אני לדודי הב'
תשמואני לדודי הב'
ש"פ תבוא תר"ם לפ"ק
אני לדודי1 ודודי לי ר"ת אלול3 וס"ת ד' יודי"ן4 והם מ' יום שמר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ ועליהם נא' ואנכי עמדתי בהר5 כימים הראשונים מה הראשונים ברצון6 אף האחרונים ברצון, ולזה אמר הרועה בשושנים2 מה שושנה אית לה תליסר עלין7 דסחרין לשושנה כך כנס"י אית לה תליסר מכילין דרחמים דסחרין לה8. והנה כתי' דודי לי ואני לו9 הרועה בשושנים, ופסוק זה קאי על יצי"מ וקרי"ס כ"ה במפרשי'10 ובמדר'11, וצ"ל מה שייך לזה הרועה בשושנים דלכאור' י"ג ת"ד12 אין להם שייכות עם תורה. אך הנה בפסוק אחר כתי' אני לדודי ועלי תשוקתו13, ותי' תשוקתו מורה על חמדת הלב כביכול של הקב"ה לכנס"י יותר מאני לדודי, וצ"ל למה צריך להתשוקה, וכמו שמקשים המפרשים על מ"ש ועבדתם את ה' אלקיכם14, ולעבדו בכל לבבכם15, מה צורך יש לעבודה למעלה, דאנת הוא שלימותא דכולא16, דלמטה שייך עבודת עבד להאדון שהוא חסר והעבד משלים חסרונו, אבל למעלה אינו שייך זה, וכמו"כ יש להקשות ג"כ על מ"ש ועלי תשוקתו.
והענין דהנה אמרז"ל נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים17 וג"ז צ"ל למה נתאווה18 כו'. אך באמת אינו ידוע לנו למה נתאווה אף שבאמת מס' יש ע"ז טעם אך אינו ידועה19 ומושג לנו הטעם. אבל זה אנו יודעים שנתאווה. וכן תשמזארז"ל ע"פ שוקיו ועמודיו שש20 שוקיו זה עולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו21 עמודי שש שנברא בשש, מפני מה נשתוקק אין אנו יודעין אבל זה אנו יודעים שנשתוקק. ולקרב קצת אל השכל מהו"ע נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ומהו"ע ברה"ע, הנה אי' בתדב"א שני דברים קדמו לעולם22 תורה וישראל ואיני יודע איזה מהם קדום אומר אני ישראל קדום, ורבינו ז"ל הביא ראי' לזה23 דכל התורה הוא צו אל ישראל24 דבר אל בנ"י25 וכ"כ בתורה הקדומה ג"כ א"כ ישראל קדמו. ועיקר המכוון הוא העבודה והתומ"צ הוא שבהם וע"י ניכר העבודה וכמ"ש אתה בחרתנו26 מכל העמים כו' וקדשתנו במצותיך וכתי' כי בך בחר ה' מכל העמים להיות לו לעם סגולה27, ובמה יודע איפוא28 הלא ע"י התומ"צ, דעצם המצות אינם תופסים מקום כלל דמה איכפת לו להקב"ה29, וכל מצותיך צדק30, רק עיקר המכוון הוא העבודה, ולא שהי' הרצון תחילה בתומ"צ ואח"כ נבראו ישראל לקיימם, אלא עיקר הרצון בעבודת ישראל ולכן נעשו המצות שע"י יוכר העבודה, ומ"ש אנכי עשיתי ארץ31 ואדם עלי' בראתי ונת"ל (ה' ד"ה ואהבת32 ע') דמה שנמשך מאנכי מי שאנכי33 שיהי' ארץ הוא בשביל האדם, ובראת"י בגימ' תרי"ג34 שעיקר המכוון בשביל תומ"צ, צ"ל ג"כ שעי"ז ניכר העבודה אבל המכוון בשביל עבודת ישראל, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו35 ונושא הפשוט ממ"ש ואדם עלי' בראתי הוא בשביל ישראל, ומ"ש בראתי בגימ' תרי"ג כדי שיהי' אדם אתם אתם קרוים אדם36 הוא ע"י התורה אבל עיקר המכוון הוא עבודת ישראל (בפ"א37 וזהו נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים תשמחשע"י העבודה ממשיכים כמו בעת הבריאה, ולמעלה מזה). וענין העבודה מהו, הנה אי' בע"ח כשעלה ברצונו הפשוט38 לברוא את העולם צמצם א"ע, ובמ"א אי' כביכול סילק אורו הגדול על הצד39 ונשאר מקום פנוי, הגם שאינו שייך מקו"פ דאין דבר שבקדושה נעקר ממקומו לגמרי41 ונשאר רשימה40, ונת' במ"א (ה' בד"ה גן נעול, מצה זו42 ע') שהוא מהאור שלא נגע בו הצמצום. אך מ"מ הוא בהעלם ואינו מאיר לידי גילוי, וראשית הגילוי הוא מה שנמשך המשכת הקו, והקו מסתיים באצי'43 (ובפ"א והארת הקו בוקע הפרסא44 ומאיר בבי"ע), והעבודה הוא להמשיך תוס' אורות באצי'45 ויבקע הפרסא המפסקת בין אצי' לבריאה ויאיר בבי"ע ג"כ.
והנה לכאורה צ"ל מה שייך תוס' אורות באצי' הלא אצי' הוא אלקות46 ובעה"ק אי' על ע"ס דאצי' הוא אינון ואינון הוא47, ובחי' הו"א, הוא א"ס סתים ונעלם ומה שייך תוס' אורות בבחי' הוא. אך הענין הוא דמה שאו' שאצי' הוא אלקות, הוא בערך הנבראים אפי' בערך ע"ס דבריאה שהם ראשית ההתהוות, בערכם נק' אצי' אלקות, אך קריאת שם אלקות הוא כמ"ש בל"א49 געטליך ולא אלוקה48 שהוא מה שקורין ג' א' ט'50 שזה מורה על יחודו ואחדותו שהוא בחי' יחיד, משא"כ אלקות הוא רק געטליך, ולכן אי' באגה"ק דאיהו מתייחד עם גרמוהי51 אשר בהן וע"י מהווה תשמטמאין ליש, הרי אין בכח הגרמוהי לבד לברוא מאין ליש, איך שיפורש גרמוהי אם על כלים דע"ס או על ז"ת52 ונכלל בזה האור והכלי, רק בחי' איהו הוא המהווה, וצריך להיות ע"י בחי' גרמוהי כדי שיהי' מציאות היש כמו שהוא עתה ושיהי' התחלקות (ה' מ"ש שיהי' מציאות היש צ"ע שהרי מה שיהי' מציאות היש הוא מצד אוא"ס הסוכ"ע53 וכמבו' במ"א באריכות וכמשנת"ל ד"ה יפה שעה אחת בתשו'54, יעו"ש, ואפ"ל שאין זה בדקדוק שהכוונה כאן לבאר מהיכן המציאות היש כו' וצ"ע, ע') רק שעי"ז נשלם תכלית המכוון שיהי' ביטול היש להאין, ומ"מ לפ"ז בחי' גרמוהי הוא הכח המגביל, ובחי' איהו הוא כח המהווה וההתהוות היא דבר מלא דבר55 והוא בחי' בבע"ג (ע' משנת"ל ד"ה הנ"ל ההפרש בין איהו דחיוהי ואיהו דגרמוהי56, דאיהו שמתייחד עם גרמוהי הוא בחי' כח הגבול, וי"ל שהוא כח הגבול שבא"ס שלפני הצמצום ששם יש כח על ההגבלה וכמ"ש בעה"ק דא"ס הוא שלימותא דכולא57 כו' והו"ע ע"ס הגנוזות במאצילן58 ר"ל בא"ס עצמיות המאציל טרם שנתצמצם עדיין, אך בערך הנבראים הוא בבע"ג שה"ה א"ס עדיין שהם א"ס אחדות פשוטה וכמבואר במ"א באריכות בענין ע"ס הגנוזות הנ"ל, וגם בע"ס דאצי' אמר בעה"ק וכ"ח הגבול הנמצא ממנו תחילה59 כו' הרי שהם רק כח הגבול ולא ח"ו הגבלה ממש ועמ"ש מזה במאמר ד"ה הנה שיטת הר"ם מראקנטי60 ע') א"כ אינם בערך זל"ז, והי'61 אפשר ר"ל שהם כחות מחולקים וכח ההתהוות הוא מצד בחי' איהו כנ"ל ע') הרי שגרמוהי אין תשנבו כח להוות מאין ליש וכ"ז מפני שהוא אלקות ולא אלקה, וכדי שיהי' בחי' אצי' הוא מחמת הצמצום הראשון שפעל כ"כ שיהי' עולם כזה שלא יהי' אלקה כ"א אלקות.
