שיחה א

229שיחה א

א. "דברי ישראל על התורה "אחזנוה ולא נעזבנה"

כבר דובר כמה פעמים¹ אודות קריאת פרשת וזאת הברכה בשמחת תורה, אשר על אף שישנם כמה טעמים המובאים במפרשים מדוע נקראת פרשה זו ביום־טוב האחרון של חג הסוכות – אך מסתבר לומר, שבנוסף להם, הרי – כמו רובם ככולם של הפרשיות שקוראים – יש בפרשה זו גם מ"ענין המועד".

בין הפסוקים בפרשה המדברים בגלוי אודות עניין התורה – ענינו של מועד זה – הוא הפסוק² "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

רש"י בפירושו על הפסוק מבאר

[לאחר שמדגיש כי המילים "תורה צוה לנו משה", אינן נושא בפני עצמו³, אלא הקדמה לחלקו השני של הפסוק – "(תורה אשר צוה לנו משה) מורשה היא לקהלת יעקב"⁴]

– כי תוכן הענין של "מורשה קהלת יעקב" הוא: "אחזנוה ולא נעזבנה".

אומרים המפרשים⁵, שפירוש רש"י כאן, בא בהמשך לפירושו השני בפסוק הקודם: על "אף חובב עמים גו' ישא מדברותיך", מפרש רש"י (בפירושו השני⁶): "אף בשעת חיבתן של אומות 230העולם .. ומסרת את ישראל בידם .. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך .. ישא מדברותיך, מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה, ואלה דבריהם – תורה כו'; ועל כך קשה: מהו הקשר בין "דבריהם, תורה צוה גו'" לענין של "מקבלים גזרותיך כו'"? לכן מפרש רש"י כי בדבריהם "מורשה היא לקהלת יעקב" כוונתם לומר "אחזנוה ולא נעזבנה" (בדומה ללשון רש"י לפני כן "דבקו בך ולא משו מאחריך").

אמנם צריך להבין: במה קשור הענין של "אחזנוה ולא נעזבנה" עם כך שהתורה היא "מורשה קהלת יעקב", ענין של ירושה? לכאורה את אותם "דברים" ("אחזנוה ולא נעזבנה") היה מתאים לומר גם אילו ניתנה התורה לבני ישראל בתור מתנה, או "לקח טוב"⁷ וכיוצא בזה?

ואדרבה: בירושה, שבאה מאליו וממילא, כלל אינו בטוח שיהיה "אחזנוה" של היורשים – אחיזה והשתדלות⁸ של בני ישראל בשמירת התורה שירשו.

ב. "אחזנוה" – בדומה לדין שדה אחוזה

ויש לומר שרש"י מבהיר את השאלה בדיוק לשונו – "אחזנוה", שלכאורה: כיצד מתאים הביטוי אחיזה בנוגע לתורה? הרי לגביה משתמשים, גם בפסוקים קודמים ובפרט לגבי מצות הקהל – בלשון שמיעה, לימוד, שמירה וכיוצא בזה⁹.

אלא, המילה "אחזנוה" כאן אין משמעה מלשון אחיזה – להחזיק, אלא מלשון אחוזה, ירושה¹⁰. ובכך מתכוון רש"י להזכיר את הדין של "אחוזה" שכבר נלמד קודם, בפרשת בהר¹¹: כאשר אחד מוכר את שדה אחוזתו היא חוזרת לבעלים בשנת היובל – "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו"¹²; מכיוון שזו ה"אחוזה" שלו, היא נשארת תמיד קשורה אליו¹³.

ובדומה לכך בעניננו: הענין שבני ישראל נשארים קשורים תמיד לתורה, בכל מצב בו יימצאו (אפילו כאשר בני ישראל נמסרים בידי אומות העולם) – נובע מכך שהתורה היא "מורשה קהלת יעקב", תורה היא ענין של ירושה ואחוזה.

