרו אומר דיפה שעה אחת²²⁸ בתשובה ומע"ט בעוה"ז [דוקא] מכל חיי העוה"ב אע"פ שעוה"ב הוא שכר המצות, כי העוה"ב הוא בחי' עדן שאינו אלא פנימי' החכ' שמקבל מעונג העצמי שזהו רק הארה בעלמא מה שיוכלו הנשמות ליהנות מעדן העליון כמ"ש בעדן עין לא ראתה²²⁹ כו' ויש ב' מיני עדן²³⁰ א' עדן העליון בח"ע ועדן התחתון בח"ת, וז"ש היושבת בגנים²³¹ כו' וע"כ²³² א' ונחל עדניך תשקם²³³ כו'. אבל ע"י מעשה המצות ותשובה שיש בזה מפנימי' ועצמות התענוג כמו שהוא למעלה [ממש] טרם שמאיר בח"ע כו' שלמעלה הוא הרבה מעונג זה הפרטי שנמשך בח"ע הנק' עדן שאינו רק חלק א' מצומצם והארה בעלמא שנמשך משעשועי המלך בעצמו²³⁴ כו' וכמ"ש ואהי' אצלו שעשועים²³⁵ כו' וכן אמר [ואני] תורתך שעשעתי²³⁶ שנמשך בתורה מקצת דמקצת מבחי' השעשועי' העצמי' כו' וד"ל. וא"כ הרי [oldpage_שצב] יובן מזה ג"כ דמעשה המצות בחול דוקא מפני שממשיכים לבחי' עונג העליון²³⁷ העצמי ממש שנק' אשר כנ"ל הרי ממנו דוקא יבא בחי' המשכות עונג בפרט גם לבחי' ח"ע שנק' קדש דשבת שהוא עיקר בחי' השבת, וזהו שאמר לעשות לתקן דוקא שע"י התיקון דמעשה המצות בחול הוא שעושים וממשיכים לעונג העליון העצמי שיומשך גם בעונג דח"ע שהוא קדושת השבת וכמ"ש וקראת לשבת עונג מחדש שלמעלה הרבה מקדושה שנתקדש מכבר כו' וד"ל.

[ז²³⁸ ] וזהו זכור את יום השבת לקדשו כו', פי' זכור עם י"ה עולה רמ"ח מ"ע שע"י רמ"ח מ"ע שישראל עושין בחול עי"ז יזכרו [לקדש] את יום השבת ואע"ג דקדושת שבת כבר מיקדשא וקיימא מוי"ו ימ"ב כמ"ש ויקדש אותו וקדושה זו לא תליא בישראל כלל כנ"ל, [מ"מ] ע"י המצות שישראל עושין בחול רסח, בשממשיכים לבחי' פנימי' ועצמות התענוג העליון כמו שהוא עי"ז מקדשי' לשבת בקדושת עונג העליון העצמי כמ"ש וקראת לשבת ענג העצמי (שנק' עתיקא קדישא או עתיקא סתימא'²³⁹ כו'), ומ"ש ויקדש אותו היינו ע"י²⁴⁰ רק בחי' הארת העונג הפרטי שבא ונמשך לבחי' הח"ע שנק' עדן כנ"ל וד"ל. ובזה²⁴¹ יתורץ הקושיא הנ"ל איך יתכן בזה שיצוה כאן זכור כו' מאחר שקדושת שבת כבר מיקדשא בקדש דחכמה בבחי' אין²⁴² כו' וד"ל. אך הנה עדיין יש להבין ענין זכור ושמור בדבור א' נאמרו איך יכול להיות התכללות דו"ה עם זכרי דמ"ע עם י"ה בשמור דל"ת כו' וההפרש בין זכור לזכרי כנ"ל.