וענין תוס' באצי' היינו שיומשך מלמעלה דאצי' באצי', ובד"כ הוא ההמשכה מלפני הצמצום, ואז בוקע הפרסא ומאיר בבי"ע ג"כ, הגם שלמעלה מאצי' הוא ג"כ רצון ורצון אותיות צנור62 מ"מ הוא למעלה מאצי' שהוא אלקות, ושרש הענין דהנה המצות לבד שהם רצה"ע שרצון אותיות שנמשך63 הרצה"ע למטה, ואמרז"ל נח"ר לפני שאמרתי ונעשה ופי' אמרתי ונעשה רצוני64 הוא בחי' א"ס בעל הרצון ויש מה שנושא וסובל בחי' הרצון הכללי, לבד זאת הם פועלים הזדככות בהעולם וכמ"ש גם את העולם נתן בלבו65 שלפ"ע המעשה המצות הוא מברר בהעולם ג"כ, דהנה המצות נתלבשו בדברים גשמים ציצית בצמר גשמי תפילין בקלף גשמי שופר קרן של איל66 גשמי ד"מ שבלולב צמחים גשמים והנה צומח זה כשאוכלו מי שאינו מצווה לברך עליו ה"ה נשאר בנוגה כמו שהי' מקודם רק שנתעלה מצומח למדבר67 וה"ז עלי' קטנה, אבל כשמברך עליו ה"ה מעלה אותו ומכ"ש כשעושה אותה מצוה הרי נעשה כלי להרצון פרטי ולהרצון כללי שכולל כל הרצונות ומה שנושא הרצון הכללי דתי' בע"ל הרצון הוא ל' מרא ורבון וכמו באדם למטה יש לו רצון פרטי ורצון פשוט כללי שכוללם יחד והאדם שיש לו הרצון הכללי, וכמו"כ יובן למעלה ג"כ שיש כל הבחי' הנ"ל, וכ"ז יש בהמצוה הגשמיות ואלמלא ניתנה רשות לעין לראות68 היו רואין כח הבעל הרצון שיש בהמצות וכמ"ש בסש"ב אלמלא ניתנה רשות69 לעין לראות בריאה יש מאין היו רואין איך שכל מציאות היש הוא אין ואפס וכמו"כ בהמצוה הי' רואין הכח בעל הרצון שמלובש בהמצוה, רק שעכשיו מעלים ומסתיר אבל לע"ל יאיר ויתגלה בחי' זו וזהו ונגלה כבוד ה' וראו70 כו' כי עין בעין יראו71 כו' חשף ה' את זרוע קדשו72, חשף הוא גילוי שיתגלה בחי' א"ס בעהר"צ ולא יהי' עוד העלם והסתר, ומ"ש זרוע קדשו דכלליות המצות נק' בשם צדקה73 והיד שנותנת הצדקה והמעות גשמים או ד"א שמחי' בו תשנאהעני ה"ז כלי לא"ס בעהר"צ, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה74 בענין תקיעות שופר (ה' בשו"ת פאר הדור סי' קנ"ז פ"ב75 ע') ואתה בהתקע שופר בר"ה תקונו והכשירו הנה תהי' תנועתו כלה באבריך ידיך פשוטות ללקיחת השופר אצבעותיך מקמצות להחזיק בו גרונך ולשונך וכלי הקול בהנעים76 תקיעתו תהיינה אזניך קשובות ורגליך עומדות ועיניך עצומות ויתר חלקך נרעדים וחרדים (ה' עכ"ל) והלב ישמע הקול שופר והמוח ירגיש בזה וכן כל הרמ"ח אברים77 (ה' וכן קחשיב שם בשארי מצות ותפלה ע"ש ע') הרי כל האברים הם כלים לא"ס בעהר"צ, ולע"ל יתגלה בחי' זו, שזהו ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר דכשילמוד תורה יראה את פה המדבר כנגדו78 וכן יראה פה המדבר את התורה וכמו בהר סיני שאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו79 וכמו"כ יהי' לע"ל, ואמר ורא"ו כל בשר שיהי' בחי' ראי' ולא ראי' גשמיות כ"א שישיג בשכלו, אך לא השגה לבד אלא ראי' (ה' אפ"ל ראיות המהות בעין השכל וע' מזה בד"ה וככה ל"ז80 ע'), ובחי' זו יש עתה ג"כ במצות אלא שהם בהעלם ולע"ל יתגלה בחי' זו, וכמו מ"ש בע"ח שנשאר פנוי והלא נשאר רשימה וגם עכשיו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא81, אלא שהם בהעלם ולע"ל יתגלה בחי' זו. וכמו"כ במצות ג"כ, ואיך המצות הם כלים לא"ס בעהר"צ, הענין הוא כמו שמבואר במ"א (ה' ד"ה אלה תולדות נח ל"ז82 ע') על מארז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם83, דהנה חיות האדם הוא מחו"צ84 לאחר שנפרד החיות מהם דבע"ח טעון שחיטה85 ובלא שחיטה אסור באכילה, וצומח תולשין אותו תחילה שנפרד ממנו החיות, והוא מפני שבכל דבר יש גוף ונפש ושרש הגוף מבחי' א"ס הסוכ"ע והנפש מבחי' ממכ"ע, וקבלת החיות הוא מגוף גשם הדבר אשר שרשו מסוכ"ע, הגם שגוף האדם ג"כ מסוכ"ע צ"ל דמוצא פי ה' שבמאכל86 הוא גבוה יותר ממוצא פי ה' שבאדם, וכ"ז עתה שגוף האדם תשנבהוא מגושם לכן הוא מקבל חיות ג"כ מגשם הצומח ובע"ח, אבל לע"ל שיזדכך האדם וכמו באדה"ר דעקב הי' מכהה אור גלגל חמה87 מצד ריבוי האור ולא זו לבד אלא שהבהירות הוא באו"א לגמרי והוא מפני שהי' יציר כפיו של הקב"ה וכמו"כ לע"ל שלא יהי' אב ואם88 ה"ז ע"ד יציר כפיו של הקב"ה לכן יקבל החיות שלו מבחי' א"ס הסוכ"ע מקור הדבר גשמי, וכמו"כ לע"ל שיזדככו הגשמים ויהי' בערך מקורם א"ס הסוכ"ע לכן יהיו כלים לא"ס בעהר"צ, וזהו נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים שבחי' א"ס עצומ"ה יאיר למטה דוקא, וע"י המצות ממשיכים בחי' זו, וזהו דודי לי ואני לו הרועה בשושנים דכדי שיהי' אני לו צ"ל תחילה דודי לי וזהו קאי על יצ"מ ומ"ת שהי' גילוי אלקות וכמ"ש עד שנגלה עליהם89 מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלכים כמ"ש הנה המלכים נועדו90, מלכי המלכים חו"ב, מלך מלכי המלכים כתר91, והוא למעלה מאצי' והעטרה שע"ג הראש שבכל עולם הוא כתר, ובמ"ת כתי' וירד ה' על הר סיני92 ועי"ז ואני לו, דנפשו יצא בדברו93 על כל דו"ד פרחה נשמתם94, ובד"כ הוא שיהי' קיום המצות כדבעי דכשמניח תפילין יכוון95 לשעבד הלב והמוח וכן שארי המצות, וזהו עבודה מל' עורות עבודים96 דכשמעבדין עורות הם אינם בערך מכמו שהיו קודם, וצ"ל דגם קודם שעבדן הי' בהם הטוב הזה אלא שהי' בהעלם והעבוד פועל יציאה מהעלם אל הגילוי, וכמו"כ כאן גם במצות דעכשיו יש בהם בחי' א"ס בעהר"צ אלא שהם בהעלם ולע"ל יאיר ויתגלה בחי' זו.
והנה כ"ז כשמקיימים תומ"צ וכמ"ש ועבדתם את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו תפילה97 שהוא החיות של כל המצות (ה' לכן אין התפלה במנין תרי"ג מצות98 וכמו החוט השדרה שאינו נמנה ברמ"ח אברים99, ח"י ברכאן דצלותא ח"י חוליות שבשדרה100 וכמבואר כ"ז במ"א ע'), אך כשפגם הן תשנגבמ"ע או במל"ת, ואפי' בהרהורי עבירה שבאמת קשה מעבירה101 וצ"ל איך שייך לומר קשה כו'. והענין דאין ר"ל שהמעשה קל יותר מההרהור, אלא מפני שכח המח' הוא כח דק יותר לכן ע"י הפגם הוא נפסד יותר וכמו בגד משי הרבב מפסיד אותו יותר מבגד פשתן דכשמכבסין אותו ה"ה כמקדם משא"כ בגד משי שאינו דומה כמו שהי' קודם מפני שהוא דק יותר וכמו"כ יובן כאן שכח המח' הוא כח דק ורוחני יותר לכן פועל בו הפגם יותר, ועוי"ל (בפ"א הגם שהמח' הוא רק לבו"ש להרצון הרי מ"מ הוא לבוש לכח הרצו"ן) דהנה המח' הוא לבוש לרצון, וא"כ כשפוגם במ"ע או במל"ת ה"ז כמו מחוסר אבר או קלקול בגידי הדם, אבל הרצון הוא כלל הכוללם יחד וכשפוגם במח' ה"ה פוגם בהכלל לכן הוא קשה יותר כו'. ועוי"ל דמעשה כשעושה אותה נפסק התאווה אבל המח' יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט ומצד התמדת הפעולה קשה יותר כו'. ומי שפגם בהנ"ל ה"ה חולה וכמו החולה אינו מועיל לו אכילה ושתי' וצריך רפואות תרופות מיוחדות לרפאות אותו, וכמו"כ מי שפגם באחת מאלה ה"ה חולה ואינו מועיל לו אכילה ושתי' היינו תורה וכמ"ש הוי כל צמא לכו למים102, לכו לחמי בלחמי103, אלא צריך רפואה וארז"ל גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם104, וכמו כשנותנין רפואה על מקום פצע או חבורה ה"ה שורף ומכלה מקום החבורה ופועל שיעלה בשר אחר חי, כמו"כ ענין התשובה הוא חרטה על עבר ועקירת הרצון לגמרי כמו הרפואה שעוקר בשר החי (ה' ועי"ז ה"ה דוחה את החיצונים וקליפות וסט"א שינקו עד עתה מן הקדושה ע"י מעשיו הרעים, וע"י תשובה ה"ה מכלה אותם, ובכח התשובה להוציא שפע הקדושה אפי' מה שנמשך בעמקי הקליפות ר"ל וכידוע המעשה מהבע"ת (ושמו ר"פ105 ) שע"י התשובה הוציא ניצוצות הקדושות שנמשכו ביסוד דנוקבא דקליפה ר"ל, אך זהו ע"י תשובה עילאה, אך מ"ש כאן חרטה על עבר ועקירת הרצון לגמרי, ענין החרטה מבואר במ"א כמו מי שבא במצולות ים106 במים עמוקים מאד ובאו לו מים עד נפש ממש ה"ה צועק במר נפשו ומתחרט מאד למה עשה כזאת לילך במים עמוקים, וכמו"כ צ"ל החרטה דתשובה, א"כ ה"ז תשובה עילאה, וענין עקירת הרצון הוא ג"כ כנ"ל, ואפשר שהכוונה כאן ג"כ על בחי' תש"ע. ומ"ש במשל שפועל שיעלה בשר חי, אפשר בהנמשל הוא שע"י שפגם במ"ע הרי חסר יומא חסר לבושא חדא107 וע"י התשובה תשנדממשיך אותם, ועי' בלקו"ת (כמדומה) ד"ה תקעו הב'108 מענין זה, וע"י המל"ת הרי פגם ועשה נקב והו"ע ונוקב שם ה'109 כו' וכמבואר במ"א באריכות בענין ויתר הקב"ה על ע"ז110 כו' וע"י התשובה תעלה ארוכה ורפואה שיתרפא הנקב הנ"ל ע'). ואמרם מביאה רפואה לעולם דעי"ז פועל הזדככות בעולם ג"כ דגם את העולם נתן בלבו, וע"י סור מרע הן אם לא פגם כלל או אפי' אם פגם ח"ו ושב ורפא לו111 ונק' סור מרע אז ועשה טוב הוא ביסוד מוסד, דכשבונין בנין בלא יסוד קרוב הדבר שיפול אבל ע"י שפועל תחילה הסור מרע אז ועשה הוא על יסוד מוסד וכמו החולה לאחר שנתרפאה112 ה"ה מתחזק ע"י אכו"ש כמו"כ ע"י תשובה שקדם אח"כ ע"י קיום התומ"צ הוא מתחזק יותר מכמו שהי' מקדם.