[על פי זה יומתק מה שרש"י אינו מסתפק בלשון "אחזנוה", אלא מוסיף 231(גם את השלילה¹⁴) "ולא נעזבנה" – כי גם לאחר שרש"י מדמה את ענין "מורשה קהלת יעקב" ל"(שדה) אחוזה", חובה להבהיר, כי דברי "צדיקיהם וטוביהם" "תורה צוה גו'", אין כוונתה השוואה המוחלטת לשדה אחוזה (שהשדה עשויה בפועל לצאת מרשות בעל האחוזה למשך זמן), אלא יתירה מזו: אצלם ה"אחזנוה" הוא באופן של "ולא נעזבנה"]

ובכך מתורצת שאלה נוספת בענין "מורשה קהלת יעקב": מכיוון שהתורה מגיעה לבני ישראל בדרך ירושה (כלומר מאב לבן¹⁵) – היה ניתן להסיק לכאורה, שאם האב המוריש אינו תלמיד חכם (ועל אחת כמה וכמה אם הוא, רחמנא ליצלן, אינו שומר תורה ומצוות) ואצלו אין תורה חס ושלום – עלולה אז התורה לא להגיע לבן¹⁶!

מבהיר רש"י, שהדבר דומה ל"(שדה) אחוזה", אשר מכיוון שזו "אחוזתו" – לא נעקר הקשר של השדה לבעל האחוזה, אפילו כאשר רצה בכך ומכר את השדה.

ובדומה לכך בעניננו: אפילו כאשר אחד מתנהג באופן שאין לתורה קשר גלוי אליו – הרי התורה היא – שלו (כירושה ואחוזה) בכל המצבים¹⁷.

ג. מדוע קשור הפסוק לשמחת תורה ולא לשבועות

כבר הובאו פעמים רבות דברי השל"ה¹⁸, שבפירוש רש"י על התורה ישנם "עניינים מופלאים" – ובעניננו:

כפי שהוזכר קודם (בתחילת השיחה), יש בפרשת וזאת הברכה מ"ענין המועד" (של שמחת תורה), כי תיכף בתחילת הפרשה מופיעים כמה פסוקים אודות ענין התורה – "ה'¹⁹ מסיני בא גו' אף חובב עמים גו' תורה צוה לנו משה גו'". אך לכאורה, פסוקים אלה קשורים (לא עם שמחת תורה – "גמרה (סיומה) של תורה"²⁰ – אלא) עם חג השבועות, זמן מתן תורתנו²¹.

אך לפי הדגשת רש"י, שהחידוש ב"מורשה קהלת יעקב" הוא "אחזנוה" (בדוגמת שדה אחוזה), מובן הקשר של 233הפסוק לשמחת תורה דוקא. כי על אף שמתן תורה קשור לחג השבועות, אך הענין של "מורשה קהלת יעקב", מה שהתורה היא ירושה ואחוזה של בני ישראל, קשור דוקא עם שמחת תורה.

ד. הקשר של חג הסוכות ללוחות השניות

הדבר יובן בהקדם המבואר בכמה מקומות²², כי הטעם שקבעו את שמחת תורה בחג שמיני עצרת ולא בחג השבועות זמן מתן תורתנו, הוא משום שהשמחה של שמחת תורה קשורה עם נתינת הלוחות השניות ביום הכפורים²³ (ששמיני עצרת בא בהמשך ולאחרי יום הכפורים); היות והלוחות השניות ניתנו כתוצאה מהתשובה של בני ישראל, לכן דוקא נתינה זו מעוררת אצל בני ישראל שמחה הכי גדולה.

וצריך להבין: עם היות שבכמה ענינים שמיני עצרת היא "רגל בפני עצמו"²⁴, עם זאת, קוראת לו התורה יום השמיני, שהחג שמיני עצרת הוא גם המשך לשבעת הימים הקודמים של חג הסוכות²⁵.