הנה יש להקדים עוד ענין אחד בשרש המנוחה דשבת כמ"ש ששת ימים תעבוד ועשית²⁴³ כו', פי' תעבוד עבודה זו הוא ענין תיקון בדבר מה לתקן ולעשות כלי כמו עורות עבודים²⁴⁴ כו'. והענין הוא כידוע דעיקר התיקון בימות החול הוא בבירורים דק"נ במצות מעשיות הנעשים בדברים גשמי' שנעשה תיקון כמו עיבוד העורות להיות בחי' כלי לעלות למעלה ולשכון בזה קדושה העליונה כמ"ש במ"א בענין עובד אלקים²⁴⁵ שעובד ומתקן לבחי' הכלים²⁴⁶ כו' הוא הטבע²⁴⁷ כמו שונה פרקו ק"א פעמים²⁴⁸ יותר מכפי טבעו שהוא לאכפייא לסט"א ולאהפכא חשוכא כו'. והוא ענין תפלת החול בכלל שנק' עבודה שבלב²⁴⁹ במקום קרבן²⁵⁰ שנק' עבודה ע"ג המזבח כידוע, והענין הוא דכמו העלא[ה ד]קרבן [בהמה] ע"ג המזבח הוא בהקרבת חלב ודם כו' שנעשה רק²⁵¹ לריח ניחוח כו', כך בתפלה שנושא את נפשו הבהמי' ומקריבה לפני ה' כשזובח יצרו לבטל כל רצון זר שהי' מקושר שם רק לה' לבדו בהתפעלות האהבה דכל לבבך כו', א"כ ה"ז העלאה ובירור מכל אשר נפל בק"נ בכל אשר נמשך נפשו הבהמי' גם ביגיעתו בעסקו במו"מ בהתקשרות הרצון ביותר יעלה הכל אל ה' בעבודה שבלב בק"ש ותפלה ע"י התגברות התפעלות האהבה שבלב לה' אחד לבדו כו', ונק' העלאה זו בשם קרבן שהוא הבירור מכל אשר נפל בק"נ ע"י האדם גם מה שאכל לתיאבון יהופך בחי' העלאה למעלה כהקרבת חלב ודם בבהמה גשמי'. ולכך נק' התפלה בשם עבודה כמ"ש בזהר דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא²⁵² כו' שהתפעלות האהבה האלקי' הרוחני' שבלב שנק' פולחנא לפי שמתקן דבר שנפל בק"נ להעלותו למעלה כו' וכל בחי' תיקון בדבר המקולקל כו' נק' עבודה כו' רסח, גוד"ל. וזהו ששת ימים תעבוד כו', פי' וי"ו ימי החול תעבוד בעבודה שבלב בתפילה להעלות הכל מלמטה למעלה מכל אשר נפל בק"נ בדברים גשמיי' ובמצות גשמיי'²⁵³ וכל תפלות החול מעלין הכל בהעלאה ובירור ועולין כולם ונכללים בשבת, וזהו זכור עם י"ה [גימ'] רמ"ח מ"ע שהוא כללות העבודה דוי"ו ימי החול שיעלו למעלה ליכלל בי"ה להיות מזה תוס' קדושה העליונה בקדושת השבת שכבר קדוש מוי"ב כנ"ל וד"ל. אך הנה כל ההעלאה גורם ההמשכה מלמעלה למטה וגם כאן כל בחי' העלאה דעבודה וי"ו ימי החול בתפלה ומצות גורם בחי' הירידה וההמשכה בשבת והיינו מה שנמשך פנימי' התענוג העליון ברמ"ח מ"ע בחול הוא שמתגלה בשבת והוא זכרי עם ו"ה כו'.