ושרש הענין דהנה כתי' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו113 כמו החבל שראשו א' קשור למעלה וא' למטה, כמו"כ הנשמה לא כולה מתלבשת בגוף כ"א הארה ומקצת מהנשמה ועיקר הנשמה נשאר למעלה, והתקשרות הנשמה המלובשת בגוף עם אלקות הוא ע"י החבל, וכמו שהחבל ארוגה מכמה חבלים דקים ונעשה חבל עב, כמו"כ החבל הנ"ל ארוגה מתרי"ג חבלים (בפ"א מתרי"ג נימין) דקים והם תרי"ג מצות, וכשפוגם באיזה מצוה הרי עי"ז נפסק חבל א' (ה' ר"ל מהתרי"ג חבלים דקים ע') עד שיוכל להיות שיופסק החבל לגמרי וזהו ונכרתה הנפש114 כו' מ"מ אין לך דבר שעומד בפני התשובה115, ומשארז"ל ששמע מאחורי הפרגד שובו בנים שובבים117 חוץ מאחר116 היינו שלא הועיל לו תשובה תתאה אבל תשו"ע הי' מועיל לו ג"כ, ועוי"ל שאין מספיקין בידו לעשות תשו'118 ואפשר שהי' מועיל לו תשו"ת ג"כ אלא שלא עזרו לו מלמעלה, ויש בכח התשו' לקשר החבל וכמו עד"מ כשקושרין חבל הרי במקום הקשר חזק יותר מפני ששם הוא כפול ארבעה119 ואם יופסק יופסק במ"א אבל לא על מקום הקשר, כמו"כ ע"י תשו' שקושרים החבל, במקום הקשר הוא אמיץ וחזק ולא יופסק עוד (ה' אפ"ל ע"ד שארז"ל מי שבא לידי עבירה120 ולא עבר מובטח לו שלא יחטא עוד ע'). ואי לזאת כל איש ישראל שמרגיש בנפשו איזה חטא תשנהועון הן בהעדר מ"ע או במל"ת ואפי' בהרהורי עבירה שקשים מעבירה ישוב אל וירחמהו121 ויצעק במר נפשו אל ה', ועי"ז יבא לדבקה בא"ס עצומ"ה.
אך איך יבוא לתשו' הוא ע"י התבוננות לעורר ר"ר על נפשו דהנשמה היא חלק אלוקה ממעל122 וקודם התלבשותה בגוף כתי' חי ה' אשר עמדתי לפניו123, וענין העמידה הוא כמ"ש גבי שרפים, שרפים עומדים124, ויעמידם לעד לעולם125 דר"ל שעמדה בביטל, והנה מלאכים הם מחיצוניות הכלים ונשמות מפנימיות הכלי126 א"כ כ"ש שעמדה באהוי"ר, דהנשמה היא רוחני ואינו שייך עמידה בדבר רוחני אלא ר"ל שעמדה בביטל וירדה למטה בגוף ונה"ב המעלים ומסתיר ונת"ל (ה' ד"ה הנ"ל127 ע') שהירידה צורך עלי', ולסוף צלל במים אדירים והעלה בידו חרס128, שע"י עוונות ה"ה ממשיך שפע הקדושה במקום הטינופת אשת הזימה, וגם ע"י הרהורים רעים נעשה פצעים וחבורות בהנשמה מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טרי'129 עד שח"ו נדחה ממחיצתו של הקב"ה לגמרי, וכמ"ש עוונותיכם מבדילים130 ביניכם לבין אלקיכם שהחטא ועון נעשה מחיצה המבדלת לגמרי (ה' והוא מחיצה של ברזל130 המפסקת כי ברז"ל ע"ה בגימ' עמלק131 שהו"ע אשר קרך132, ע') א"כ גדלה הרחמנות על הנפש עד מאד תמורת שהיתה בטל133 לאלקות, ירדה למטה ויוכל להיות שיודחה לגמרי ממחיצתו של הקב"ה לגמרי ח"ו, וכשיתבונן בזה יצעק במר נפשו וכמ"ש ויצעקו אל ה'134 בצר להם צעק לבם אל ה'135 צעקה פנימיות מעומקא דליבא.
וזהו"ע תקיעת שופר גנוחי גניח ילולי יליל136 כמו חולה שהוא נאנח על כאביו כשמרגישם, כמו"כ כשמרגיש הפגמים הוא גונח ויליל עליהם, ותחילה צ"ל תקיעה צעקה פנימיות מעומקא דליבא ואח"כ שברים תרועה גנוחי גניח כו' תשנווכשמתבונן על מה הוא גניח צועק במר נפשו בקול פשוט וזהו התקיעה השנית דצ"ל פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי'137, ועוד יש טעמים אחרים על הקול פשוט. והנה התשובה פועל שיהי' החזרת פב"פ כמו עד"מ ב' אנשים שעומדים קרובים זל"ז אך אב"א ה"ז נק' מרוחק, כמו"כ כתי' כי פנה אלי עורף138 ולא פנים דאפי' מה שפנו אלי הוא רק עורף לבד דכל עשיתו הוא בקרירות מצות אנשים מלומדה139 דצריך להניח תפילין ולהתפלל והעשיות הצדקה הוא מפני שהוא בוש בפני אחרים דמה יאמרו הבריות140 והנתינה הוא כמאן דשדי בתר כתפי'141 וזה כי פנה אלי עורף, ועי"ז גורם למעלה ג"כ שיהי' ואנכי הסתר אסתיר פני142 ביום ההוא הגם דלית אתר פנוי מיני'143 אך מאחר שמעלים ומסתיר ה"ז מרוחק, וע"י התשו' נעשה החזרת פב"פ.
וזהו אני לדודי ודודי לי, תחילה צ"ל אני לדודי הוא תשו' מלמטלמ"ע ועי"ז ודודי לי מלמעלמ"ט וכמ"ש שובו אלי ואשיב אליכם144 וכמ"ש והחזירנו בתשו"ש מלפניך145 שיהי' החזרת פב"פ, ומ"ש דודי לי ואני לו קאי על יצי"מ ועל מ"ת צ"ל תחילה דודי לי מלמעלמ"ט שהי' גילוי אלקות וכמ"ש וירד ה' על הר סיני146 ובנו"ן יום קיבלו התורה147 ואח"כ ודודי לי שיהי' קיום המצות כנ"ל, וגבי שניהם נא' הרועה בשושנים, דהנה ארז"ל א"ת שושנים אלא ששונים148 וצ"ל איך שייך לאמר א"ת שושנים והלא בפסוק כתי' שושנים, והענין דהנה משה כשהזכיר שם אל במ"ש אנא אל נא רפא נא לה149 שהוא תיקון הראשון מי"ג ת"ד השיב לו הקב"ה ק"ו ואבי' ירוק ירק בפני'150 כו' וכ"ש הכא, אך דיו לבוא מן הדין להיות כנדון, וצ"ל למה השיב לו ק"ו דוקא, ופי' המגיד דשם אל151 הוא תיקון הא' מיגת"ד וק"ו הוא מדה תשנזראשונה מיגמ"ד לכן ע"י שם אל המשיך ק"ו, ומובן מזה שע"י ק"ו ממשיכים שם אל ולכן גבי דודי לי ואני שקאי על מ"ת א' הרועה בשושנים להורות שע"י תורה ממשיכים יגת"ד, וגבי אני לדודי כו' ששם שייך שושנים שהם יגת"ד ארז"ל א"ת שושנים אלא ששונים להורות ג"כ שע"י התורה ממשיכים בחי' יגמה"ר, ואף שנת"ל דאני לדודי הוא מלמעלמ"ט152, מ"מ אילמלי עוזרו153 כו' וזהו הד' יודי"ן והם מ' יום שמר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ שנא' עליהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון כך אחרונים ברצון, א"כ ה"ה ימי רצון לכן הם המסייעי' שיהי' תחילה אני לדודי ועי"ז יהי' ודודי לי.
הערות
עמוד תשמו
- 1. אני לדודי : הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ממאמר הו' מהמשך יונתי (פט"ז-פי"ח). שנדפס לעיל בחלק המאמרים [ושם הפתיחה: והנה אני לדודי ודודי לי]. הנחה אחרת מדרוש זה נדפסה לקמן (בחלק ההנחות).
- 3. אני לדודי. . ר"ת אלול : ראה אבודרהם סדר תפלת ר"ה ופירושה בשם הדרשנים. דרשות ר"י אבן שועיב ס"פ שופטים בשם המדרש. סדר היום סדר ר"ח אלול. ב"ח לטאו"ח סתקפ"א ד"ה והעבירו בשם האחרונים. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' שלב. וש"נ.
- 4. וס"ת ד' יודי"ן : אבודרהם־ דרשות ר"י אבן שועיב־ ב"ח שם. אילת אהבים לר"ש אלקבץ שה"ש ו, ג. ר"ח שער התשובה פ"ד (ד"ה עוד יש).
- 5. ואנכי עמדתי בהר : עקב י, י.
- 6. מה הראשונים ברצון : ראה רש"י עקב ט, יח. י, י. לקו"ש בין המצרים כרך יג ע' 266 בהערה.
- 2. אני לדודי ודודי לי. . הרועה בשושנים : שה"ש ו, ג.
- 7. מה שושנה. . תליסר עלין : ראה לעיל (בחלק המאמרים) המשך יונתי הערה 338.