ומזה, שגם השמחה של שמיני עצרת (כולל בהקשר לנתינת הלוחות השניות ביום הכפורים) קשורה גם, ויתירה מזו – מהווה המשך, לשמחה של שבעת ימי הסוכות.

צריך להבין – במה מתבטא הקשר של השמחה בחג הסוכות לשמחה על נתינת הלוחות השניות²⁶?

ה. חודש האביב, חג הקציר וחג האסיף – ברוחניות

אחד מהביאורים שיש לומר בזה:

בנוגע לכך ששמחת חג הסוכות היא ביתר שאת²⁷ לגבי שמחת שאר הרגלים – שבחג הסוכות נאמר שלוש פעמים בתורה הציווי על שמחה, שלא כשבועות (רק פעם אחת) ופסח (בו לא נזכר כלל ענין השמחה) – מבארים חז"ל²⁸, כי הדבר נעוץ בהבדלים שבין הרגלים במצב של תבואת השדה:

פסח הוא "חודש האביב"²⁹, כאשר התבואה טרם בשלה לגמרי – לכן אין 234אז שמחה, מכיוון שאי אפשר עדיין לדעת בוודאות האם התבואה תהיה כדבעי;

שבועות הוא "חג הקציר"³⁰ – הוא הזמן שהתבואה כבר מוכנה ונקצרת – ולכן מתחילה אז השמחה; אך עדיין אין השמחה בשלימות, היות והתבואה נמצאת עדיין בשדה³¹ ולא נאספה (ובפרט – רובה) באופן שניתן ליהנות ממנה.

סוכות הוא "חג האסיף .. באספך את מעשיך מן השדה"³² – שאז אוספים את התבואות מהשדה ומביאים אותם לגרנות ולבתים; ומכיוון שיבול הארץ כבר מוכן ומזומן להנאה, זה מעורר את השמחה בשלימותה – שלוש פעמים שמחה.

התורה הרי היא נצחית³³ – בכל מקום ובכל זמן, וקשורה עם כל אחד ואחת מישראל. מובן, שענין השמחה של שלושת הרגלים (בקשר לתבואת השדה) אינה מוגבלת לזמן בו היו בני ישראל על אדמתם שאז עיקר מזונם הגשמי היה קשור עם שלושה זמנים אלו.

הכרחי איפוא לומר, כי זה שהתורה קושרת את שמחת שלושת הרגלים עם תבואת הארץ, אין הכוונה³⁴ רק לתבואה במובנה הגשמי, אלא גם (ואדרבה – בעיקר³⁵) לענין התבואה כפי שהיא ברוחניות – תורה³⁶ ומצוות (כידוע שהתורה נקראת תבואה³⁷ ולחם³⁸, ו"מאי פירות? מצוות"³⁹) – ותבואה זו שייכת לכל אחד ואחת מישראל; כאשר שלושת הזמנים של "חודש האביב", "חג הקציר" ו"חג האסיף" – הינם שלושה שלבים בצמיחת ה"תבואה" הרוחנית בחיי עם ישראל [אלא שאחר כך, כאשר בני ישראל על אדמתם, "משתלשל" הדבר גם בגשמיות, שנקבעה אז שמחה גם בקשר לתבואה הגשמית].

ו. אמונה, קבלת תורה, ומעשה בפועל

אחד מהביאורים בזה:

חג המצות – זמן יציאת מצרים – מציין את תחילת ויסוד עבודת ה'. ביציאת מצרים נפעל אצל בני ישראל 235(בראותם את כל הניסים וכו') ענין האמונה ("וירא ישראל גו' ויאמינו בה' גו'"⁴⁰), שהאמונה היא היסוד של עבודת ה'. אמנם מאידך, זהו רק היסוד, אך לא עבודת ה', מצוות בפועל – עדיין לא קיימת "תבואה" מוכנה (בהתאם לסדר הענינים בזמן בפשטות, שתחילה התרחשה יציאת מצרים, לפני שהתורה והמצוות ניתנו לעם ישראל).