[ח²⁵⁴ ] וביאור הענין הנה ידוע דבמארז"ל במ"ש ועתה ישראל מה²⁵⁵ כו' א"ת מה אלא מאה²⁵⁶ והן מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום²⁵⁷, והענין הוא כידוע בפי' ברכה דאיהו ברוך ואיהי ברכה²⁵⁸ שזהו בחי' ההמשכה והשפעה מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע²⁵⁹ שזהו הוי' אלקים²⁶⁰ שחייב אדם להמשיך בכל יום במאה ברכות שמברך כו', והוא בחי' הגילוי מן ההעלם משם הוי' דאצי' לאלקים בצרופי אותיות שנמשך לבי"ע. וזהו א"ת מה אלא מאה²⁶¹ שזהו בחי' המל' שמוסתר בבי"ע אלא מאה שהן ע"ס דאצי' שכאו"א כלול מיו"ד²⁶² שעולה מאה, [ו]כידוע דבחי' המל' נק' אחת²⁶³ לגבי מספר י"ס דז"א שכלולים כאו"א מיו"ד שהן מאה ברכות שנמשך מע"ס דכתר²⁶⁴ שנמצא זהו רק חלק א' ממאה ונק' תרומות מעשר שהוא מעשר מן המעשר²⁶⁵ כידוע (כי בנין המל' נעשה מבחי' המל' דכל ספירה²⁶⁶ דז"א דהיינו ממל' דחסד דז"א [נ]בנה חסד שבמל' וכן ממל' דגבורה דז"א נבנה גבורה שבמל' וכה"ג בכל הע"ס דמל' בכל בנין המל' כמ"ש בע"ח, ולפ"ז הרי כל הע"ס דמל' אינו רק חלק העשירות דז"א וכמ"ש בזהר דמל' עשיראה דכולהו²⁶⁷ כו'. וכמו"כ מבחי' המל' לבי"ע לא נמשך רק מבחי' המל' דכל ספי' שבמל' כמו ממל' דחסד דמל' ומל' דגבורה דמל' וכה"ג, ובכלל נק' מל' שבמל' לפי שאין ההמשכה מבחי' המל' בבי"ע רק מן חלק העשירי שבה ונמצא זה החלק הנמשך ובא בבי"ע נק' מעשר מן המעשר לגבי מאה ברכות דז"א כו', לפי שבחי' המל' נק' מעשר וממה שנמשך ממל' בבי"ע נק' מעשר מן המעשר שזהו חלק א' רסח, דממאה לבד כו' (וכמ"ש בזהר בפ' תרומה מאי תרומה ארמותא להוי'²⁶⁸ כו' והיינו תרומה תר"[ו] מ"ה²⁶⁹ לרומם לבחי' המל' שנק' מ"ה לשם הוי' דז"א והיינו שלא תקרא מה אלא מאה שהן מאה ברכות דז"א. ותרומה גדולה שבישראל הוא תרי ממאה²⁷⁰ כי בחי' כתר שבכתר²⁷¹ נמשך חלק א' מחמשים להיות כתר לז"א שהוא תרי ממאה שערים שהן ה"ח וה"ג דבינה שכוללים מאה שערים כמ"ש ביצחק וימצא מאה שערים²⁷² והן מאה ברכות דז"א כנ"ל, אבל תרומת מעשר אינו אלא א' ממאה כו').