- 8. מה שושנה. . דסחרין לה : ראה (לעיל שם) בההמשך כאן הערה 345.
- 9. דודי לי ואני לו : שה"ש ב, טז.
- 10. במפרשי' : ראה רש"י שם.
- 11. ובמדר' : ראה שהש"ר כאן פ"ב, א (ובהפסוקים שלפנ"ז).
- 12. י"ג ת"ד : ראה זהר תרומה (ספדצ"נ פ"ת) קעז, א.
- 13. אני לדודי ועלי תשוקתו : שה"ש ז, יא.
- 14. ועבדתם את ה' אלקיכם : משפטים כג, כה. ראה גם לקו"ת בהעלותך לה, סע"ד ואילך. בלק ע, ג. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' רסב. ענינים ע' רמה ואילך. אוה"ת משפטים ע' א'קצח. ע' א'רו ואילך. ע' א'ריט ואילך. ע' א'רמד. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תלב.
- 15. ולעבדו בכל לבבכם : עקב יא, יג.
- 16. דאנת הוא שלימותא דכולא : ת"ז בהקדמה יז, ב.
- 17. נתאווה הקב"ה. . דירה בתחתונים : ראה תניא רפל"ו. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 1693.
- 18. למה נתאווה : ראה גם לעיל בחלק המאמרים) שם ובהערה 1776.
- 19. ידועה : כ"ה בגוכתי"ק.
עמוד תשמז
- 20. שוקיו ועמודיו שש : וכ"ה בסה"מ תרל"ח ע' תנה. לקמן הנחה ד"ה יפה שעה אחת הב' על יד הערה 46 (עמודיו) — שה"ש ה, טו [ושם: עמודי].
- 21. שוקיו. . שנשתוקק הקב"ה לבראותו : ראה במד"ר רפ"י.
- 22. בתדב"א שני דברים קדמו לעולם : רבא קרוב לספי"ד בשינויים. ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) בההמשך כאן ובהערה 355.
- 23. ורבינו ז"ל הביא ראי' לזה : ראה גם בההמשך כאן בשוה"ג 5.
- 24. צו אל ישראל : אוצ"ל: צו את בנ"י — ויקרא כד, ב. ועוד. ראה גם לעיל הנחה ד"ה אני לדודי הא' ובהערה 63.
- 25. דבר אל בנ"י : בשלח יד, ב. טו. תרומה כה, ב. תשא לא, יג. ויקרא א, ב. ועוד.
- 26. אתה בחרתנו : בתפלת העמידה ליו"ט.
- 27. כי בך. . לעם סגולה : ואתחנן ז, ו [ושם: כי. . בך בחר ה"א להיות לו לעם סגולה מכל העמים].
- 28. ובמה יודע איפוא : תשא לג, טז.
- 29. דמה איכפת לו להקב"ה : ראה תנחומא שמיני ז-ח. ב"ר רפמ"ד. אוה"ת שמיני ע' נב ואילך. המשך מים רבים תרל"ו ע' קטו. סה"מ תרל"ח ע' מח ואילך. לקו"ש אבות כרך יז ע' 415 הערה 53. שופטים כרך יט ע' 182 הערה 42.
- 30. וכל מצותיך צדק : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה נעשה אדם ובהערה 39.
- 31. אנכי עשיתי ארץ : ישעי' מה, יב.
- 32. ונת"ל. . ד"ה ואהבת : כנראה הכוונה להנחה ד"ה יפה שעה אחת פיסקא והענין הוא.
- 33. מאנכי מי שאנכי : ראה תניא מהדו"ק ספמ"ט. לקו"ת להאריז"ל תולדות כז, יט בשם הזהר. אבן עזרא תולדות שם. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' יד. פרשיות התורה ח"א ע' רט ובהנסמן במ"מ לשם.
- 34. ובראת"י בגימ' תרי"ג : ראה רמ"ז לזהר ויגש רה, ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 1688.
- 35. דאין מקרא יוצא מידי פשוטו : שבת סג, א.
- 36. אתם קרוים אדם : יבמות סא, א. ראה גם תו"ח יתרו ח"ב רסב, א ואילך ובהערה 285. סה"מ מלוקט ו' ע' פג. וש"נ.
- 37. בפ"א : ראה גם לעיל הנחה ד"ה ואהבת את ה' אלקיך ובהערה 74.
עמוד תשמח
- 38. בע"ח כשעלה ברצונו הפשוט : ראה שם דרוש עגוי"ש ש"א, ענף ב.
- 39. סילק אורו הגדול על הצד : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 216.
- 41. דאין דבר שבקדושה. . לגמרי : ראה אלשיך ר"פ לך (הובא באוה"ת לך כרך ד ע' תרעה וע' תרפא. ושם מציין לפרדס שער המציאות פ"א). לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה אז ישיר ובהערה 45.
- 40. ונשאר מקום פנוי. . רשימה : ראה שם הערה 217.
- 42. ונת' במ"א. . בד"ה גן נעול מצה זו : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי כאן על יד הערה 370 שמציין: ”בד"ה מצה זו בענין אז ישיר" — ראה לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה אז ישיר פיסקא אך הנה נת"ל.
- 43. והקו מסתיים באצי' : ראה ע"ח שער סדר אצי' ש"ג בתחלתו. תו"ח ויצא קעו, ג הערה 45.
- 44. והארת הקו בוקע הפרסא : ראה אגה"ק ס"כ (תניא קלא, ב). (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי כאן הערה 372.
- 45. להמשיך תוס' אורות באצי' : ראה פע"ח בהקדמה. ע"ח שער מ"ן ומ"ד של"ט, דרוש יא כלל טז. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תסז. וש"נ. תו"ח בשלח ח"א קנו, ב הערה 312.
- 46. אצי' הוא אלקות : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 1599.
- 47. ובעה"ק. . הוא אינון ואינון הוא : ראה שם חלק היחוד פ"ד. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ו הערה 102.
- 49. בל"א : בלשון אידיש. ראה שיחת ליל הושע"ר תשנ"ב אות ג (שיחות קודש ע' 165 ואילך). ליל שמח"ת קודם הקפות תשנ"ב — סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 38 בשולי הגליון להערה 20. לקו"ש משפטים כרך כא ע' 448 הערה 15.
- 48. אצי'. . געטליך ולא אלוקה : ראה גם סהמ"צ להצ"צ ע' נב וע' קלב ואילך. המשך וככה תרל"ז פע"ח. הגהת כ"ק אדמו"ר מהר"ש באוה"ת בראשית ע' תתרמו. סה"מ תרל"ח ע' תכה. וש"נ.
- 50. ג' א' ט' : ראה גם בענין כתיבת תיבה זו (לעיל בחלק המאמרים) בההמשך כאן על יד הערה 378. (לקמן בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 42. אוה"ת ישעי' ע' רז (ד"ה בטחו בסופו).
- 51. באגה"ק דאיהו מתייחד עם גרמוהי : ס"כ (תניא קל, ב). ראה סה"מ תרל"ח ע' ד.
- א. וראה שם בהערה 1.
עמוד תשמט
- 52. גרמוהי. . כלים. . ז"ת : ראה לעיל הנחה ד"ה יפה שעה אחת ובהערה 70.
- 53. מציאות היש. . הסוכ"ע : ראה לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה ר' אבהו פתח והמה כאדם ובהערה 48.
- 54. ד"ה יפה שעה אחת בתשו' : ראה לעיל שם בתחלתו.
- 55. דבר מלא דבר : אולי צ"ל: דבר לא מדבר — ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי ובהערה 479.
- 56. ד"ה הנ"ל ההפרש. . דגרמוהי : פיסקא והנה להבין זה, ואילך.
- 57. בעה"ק דא"ס הוא שלימותא דכולא : ראה עבודת הקודש ח"א רפ"ח. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 224.
- 58. ע"ס הגנוזות במאצילן : ראה גם פרדס שער סדר האצי' ש"ה, פ"ד. שער הצחצחות שי"א. וראה שם פ"ג. סידור דרושים לחתונה קלה, ד. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' סד ואילך ובהנסמן במ"מ לשם. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' שמו. סהמ"צ להצ"צ ע' נח. ע' קפב ואילך. המשך מים רבים תרל"ו ע' ע ואילך. תרל"ח ע' עו. המשך תער"ב ח"א פט"ו ואילך. סה"מ מלוקט א' ע' כב. ד' ע' לז. ה' ע' רפד וע' רפז ואילך.
- 59. בעה"ק וכ"ח הגבול הנמצא ממנו תחילה : ראה עבודת הקודש ח"א רפ"ח. דרך אמונה להנ"ל רפ"ב (קה"ת תשמ"ח ע' יג).
- 60. הנה שיטת הר"ם מראקנטי : אוה"ת ענינים ע' רנח ואילך.
- 61. והי' : אוצ"ל: (ה' והי'.
- ב. מובא בשמו בכ"מ ומהם: (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ויובן כו' הני ששה ועשרים הודו על יד הערה 114. לקו"ת עקב טז, א [ושם: והם הספירות. . והיינו הכלים דע"ס]. אוה"ת על ענינים ס"ע רפב ואילך. ע' רפד. סה"מ תרל"ה ח"א ע' קעג. תרל"ח ס"ע ג ואילך. תר"ן ע' שעח. תרס"ה ע' יד. (המשך) תרס"ו ע' תק. ע' תקי. תרס"ט ע' לב. אעת"ר ע' ב. ע' נח. ע' קלה. (המשך) תער"ב ח"א ע' יט. ע' שכא. ח"ג ע' א'שצב. ע' א'תלז. עזר"ת ע' קנד. וראה גם חלק מהנסמן לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 224 בשולי היריעה. לקמן הנחה ד"ה אריב"ל הנהו ך"ו הודו על יד הערה 124.
עמוד תשנ
- 62. ורצון אותיות צנור : ראה זהר הרקיע לזהר בראשית נא, א (כה, ב בדפי הספר). מאמרי אדה"א בראשית ע' לו. וש"נ.
- 63. אותיות שנמשך : אוצ"ל: אותיות צנור שנמשך.
- 64. נח"ר. . ונעשה. . רצוני : ספרי שלח טו, ז. י. ראה לקו"ש ויקרא כרך לב ע' 1. וש"נ.