[יתר על כן: אמונה בלבד – תיתכן גם באופן, כמאמר הידוע⁴¹ "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" (=גנב הבא במחתרת מתפלל לה' שיעזרו) – מבלי הבט על כך שהוא מאמין באמונה שלימה במציאות הבורא ויודע כי הצלחתו בגניבתו תלויה ברצון ה' – ולכן "אפום מחתרתא רחמנא קריא" – בכל זאת, לא פועלת עליו האמונה לציית לקדוש־ברוך־הוא ולא לגנוב. כי לא בהכרח שתהיה לאמונה השפעה ממשית ופנימית על האדם].

חג השבועות, זמן מתן תורתנו, בו נתן הקדוש־ברוך־הוא לבני ישראל תורה ומצוות, ובני ישראל קיבלו אותם על עצמם באמירה ובאופן של "נעשה ונשמע" – הוא בדוגמת קצירת התבואה, שהתבואה כבר מוכנה ונקצרה על־ידי האדם; אך עם זאת, זו רק קבלה במחשבה ודיבור וחסר עדיין ענין המעשה⁴² (אסיפת הפירות לרשותו של האדם), להוריד וליישם זאת בפועל בחיי היום יום.

וזהו החידוש של חג הסוכות: כאשר חולף הזמן – ועבודת השם הנעשית בו – בין שבועות וסוכות, ובמהלכו, כולל מצבים שונים המתרחשים בחיי היום יום, מתנהגים בני ישראל על פי תורה ומצוותיה – נפעל בכך הענין של "באספך את מעשיך מן השדה": התבואה הרוחנית נאספת לתוך הרשות הפרטית, וקיים בטחון ביחס לעבודת התורה ומצוות – התבואה הרוחנית – גם במעשה.

ובכך מובן, מדוע גודל השמחה של חג הסוכות קשורה עם היותו "מאסף" של ה"תבואה" הרוחנית – ובפשטות: השמחה של סוכות היא שמחה של מצוה (שמחת לולב ושמחת ישיבה בסוכה⁴³).

ז. עבודת התשובה – הוכחה שהתורה "נחקקה" בבני ישראל

על כך מתעוררת לכאורה השאלה: מוצאים הרי, שלאחר קבלת התורה לא זו בלבד שהיה חסרון אצל בני ישראל בשמירת התורה ומצוות כדבעי, אלא 237יתר על כן – הם נכשלו בחטא העגל, שהוא חטא הכי חמור (היפך האמונה (של חג המצות) ב"אנכי ה' אלקיך" של חג השבועות); וכיצד ניתן לומר, שבזמן זה, שבין קבלת התורה וחג הסוכות, נפעל הענין של "אסיפת התבואה"?

והביאור בזה, שאדרבה – היא הנותנת: מכיוון שמבלי הבט על גודל הירידה שעל ידי חטא העגל, התעוררו בני ישראל לתשובה עד שפעלו את ה"סלחתי כדבריך"⁴⁴ – זו עצמה ההוכחה, שהענין של תורה ומצוות אצל בני ישראל "נאסף" ובאופן קבוע ותמידי, עד שאין בכוח שום דבר לעוקרו.

ההסבר בזה:

אודות המעלה הקיימת בבעל תשובה שהיא למעלה מצדיק, כותב הרמב"ם⁴⁵, כי לא זו בלבד שבעל תשובה "אהוב ונחמד .. לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם", אלא יתירה מזו "שכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו", וממשיך: "אמרו חכמים⁴⁶ מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם".

מכך שהרמב"ם מוסיף "כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם" (ובפרט שהוא משנה מלשונו לפני כן "ששכרו הרבה") – מובן בפשטות, כי העילוי של בעל תשובה מפני ש"טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו" אינו רק בנוגע לקבלת שכר (מכיוון שהשיג זאת ביגיעה יתירה וכבישת היצר, לכן מגיע לו שכר גדול יותר, כמאמר חז"ל⁴⁷ "לפום צערא אגרא") – כי אם, זו מעלה נעלית יותר אצל היהודי ובעבודת ה'⁴⁸.