והנה ²⁷³ וי"ו ימי החול הוא בחי' ההעלא' מלמטלמ"ע מבירורים [oldpage_שצג] דנוגה כנ"ל שנק' תרומות מעשר שעולה הכל בהעלאת מ"נ בבחי' המל' שנק' מעשר כו' (וזהו²⁷⁴ זכור עם י"ה עולה²⁷⁵ רמ"ח שעולה בי"ה וכן שמור בי"ה והוא יחו"ת דאתייחדת לתתא כמו לעילא כו'), אבל תכלית הכוונה בהעלאה זאת הוא בשביל המשכה אח"כ לברך ולהמשיך ק' ברכות דהוי' דז"א בבי"ע כנ"ל בענין א"ת מה אלא מאה כו' [שזהו זכרי עם ו"ה גימ' רמ"ח שהן רמ"ח אברים דז"א ונמשכים למטה בבי"ע בק' ברכות כנ"ל] (וזכרי עם ו"ה²⁷⁶ עולה רנ"ב והן רנ"ב אברים דאשה²⁷⁷ כי נוסף בה ד' אברים צירים ודלתות כו'. וזהו בינה יתירה שבאשה יותר מבאיש מצד דאו"א תקינו לה כמ"ש ויבן ה' אלקים את הצלע²⁷⁸ שזהו י"ה דחו"ב עם זכר"י שהן י"ס דאבא שבמל', וזהו שא"ח [תהי'] עט"ב והוא תושבע"פ מל' קרינן לה²⁷⁹ למעלה מזכרי עם ו"ה שברמ"ח מ"ע דז"א כו') (וההפרש שבין זכור לזכרי הנה ידוע דעיקר שכר²⁸⁰ השבת הוא בבחי' זכרון ד[אור] אבא, והיינו זכור בוי"ו להמשיך מוחין דאבא בוי"ו דז"א. וזהו זכור את יום השבת לקדשו בבחי' זכרון דאבא כמ"ש בקידוש ושבת קדשו באהבה וברצון²⁸¹ הנחילנו זכרון למע"ב כו'. אבל זכרי ביו"ד הוא בו"ה בקול ודבור בהמשכות [דז"א] במל' שזכרי הוא בבחי' הזמן דבחי' נוק' כמשמעות הפשוט זה זכרי לדו"ר ודו"ר²⁸² ). וזהו ענין התורה שבא בקול ודיבור בוי"ו וה"א שזהו ג"כ זכרי ביו"ד דאור החכמה שבא בו"ה בקול ודבור דתורה דאוריי' מח"ע נפקת²⁸³ ובא בדבור דוקא ונק' דא"ח²⁸⁴ כו' והמצות ג"כ בבחי' ו"ה. ונמצא דוי"ו ימי החול שעושין ישראל מצות ועוסקים בתורה שהוא יחוד די"ה בו"ה וגם ע"י התשובה מרע שהוא בי"ה עם שמי כו' הרי עי"ז נעשה יום השבת, רסט, אלהמשיך בחי' יחוד עליון בקדושת השבת למעלה הרבה מקדושתו שנתקדש מכבר בוי"ו ימ"ב הראשונים מטעם הנ"ל דבתומ"צ ותשובה יש מפנימי' התענוג העצמי שלמעלה מענג שבחכמה שזהו קדושה דשבת, וע"כ אמר זכור את יום השבת לקדשו בקדושה יתירה באמצעית העבודה דימות החול דוקא בתומ"צ ותשובה וד"ל.

וגם בזה יתורץ מ"ש זכור ושמור בד"א נאמרו דשמור הוא בל"ת כנ"ל והוא בבחי' שמי עם י"ה דשם הוי' ושמירה זו בוי"ו ימי החול מל"ת הוא לשמור [לשבת] לקדשו בתוס' קדושה ונכלל בדבור אחד עם זכור שהוא ג"כ עם י"ה שהוא גימט' רמ"ח מ"ע למהוי אחד באחד²⁸⁵ דהיינו ב' פעמים י"ה כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד דגם שמור לנוק' הוא בי"ה כמו בזכור לדכורא שיהי' יחו"ת ויחו"ע שוין כו'²⁸⁶ ומתורץ כל הקושיות הנ"ל וד"ל. (וגם מ"ש הטעם בדברות האחרונות וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך לעשות את יום השבת כו' וכמ"ש בקידוש זכרון למע"ב תחלה כו' זכר ליצ"מ כו', לפי שע"י יצ"מ שנהפך מחשך לאור ומאפילה כו' ע"כ צוך לעשות ליום השבת להמשיך בו קדושה יתירה מעצם קדושתו בוימ"ב מטעם הנ"ל. אבל בדברות הראשונות היו למעלה מעה"ד כו' שהי' חירות ממה"מ²⁸⁷ כו' ע"כ בירך ה' כו', והציווי דזכור הוא ע"י רמ"ח מ"ע דזכור עם י"ה עולה רמ"ח כו' ולא הזכיר יצ"מ כלל כנ"ל וד"ל.