- 65. גם את העולם נתן בלבו : קהלת ג, יא [ושם: בלבם]. ראה לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה מזבח אדמה ובהערה 142.
- 66. שופר קרן של איל : ראה ר"ה טז, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתצז. וש"נ.
- 67. צומח. . שאינו מצווה לברך. . שנתעלה מצומח למדבר : ראה גם לעיל הנחה ד"ה יונתי ובהערה 178.
- 68. ואלמלא ניתנה רשות לעין לראות : ברכות ו, א.
- 69. בסש"ב אלמלא ניתנה רשות : ראה שער היחוד והאמונה פ"ג.
- 70. ונגלה כבוד ה' וראו : ישעי' מ, ה. ראה בסמוך בפנים.
- 71. כי עין בעין יראו : שם נב, ח.
- 72. חשף ה' את זרוע קדשו : ישעי' שם, י.
- 73. דכלליות המצות נק' בשם צדקה : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) המשך יונתי ובהערה 27.
עמוד תשנא
- 74. וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה : ראה גם סה"מ תרל"ו ח"ב ע' שכה. ס"ע שמז ואילך. תרל"ח ע' תפא. שו"ת פאר הדור סקנ"ו (ירושלים תשד"מ ס"ע שז).
- 75. בשו"ת פאר הדור סי' קנ"ז פ"ב : במהדורת ירושלים הנ"ל: סקנ"ו, פ"א.
- 76. הקול בהנעים : שם: הקול משמשות בהנעים.
- 77. הרמ"ח אברים : אהלות פ"א, מ"ח.
- 78. דכשילמוד תורה. . כנגדו : לקמן (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה כנשר יעיר קנו על יד הערה 79: אי' בגמ' — ראה תדא"ר רפי"ח. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' שפז. וש"נ. תו"ח וארא ח"א נח, ג. וש"נ.
- 79. שאנכי. . מפי הגבורה שמענו : מכות כד, א. ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה עשה צדקה ומשפט הערה 138.
- 80. ורא"ו כל בשר. . ולא ראי' גשמיות. . בד"ה וככה ל"ז : ראה המשך וככה תרל"ז פצ"א. פצ"ב. ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תשעד. שע"ת נו, א.
- 81. הלא את השמים. . מלא : ירמי' כג, כד.
- 82. ד"ה אלה תולדות נח ל"ז : פי"ח — לא נדפס לע"ע.
- 83. עוה"ב אין בו. . בראשיהם : ברכות יז, א. ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' קלה ואילך. המשך וככה תרל"ז שם.
- 84. מחו"צ : מחי וצומח.
- 85. דבע"ח טעון שחיטה : פ' ראה יב, כא. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קמו. רמב"ם הל' שחיטה רפ"א.
- 86. דמוצא פי ה' שבמאכל : ראה עקב ח, ג. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תקעה. וש"נ. תו"ח וארא ח"א נה, ב ואילך. וש"נ. סה"מ מלוקט א' ע' קצא.
עמוד תשנב
- 87. באדה"ר דעקב. . חמה : ראה ויק"ר פ"כ, ב. זהר רע"מ קדושים פג, ריש ע"ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תרפו. וש"נ. תו"ח בראשית לב, א הערה 15. סה"מ מלוקט א' ע' קעח. וש"נ.
- 88. לע"ל שלא יהי' אב ואם : ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' קלה. וש"נ. ח"ב שם. מאמר ד"ה דור לדור מכ"ק אדה"א (קה"ת תשנ"ב) ע' 16.
- 89. עד שנגלה עליהם : נוסח ההגדה.
- 90. הנה המלכים נועדו : תהלים מח, ה. זהר ויגש רו, א.
- 91. מלכי. . המלכים כתר : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 106.
- 92. וירד הוי' על הר סיני : יתרו יט, כ.
- 93. דנפשו יצאה בדברו : שה"ש ה, ו [ושם: נפשי].
- 94. על כל דו"ד פרחה נשמתם : ראה שבת פח, ב. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה צאינה וראינה ובהערה 35.
- 95. דכשמניח תפילין יכוון : ראה שו"ע אדה"ז הל' תפילין סכ"ה, סי"א. סידור שם [נדפס גם בהוספות לשו"ע שם ע' קנו].
- 96. עבודה מל' עורות עבודים : ראה שבת מט, ב. תו"ח יתרו ח"ב רסח, ב. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' שפ. וש"נ.
- 97. איזה עבודה שבלב זו תפלה : ראה ספרי (ופרש"י) עקב יא, יג. תענית ב, סע"א. רמב"ם ריש הלכות תפלה. אוה"ת עקב ע' תרח.
- 98. אין התפלה במנין תרי"ג מצות : ראה לקו"ת בלק ע, סע"ג ואילך. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' תקעט ואילך. וש"נ.
- 99. החוט השדרה שאינו נמנה ברמ"ח אברים : ראה אהלות פ"א, מ"ח.
- 100. ח"י ברכאן. . ח"י חוליות שבשדרה : ראה זהר רע"מ פינחס רנה, סע"ב. ברכות כח, ב.
עמוד תשנג
- 101. בהרהורי עבירה. . קשה מעבירה : ראה יומא כט, א. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח הערה 381.
- 102. הוי כל צמא לכו למים : ישעי' נה, א.
- 103. לכו לחמי בלחמי : משלי ט, ה [ושם: לחמו].
- 104. גדולה תשובה. . לעולם : יומא פו, סע"א.
- 105. המעשה מהבע"ת (ושמו ר"פ) : ראה מאמרי אדה"א קונטרסים (ע' תעא ואילך ושם: שלמה ליב. סה"מ תרנ"ב ע' עב ושם: ר' אפרים, הובאו שם) ע' תקכה ובהערה 7.
- 106. ענין החרטה. . במצולות ים : ראה בשם אדה"ז לקמן (בחלק ההנחות) בהנחה ד"ה כנשר יעיר קנו ובהערה 119.
- 107. חסר יומא חסר לבושא חדא : ראה תו"א משפטים עה, ד. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תשמט. וש"נ. תו"ח בשלח ח"א קעו, א. וש"נ.
- ג. נדפס גם בפוקח עורים מהדורת* נ.י. ת"ש (ואילך) ברשימה מהיומן פ"מ ואילך. ובמהדורת קה"ת תשס"ג ע' 27 ואילך.
- ד. בפוקח עורים מהדורת תשס"ג ע' 81. ראה גם אודות המהדורות בס' מפתח ספרי מאמרי ודרושי כ"ק אדה"א בערכו (נמצא בדפוס).
עמוד תשנד
- 108. בלקו"ת (כמדומה) תקעו הב' : ראה לקו"ת ר"ה נד, א ואילך.
- 109. ונוקב שם הוי' : אמור כד, טז. ראה גם לעיל הנחה ד"ה יונתי על יד הערה 55 ואילך.
- 110. ויתר הקב"ה על ע"ז : ראה ירושלמי חגיגה פ"א, ה"ז. פתיחתא דאיכ"ר ב. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד, ה"ז. סה"מ תרכ"ט ס"ע רצ ואילך. וש"נ.
- 111. ושב ורפא לו : ישעי' ו, י.
- 112. שנתרפאה : כ"ה בגוכתי"ק.
- 113. כי חלק. . יעקב חבל נחלתו : האזינו לב, ט. ראה גם תניא פמ"ה. אגה"ת פ"ו. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תרז. וש"נ. לקו"ת תצא לה, ב. ולהעיר מר"ח שער היראה פי"ד.
- 114. ונכרתה הנפש : לך יז, יד. ועוד.
- 115. אין לך דבר שעומד בפני התשובה : ראה תניא פכ"ה. פיה"מ להרמב"ם אבות פ"ג, מי"א. סה"מ תש"ט ע' 42 (הא') בהערה. לקו"ש בא כרך ו ע' 66 הערה 54.
- 117. שובו בנים שובבים : ירמי' ג, יד. כב.
- 116. ששמע. . חוץ מאחר : חגיגה טו, א.
- 118. שאין מספיקין בידו לעשות תשו' : יומא פה, ב (במשנה).
- 119. הקשר. . כפול ארבעה : ראה (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי כאן ובהערה 410.
- 120. מי שבא לידי עבירה : ראה יומא לח, סע"ב.
עמוד תשנה
- 121. ישוב אל וירחמהו : ע"פ ישעי' נה, ז.
- 122. דהנשמה היא חלק אלוקה ממעל : ראה איוב לא, ב. תניא רפ"ב. לעיל הנחה ד"ה ואתה תצוה ובהערה 54.
- 123. חי ה' אשר עמדתי לפניו : מלכים-ב ה, טז. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ואעשך לגוי גדול ובהערה 60.
- 124. שרפים עומדים : ישעי' ו, ב. ראה סוטה לט, א (צויין אליו ב) לקו"ת נשא כ, ג. כב, ג.
- 125. ויעמידם לעד לעולם : תהלים קמח, ו. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"א. וש"נ.
- 126. מלאכים הם מחיצוניות. . מפנימיות הכלי : נסמן לעיל הנחה ד"ה אני לדודי הערה 42.
- 127. ד"ה הנ"ל : יפה שעה אחת הא' על יד הערה 112.
- 128. צלל במים אדירים והעלה בידו חרס : ראה בב"ק צא, סע"א. רמב"ם הל' קדוש החדש פי"א, ה"ב.
- 129. מכף רגלו. . ומכה טרי' : ע"פ ישעי' א, ו.
- 130. עוונותיכם מבדילים : ישעי' נט, ב (בדילוג]. ראה אגה"ת פ"ה.
- 130. עוונותיכם. . מחיצה של ברזל. . עמלק : ראה גם תו"א תצוה פג, א. תו"ח תצוה ח"ב שנו, ב ואילך. שסה, א ואילך.
- 131. ברז"ל ע"ה בגימ' עמלק : ראה גם אוה"ת תצוה ע' א'תרעא. ע' א'תשלט. שה"ש ח"ב ע' תטז. מג"א ע' רטז. סה"מ תרכ"ז ס"ע קנו. ע' קפג. תרע"ח ע' רנג. קונטרסים ח"א ע' רסא.
- 132. אשר קרך : תצא כה, יח. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 560.
- 133. בטל : כ"ה בגוכתי"ק.
- 134. ויצעקו אל ה' : תהלים קז, ו. כח.
- 135. צעק לבם אל ה' : איכה ב, יח.
- 136. גנוחי גניח ילולי יליל : ר"ה לג, ב. לד, א.
עמוד תשנו
- 137. פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' : ראה ר"ה לד, א. שו"ע אדה"ז חאו"ח הל' ר"ה רסתק"צ.
- 138. כי פנה אלי עורף : ירמי' ב, כז [ושם: פנו ]. ראה גם לקמן הנחה ד"ה ובחודש השביעי הב' על יד הערה 31. (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי על יד הערה 513. סה"מ תרל"ג ח"ב ס"ע שצו ואילך. וש"נ. מאמרי אדה"א נ"ך ס"ע רי ואילך. וש"נ.
- 139. מצות אנשים מלומדה : ישעי' כט, יג. ראה גם תניא פל"ט (נג, ב). לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה אי' כו' נביאים וכתובים הערה 12.
- 140. דמה יאמרו הבריות : במדב"ר פי"ט, יג. יומא פו, א.
- 141. כמאן דשדי בתר כתפי' : ראה תניא פכ"ב.
- 142. ואנכי הסתר אסתיר פני : וילך לא, יח.
- 143. דלית אתר פנוי מיני' : ראה ת"ז תנ"ז צא, ב. ת"ע קכב, ב. ס' האמונות והדעות לרס"ג מ"ב, פי"ג. תניא פכ"א ובמ"מ הגהות והע"ק לשם. לקו"ת בהר מא, א. שם בהוספות נב, ג.
- 144. שובו אלי ואשיב אליכם : מלאכי ג, ז [ושם: ואשובה].
- 145. וכמ"ש והחזירנו בתשו"ש מלפניך : בתפלת שמו"ע [ושם: לפניך].
- 146. וירד ה' על הר סיני : יתרו יט, כ.
- 147. ובנו"ן יום קיבלו התורה : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 1217.
- 148. א"ת שושנים אלא ששונים : נסמן לעיל הנחה ד"ה אני לדודי הא' הערה 79.
- 149. אנא אל נא רפא נא לה : בהעלותך יב, יג [בהוספת תיבת אנא — וכ"ה גם לקמן בהחלק ההנחות בהנחה כאן].
- 150. השיב. . ואבי' ירוק ירק בפני' : בהעלותך שם, יד. רש"י וספרי שם. ב"ק כה, א.
- 151. ופי' המגיד דשם אל : ראה (לעיל בחלק המאמרים) בההמשך כאן הערות 427. 429.
- ה. אבל כ"ה גם לקמן הנחה ד"ה ובחודש השביעי הא' בסופו. והב' על יד הערה 31. ד"ה כנשר יעיר קנו (ב"פ).
עמוד תשנז
- 152. דאני לדודי הוא מלמעלמ"ט : כ"ה בגוכתי"ק. ראה גם לעיל שם כאן. לקמן בחלק ההנחות כאן.
- 153. אילמלי עוזרו : ראה קדושין ל, ב. סוכה נב, ב. תניא רפי"ג.
רש"י על שיר השירים ב׳:ט״ז - הטקסט מספריא
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. הוּא כָל צְרָכָיו תָּבַע מִמֶּנִּי, וְלֹא צִוָּה אֶלָּא לִי: "עֲשׂוּ פֶסַח, קַדְּשׁוּ בְכוֹרוֹת, עֲשׂוּ מִשְׁכָּן, הַקְרִיבוּ עוֹלוֹת", וְלֹא תָבַע מֵאֻמָּה אַחֶרֶת:
וַאֲנִי לוֹ. כָּל צְרָכַי תָּבַעְתִּי מִמֶּנּוּ וְלֹא מֵאֱלֹהִים אֲחֵרִים:
הָרֹעֶה. אֶת צֹאנוֹ:
בַּשּׁוֹשַׁנִּים. בְּמִרְעֶה טוֹב וְנוֹחַ וְיָפֶה:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
מדרש תנחומא, שמיני ז׳ - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת הֵן, אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר (דברים יד, ה), שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד). יוֹתֵר מֵאֵלֶּה אֵין בָּעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ עַצְמְכֶם שֶׁלֹּא לְשַׁקֵּץ אֶת עַצְמְכֶם בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבְשֶׁרֶץ טָמֵא. כָּךְ אָמַר דָּוִד, הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא), בִּשְׁבִיל לְצָרֵף בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא שְׁחִיטָה, שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל נוֹחֵר וְאוֹכֵל וְשׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר מִן הַיֶּרֶךְ. תֵּדַע, שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה הַשְּׁחִיטָה הַזּוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִן הַבְּהֵמָה וְלִוְיָתָן וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה. תֵּדַע לְךָ, לִוְיָתָן בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה הוּא, וְהַמַּלְאָכִים יָגוּרוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים (איוב מא, יז). וְאִם הֵם זוֹרְקִין עָלָיו כַּמָּה רְמָחִים שֶׁל בַּרְזֶל, כְּתֶבֶן הוּא חוֹשְׁבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל (איוב מא, יט). וְכֵן בְּהֵמוֹת שָׂדַי קָשֶׁה, שֶׁהוּא רוֹבֵץ עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ, י). וְהֵיכָן הֵן נִשְׁחָטִין. אֶלָּא זֶה לָזֶה מִזְדַּוְגִין שְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בָּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). בְּהֵמוֹת יִגַּשׁ בַּלִּוְיָתָן וְאוֹחֵז בְּקַרְנָיו וּבוֹקֵעַ. וְלִוְיָתָן הֵפֶךְ יִהְיֶה מִיתָתוֹ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ בִּזְנָבוֹ וְהוֹרְגוֹ, וְהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִין וְנוֹטְלִין מָנוֹת מָנוֹת. מִכָּאן שְׁחִיטָה. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִבְדֹּק וּלְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל.
תניא, שער היחוד והאמונה ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, כָּל מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ, אֵיךְ שֶׁכָּל נִבְרָא וָיֵשׁ הוּא בֶּאֱמֶת נֶחְשָׁב לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַפּוֹעֵל וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּפְעָל, הַמְהַוֶּה אוֹתוֹ תָּמִיד וּמוֹצִיאוֹ מֵאַיִן מַמָּשׁ לְיֵשׁ.
וּמַה שֶּׁכָּל נִבְרָא וְנִפְעָל נִרְאֶה לָנוּ לְיֵשׁ וּמַמָּשׁוּת, זֶהוּ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים וְרוֹאִים בְּעֵינֵי בָשָׂר אֶת כֹּחַ ה׳ וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּבְרָא, אֲבָל אִילּוּ נִיתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אֶת הַחַיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁבְּכָל נִבְרָא, הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מִ״מּוֹצָא פִי ה׳״ וְרוּחַ פִּיו – לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָא וְחוּמְרוֹ וּמַמָּשׁוֹ נִרְאֶה כְּלָל לְעֵינֵינוּ, כִּי הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמִּבַּלְעֲדֵי הָרוּחָנִיּוּת, הָיָה אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ, וְהָרוּחָנִיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו מִ״מּוֹצָא פִי ה׳״ וְרוּחַ פִּיו, הוּא לְבַדּוֹ הַמּוֹצִיאוֹ תָּמִיד מֵאֶפֶס וָאַיִן לְיֵשׁ, וּמְהַוֶּה אוֹתוֹ, אִם כֵּן, אֶפֶס בִּלְעָדוֹ בֶּאֱמֶת.
וְהַמָּשָׁל לָזֶה הוּא, אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ ״הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים״, שֶׁהוּא זִיו וְאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגּוּף הַשֶּׁמֶשׁ וְנִרְאֶה לְעֵין כֹּל, מֵאִיר עַל הָאָרֶץ וּבַחֲלַל הָעוֹלָם, וְהִנֵּה, זֶה פָּשׁוּט, שֶׁאוֹר וְזִיו הַזֶּה יֶשְׁנוֹ גַּם כֵּן בְּגוּף וְחוֹמֶר כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁאִם מִתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר לְמֵרָחוֹק כָּל כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיּוּכַל לְהָאִיר בִּמְקוֹמוֹ מַמָּשׁ, רַק שֶׁשָּׁם, בִּמְקוֹמוֹ מַמָּשׁ, נֶחְשָׁב הַזִּיו הַזֶּה לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כִּי בָּטֵל מַמָּשׁ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא מְקוֹר הָאוֹר וְהַזִּיו הַזֶּה, שֶׁהַזִּיו וְהָאוֹר הַזֶּה, אֵינוֹ רַק הֶאָרָה מְאִירָה מִגּוּף וְעֶצֶם כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ; רַק בַּחֲלַל הָעוֹלָם, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, שֶׁאֵין כָּאן גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְצִיאוּת – נִרְאֶה כָּאן הָאוֹר וְהַזִּיו הַזֶּה לְיֵשׁ מַמָּשׁ לְעֵין כֹּל, וְנוֹפֵל עָלָיו כָּאן שֵׁם ״יֵשׁ״ בֶּאֱמֶת, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ – אֵין נוֹפֵל עָלָיו שֵׁם ״יֵשׁ״ כְּלָל, רַק שֵׁם ״אַיִן״ וָ״אֶפֶס״, כִּי בֶּאֱמֶת, הוּא שָׁם לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, שֶׁאֵין מֵאִיר שָׁם רַק מְקוֹרוֹ לְבַדּוֹ, שֶׁהוּא גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּאִיר, וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ.
וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, בִּדְמוּתָם כְּצַלְמָם, הֵם כָּל הַבְּרוּאִים – לְגַבֵּי שֶׁפַע הָאֱלֹהִי מֵרוּחַ פִּיו, הַשּׁוֹפֵעַ עֲלֵיהֶם וּמְהַוֶּה אוֹתָם, וְהוּא מְקוֹרָם, וְהֵם עַצְמָם, אֵינָם, רַק כְּמוֹ אוֹר וְזִיו מִתְפַּשֵּׁט מִן הַשֶּׁפַע וְרוּחַ ה׳ הַשּׁוֹפֵעַ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמוֹצִיאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְלָכֵן הֵם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרָם, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּטֵל בִּמְצִיאוּת וְנֶחְשָׁב לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם ״יֵשׁ״ כְּלָל כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ, רַק תַּחַת הַשָּׁמַיִם – שֶׁאֵין שָׁם מְקוֹרוֹ, כָּךְ כָּל הַבְּרוּאִים, אֵין נוֹפֵל עֲלֵיהֶם שֵׁם ״יֵשׁ״ כְּלָל, אֶלָּא לְעֵינֵי בָשָׂר שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים וּמַשִּׂיגִים כְּלָל אֶת הַמָּקוֹר, שֶׁהוּא רוּחַ ה׳ הַמְהַוֶּה אוֹתָם, וְלָכֵן נִרְאֶה לְעֵינֵינוּ גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָאִים וְחוּמְרָם וּמַמָּשָׁם שֶׁהֵם יֵשׁ גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ גָּמוּר כְּשֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹרוֹ.
רַק שֶׁבָּזֶה, אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל לְגַמְרֵי לִכְאוֹרָה, שֶׁבַּמָּשָׁל, אֵין הַמָּקוֹר בִּמְצִיאוּת כְּלָל בַּחֲלַל הָעוֹלָם וְעַל הָאָרֶץ שֶׁנִּרְאֶה שָׁם אוֹרוֹ לְיֵשׁ גָּמוּר, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן כָּל הַבְּרוּאִים, הֵם בִּמְקוֹרָם תָּמִיד, רַק שֶׁאֵין הַמָּקוֹר נִרְאֶה לְעֵינֵי בָשָׂר. וְלָמָּה אֵינָן בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לִמְקוֹרָם? אַךְ לְהָבִין זֶה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים:
משנה אהלות א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם. שלשים בפיסת הרגל. ששה בכל אצבע. עשרה בקורסל. שנים בשוק. חמשה בארכובה. אחד בירך. שלשה בקטלית. אחד עשרה צלעות. שלשים בפיסת היד. ששה בכל אצבע. שנים בקנה ושנים במרפק. אחד בזרוע. וארבעה בכתף. מאה ואחד מזה. ומאה ואחד מזה. ושמנה עשר חוליות בשדרה. תשעה בראש. שמנה בצואר. ששה במפתח של לב. וחמשה בנקביו. כל אחד ואחד מטמא במגע במשא ובאהל. אימתי בזמן שיש עליהן בשר כראוי. אבל אם אין עליהן בשר כראוי. מטמאין במגע ובמשא. ואין מטמאין באהל:
ספר המצוות, מצוות עשה קמ״ו - הטקסט מספריא
היא שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל בשרם ושלא יהיה היתר אכילתם אלא בשחיטה. והוא אמרו יתברך וזבחת מבקרך ומצאנך. ולשון ספרי וזבחת מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה, כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה במסכת חולין. (ראה אנכי, קדושה הלכות שחיטה פ"א):
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.
והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו.
דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים.
זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט, ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך וגו' שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה כמו שביארנו בתחלת חבור זה.
מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס, זה הוא מקום השחיטה בושט.
שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק.
ואי זה הוא מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר.
אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה.
וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.
שחט האחד כולו וחציה השני בבהמה שחיטתו פסולה, רובו של זה ורובו של זה אע"פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה הרי זו כשרה, כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא.
שחט חציו של זה וחציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה, קנה שהיה חציו פסוק ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה.
כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר.
כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.
ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם, אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה.
היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה.
כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה.
סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה, וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה.
סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה.
התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה.
שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה, ואע"פ שאין בהם פגם.
לקח לחי בהמה שיש בו שינים חדות ושחט בהן שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל, אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה ואע"פ שהיא קבועה בו.
ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה, סכין שצדה אחד מגל וצדה השני יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר, ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה.
השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ומצד זה ומצד זה, וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח"כ ישחוט בה.
וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה.
בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדק ומצאה פגומה שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה, וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה.
כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה.
כמה הוא אורך הסכין ששוחט כל שהוא, והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.
ומתי שוחטין, בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה.
השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה.
ויקרא רבה כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אַחֲרֵי מוֹת, רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים עה, ה): אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהוֹלוּ, לַהוֹלְלִים, לִמְעַרְבְּבַיָּא, אֵלּוּ שֶׁלִּבָּם מָלֵא עֲלֵיהֶם חַלְחוֹלִיּוֹת רָעוֹת, רַבִּי לֵוִי הֲוָה צָוַח לְהוֹן אַלְלַיָיא, שֶׁמְבִיאִין אַלְלַי לָעוֹלָם. (תהלים עה, ה): וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים, הַצַּדִּיקִים לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁין לִשְׂמֹחַ. רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אָמַר תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַל תִּתְמַהּ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה דִיסְקָרִי, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְבֵיתוֹ, שֶׁל מִי עוֹשֶׂה נָאֶה לֹא אֶת שֶׁלּוֹ, כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא לְתַשְׁמִישׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגַלְגַּל חַמָּה לְתַשְׁמִישָׁן שֶׁל בְּרִיּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה חֻפּוֹת קָשַׁר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כח, יג): בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר חַד עֲשַׂר, וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשַׂר, וְלָא פְּלִיגֵי מַאן דַעֲבַד לְהוֹן תְּלַת עֲשַׂר עָבֵיד כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ תְּלַת, מַאן דַּעֲבַד לְהוֹן חַד סַר, עֲבֵיד לְהוּ חָדָא, מַאן דַעֲבַד לְהוֹן עֲשָׂרָה לָא עֲבֵיד חַד מִנְהוֹן, וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. אַבְרָהָם לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְמֹחַ. נוֹלַד לוֹ בֵּן לְמֵאָה שָׁנָה וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְהָלַךְ אַבְרָהָם מַהֲלַךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר, אָמַר לוֹ בְּנִי רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לֵיהּ הֵן, מָה אַתָּה רוֹאֶה אָמַר לֵיהּ עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר אֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לְיִשְׁמָעֵאל וְלֶאֱלִיעֶזֶר רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם, אָמְרוּ לֵיהּ לָאו, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְאֵינְכֶם רוֹאִים כְּלוּם וַחֲמוֹר זֶה אֵינוֹ רוֹאֶה (בראשית כב, ה): שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עַם הַדּוֹמִים לַחֲמוֹר. נָטַל אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְהֶעֱלָהוּ הָרִים וְהוֹרִידוֹ גְּבָעוֹת, הֶעֱלָהוּ עַל אֶחָד מִן הֶהָרִים וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר עֵצִים וְעָרַךְ מַעֲרָכָה וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין לְשָׁחֲטוֹ, וְאִלּוּלֵי שֶׁקְּרָאוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם כְּבָר הָיָה נִשְׁחָט. תֵּדַע שֶׁכֵּן, שֶׁחָזַר יִצְחָק אֵצֶל אִמּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ אָן הָיִיתָ בְּרִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִּי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִּי גְבָעוֹת וכו', אָמְרָה וַוי עַל בְּרִי דְרֵיוָתָא, אִלּוּלֵי הַמַּלְאָךְ כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט, אָמַר לָהּ אִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוְחָה שִׁשָּׁה קוֹלוֹת כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, אָמְרוּ לֹא הִסְפִּיקָה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁמֵּתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כג, ב): וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, וּמֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר מֵהַר הַמּוֹרִיָה בָּא, וְהָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל וְלֹא נִתְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לוֹ (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ. יִשְׂרָאֵל לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, שָׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא (תהלים קמט, ב): יִשְׂמַח, עֲתִידִין הֵן לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמוֹ, שָׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא (תהלים קד, לא): יִשְׂמַח, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב לֹא שָׂמְחָה בָּעוֹלָם, שֶׁרָאֲתָה חֲמִשָּׁה כְּתָרִים בְּיוֹם אֶחָד, יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אָחִיהָ נָשִׂיא, בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, שְׁנֵי בָּנֶיהָ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, פִּנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב וְנִשְׂרְפוּ, נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.
תלמוד ירושלמי חגיגה א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵיזֶהוּ מְעוּוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגַנָּב וְגַזְלָן יָכוֹל הוּא לַחֲזוֹר וּלְתַקֵּן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵין קוֹרִין מְעוּוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן מִתְּחִילָּה וְנִתְעַוֵות. וְאֵיזֶה זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפִּירֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
הלכה: תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִם רָאִיתָ עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מַה טַעַם. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי יוֹשֶׁב. וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא שְׁלַח לְרִבִּי חִיָיה וּלְרִבִּי אַסִּי וּלְרִבִּי אִמִּי לְמִיעֲבוֹר בַּקִּרֵיָיתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לִמְתַקְנָא לוֹן סָפְרִין וּמַתְנִיָינִין. עֲלוֹן לְחַד אֲתַר וְלָא אַשְׁכְּחוֹן לָא סְפַר וְלָא מַתְנִיָין. אָמְרִין לוֹן. אַייתוֹן לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אַיְיתוֹן לוֹן סַנְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. אֵילֵּין אֵינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. לֵית אֵילֵּין אֶלָּא חָרוּבֵי קַרְתָּא. אָמְרִין לוֹן. וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. סַפְרַיָיא וּמַתְנִיָינַיָּא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יי לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו׳.
רִבִּי חוּנָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מָצָאנוּ שֶׁוִּיתֶּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל מְאָסָם בַּתּוֹרָה לֹא וִויתֵּר. מַה טַעָם. וַיֹּאמֶר יי עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֵין כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. אוֹתִי עָזְבוּ אַוַותְּרָה. שֶׁמָּא אֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ. שֶׁאִילּוֹ אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מְקָרְבָן אֶצְלִי. רַב חוּנָה אָמַר. לַמֵּד תּוֹרָה שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַתְּ בָּא לִשְׁמָהּ.
רִבִּי יְהוּדָה כְּשְׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַמֵּת וְאֶת הַכַּלָּה מִתְקַלְּסִין הָיָה נוֹתֵן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים וְאוֹמֵר. הַמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד.
נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס. הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבָּהוּ הֲוָה בְקַיְסָרִין. שָׁלַח לְרִבִּי חֲנִינָה בְרֵיהּ מַזְכֵּי בְטִיבֵּרִיָּה. שָׁלְחוֹן וְאָמְרוּן לֵיהּ. גְּמַל הוּא חֶסֶד. שְׁלַח כָּתַב לֵיהּ. הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּקַיְסָרִין שְׁלַחְתִּיךָ לְטִיבֵּרִיָּא. כְּבָר נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס בְּלוֹד הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרִין. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה. אֲבָל אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד. דְּלֹמָא. רִבִּי חִיָיה רִבִּי יָסָא רִבִּי אִמִּי עַנְיָן מֵיתֵי לְגַבֵּי רִבִּי לָעְזָר. אֲמַר לוֹן. אָן הֲוִיתוֹן יוֹמָא דֵין. אָמְרוֹן לֵיהּ. גְּמַל חֶסֶד. אֲמַר לוֹן. וְלָא הֲוָה תַמָּן חוֹרָנִין. אָמְרִין לֵיהּ. מָגִיר הֲוָה.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ה - הטקסט מספריא
עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, לְעוֹרֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ תְּחִלָּה רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה׳ עַל נִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ, אֲשֶׁר יָרַד מִמְּקוֹרוֹ – חַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וְנִתְלַבֵּשׁ בְּ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, הָרָחוֹק מֵאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ בְּתַכְלִית הַהֶרְחֵק – כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא תַּכְלִית הַקְּלִיפּוֹת הַגַּסּוֹת כוּ׳.
וּבִפְרָט, כְּשֶׁיִּזְכּוֹר עַל כָּל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ, אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים הֵמָּה, וּ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – ״בִּרְהִיטֵי מוֹחָא״, כִּי ״יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״. וְכִמְשַׁל הַמּוֹשֵׁךְ בְּחֶבֶל וְכוּ׳, וְהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ״, לְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עַל שֵׁם ה׳ הַשּׁוֹכֵן אִתָּנוּ, כְּדִכְתִיב: ״הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם״.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״. כִּי רָחֵל הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל הַנְּשָׁמוֹת. וְיַעֲקֹב בְּמִדָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים שֶׁבַּאֲצִילוּת, הוּא הַמְּעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עָלֶיהָ. וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ – לְמַעְלָה, לִמְקוֹר הָרַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים, הַנִּקְרָא ״אַב הָרַחֲמִים״ וּמְקוֹרָם. וַיֵּבְךְּ – לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם רַחֲמִים רַבִּים עַל כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְעַל מְקוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲלוֹתָן מִגָּלוּתָן, וּלְיַיחֲדָן בַּיִּחוּד הָעֶלְיוֹן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין, שֶׁהִיא – אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ״, דְּהַיְינוּ, הִתְקַשְּׁרוּת דִּבּוּר הָאָדָם בִּ״דְבַר ה׳ זוֹ הֲלָכָה״, וְכֵן מַחֲשָׁבָה בְּמַחֲשָׁבָה, וּמַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, וּבִפְרָט מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד. דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״, וְהוּא בְּחִינַת חִיבּוּק מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״. וְעֵסֶק הַתּוֹרָה בְּדִבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הָעִיּוּן – הֵן בְּחִינַת נְשִׁיקִין מַמָּשׁ.
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי זֶה, יָכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת ״אַהֲבָה רַבָּה״ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, כְּדִכְתִיב: ״לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
תניא, אגרת התשובה ו׳ - הטקסט מספריא
אָמְנָם, זֶהוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְאָז, לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם, רַק – עַל־יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ, מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא עַל־יְדֵי שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם, וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְפִשְׁעֵיכֶם שׁוּלְּחָה אִמְּכֶם״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַמַּשְׁפִּיעוֹת שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל־יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם, לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל וְכוּ׳״.
וַאֲזַי, יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״.
וְאַדְּרַבָּה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, עַל פִּי הַמְבוֹאָר מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפָּעוֹת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִיבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה וְכוּ׳, הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְבוֹאָרִים שָׁם בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
וְהָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, אִם לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּדוּשָּׁה שֶׁמֵּהֶם נִשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וְכוּ׳.
כִּי ״זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים״ וְכוּ׳. וְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וָרָע, הִיא בְּחִינַת ״עֵץ הַדַּעַת״ וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְהִנֵּה, ״יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ כְּתִיב: עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה, אִם יִמְשׁוֹךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי – יְנַעֲנֵעַ וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ.
וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ מִבְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הוּא מַמְשִׁיךְ וּמוֹרִיד הַשְׁפָּעָתָהּ עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַד תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא כִּבְיָכוֹל, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, וְדַי לַמֵבִין.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְכוּ׳״ – ״בְּיָדֵינוּ״ דַּוְקָא, כְּלוֹמַר, בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחוּרְבָּן. וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה – אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ.
וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה – מִבְּחִינַת גָּלוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״, כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וְהֵשִׁיב לֹא נֶאֱמַר וְכוּ׳״:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה אבות ג׳:י״א - הטקסט מספריא
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים. והמבזה את המועדות. והמלבין פני חברו ברבים. והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים. אין לו חלק לעולם הבא:
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
סוטה ל״ט א - הטקסט מספריא
וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו — הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. לְפָנָיו וְהִזָּה עַל צְדָדִין שֶׁבְּפָנָיו — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה.
אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇּל הָעָם״, וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד״. רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא, מֵהָכָא: ״וְאׇזְנֵי כׇל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳״.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶן: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת קַפֶּנְדַּרְיָא, וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קוֹדֶשׁ, וְלֹא נָשָׂאתִי כַּפַּי בְּלֹא בְּרָכָה.
מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדוּשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״.
כִּי עָקַר כַּרְעֵיהּ מַאי אָמַר? יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן. וְכִי מַהְדַּר אַפֵּיהּ מִצִּיבּוּרָא מַאי אָמַר? אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב עוּקְבָא וּדְרַשׁ: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ
and instead he sprinkled it backward, or if he intended to sprinkle the water backward and instead he sprinkled it forward, even if the water lands on vessels that require purification, his sprinkling is invalid. However, if one intended to sprinkle the water forward and instead he sprinkled it forward to the sides, his sprinkling is valid. It is derived from here that one’s sides are considered as though they were in front of him.
§ Rava bar Rav Huna says: Once a Torah scroll has been opened, it is prohibited to converse, even about a matter of halakha. As it is stated: “And Ezra opened the book in the sight of all the people, for he was above all the people, and when he opened it, all the people stood up” (Nehemiah 8:5), and standing is referring to nothing other than silence, as it is stated: “And shall I wait, because they do not speak, because they stand still, and answer no more?” (Job 32:16). Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: The prohibition against conversing is derived from here: “And the ears of all the people were attentive to the book of the law” (Nehemiah 8:3). They were not listening to any other voice.
And Rabbi Yehoshua ben Levi says: Any priest who did not first wash his hands may not lift his hands to recite the Priestly Benediction; as it is stated: “Lift up [se’u] your hands in sanctity and bless the Lord” (Psalms 134:2), which teaches that before reciting the benediction one must sanctify his hands by washing them.
§ Rabbi Elazar ben Shammua was once asked by his disciples: To what do you attribute your longevity? He said to them: In all my days, I never made a shortcut [kappendarya] through a synagogue. Nor did I ever stride over the heads of the sacred people, i.e., I never stepped over people sitting in the study hall in order to reach my place, so as not to appear scornful of them. And I never lifted my hands for the Priestly Benediction without first reciting a blessing.
The Gemara asks: What blessing do the priests recite before the benediction? Rabbi Zeira says that Rav Ḥisda says: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us with the sanctity of Aaron and commanded us to bless His people, Israel, with love.
The Gemara continues: When the priest begins walking to the platform to recite the benediction, what does he say? The Gemara answers: May it be Your will, Lord our God, that this blessing with which You have commanded us to bless Your people, Israel, shall not contain any stumbling block or iniquity. And when the benediction has been completed, when he turns his face away from the congregation, what does he say? Rav Ḥisda instructed Rav Ukva and taught him that this is what he would say: Master of the Universe, we have performed that which You decreed upon us. Do unto us
משנה תורה, הלכות קידוש החודש י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
ודרכי החשבון יש בהן מחלוקות גדולות בין חכמי הגוים הקדמונים שחקרו על חשבון התקופות והגימטריאות. ואנשים חכמים גדולים נשתבשו בהן ונתעלמו מהן דברים ונולדו להן ספיקות. ויש מי שדקדק הרבה ולא פגע בדרך הנכונה בחשבון ראית הירח אלא צלל במים אדירים והעלה חרס בידו.
במדבר רבה י״ט:י״ג - הטקסט מספריא
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֵיזֶה פָּנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לָאָרֶץ, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁיָּצָא לִרְעוֹת צֹאנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְנִשְׁבֵּית הַצֹּאן, בִּקֵּשׁ הָרוֹעֶה לִכָּנֵס לַפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם אַתְּ נִכְנַס עַכְשָׁו מַה יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת שֶׁאַתָּה הִשְׁבֵּיתָ הַצֹּאן. אַף כָּאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר, וְאַתְּ מַכְנִיס דּוֹר אַחֵר, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אֵין לְדוֹר הַמִּדְבָּר חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא תְּהֵא בְּצִדָּן וְתָבוֹא עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה, לְכָךְ כְּתִיב (במדבר כ, יב): לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶלָּא שֶׁיָּצָא עִמָּךְ.
מצוטט ב־4 עמודים
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 4
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ מגילה נקראת ‹ קמב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תשנה
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ להבין וכו' בענין הציץ ‹ קנז סה"מ תר"ם ח"ב ע' תשנא
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ ועוי"ל ענין ק"נ דאצי' ‹ רד סה"מ תר"ם ח"ב ע' תשמח
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ אר"א וכו' ת"ח מרבים ‹ שב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תשנא