אחד מהביאורים בזה:

אצל אחד ש"לא טעם טעם חטא", לא ניתן להיות בטוח בוודאות גמורה שדרגת צדקותו תחזיק מעמד בכל המצבים. יתכן, ששלימות צדקותו היא מפני שלא התנסה בנסיונות אחרים או גדולים יותר. אך אילו יצוייר שמאיזו סיבה שתהיה הוא יעמוד במצב אחר, בו קיימים נסיונות אליהם לא התרגל – האם הוא יעמוד גם בנסיונות הללו? – זאת לא ניתן לדעת⁴⁹.

דוקא בעל תשובה ש"טעם טעם חטא ופירש ממנו", מכיוון שהוא כבר עבר את ההיפך כו' ובכל זאת "פירש ממנו וכבש יצרו", הדבר מעניק בטחון שהוא ישאר בצדקתו⁵⁰ – ובכך מתבטאת 238המעלה של בעל תשובה.

בסגנון אחר קצת: דווקא בעבודת התשובה מתבטא כיצד עבודת השם נחקקה במציאותו של יהודי, באופן, שלא ניתן לעקור זאת ממנו. שלכן, אפילו לאחר שעבר על חטא, המנתק אותו רחמנא ליצלן מהקדוש־ברוך־הוא, אין לו מנוחה עד שהוא שב לעבודתו יתברך. הדבר נובע מכך שבפנימיות נפשו הרי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"⁵¹, וזה לא נותן לו מרגוע עד שהוא עושה תשובה⁵².

ולכן גמר ושלימות חג האסיף (השמחה של שמיני עצרת ושמחת תורה) נקבע בקשר עם נתינת לוחות שניות, שניתנו בקשר לעבודת התשובה של עם ישראל – כי דווקא על־ידי תשובה באה ה"אסיפה"⁵³ האמיתית, שעבודת השם נחקקת בתוך מציאותו של יהודי.

ח. גילוי הקשר העצמי, "מורשה", בשמחת תורה

על פי כל הנ"ל יובן הקשר של הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – לשמחת תורה דוקא:

הגדרת התורה כ"מורשה" לעם ישראל, מצביעה על כך – כהדגשת רש"י שהובאה לעיל (סעיף ב') – שבני ישראל נשארים קשורים לתורה בכל המצבים האפשריים, בדומה לשדה אחוזה, שאפילו כאשר השדה יוצאת מרשות הבעלים – הרי זה רק לפי שעה, וסוף סוף היא חוזרת (ביובל).

וענין זה של ירושה שבתורה – מתבטא בגלוי בעבודת התשובה, המוכיחה כיצד נעשית התורה קשורה עם עצם מציאותו של היהודי, עד שלא ניתן להפרידו מהתורה, ואפילו כאשר הוא התנתק רחמנא ליצלן מהקדוש־ברוך־הוא הרי זה רק לפי שעה, וסוף סוף הוא בוודאי יחזור למציאותו האמתית – עבודת השם.

ולכן הענין של "מורשה קהלת יעקב" קשור (לא עם חג השבועות, זמן מתן תורתנו, אלא) דוקא עם שמחת תורה, שנקבע על נתינת הלוחות השניות שניתנו על־ידי התשובה של עם ישראל.

וזהו הקשר לענין "גמרה (סיומה) של תורה" – שהוא הטעם הפשוט על השמחה בשמחת תורה – משום 239שה"גמר" והשלימות של לימוד התורה, קשורים עם כך שהתורה נעשית "כולא חד" דבר אחד עם היהודי;

שזה בא לידי ביטוי בעבודת התשובה דוקא⁵⁴, המבטאת כיצד התורה נחקקה בעצם מציאותו של היהודי, שלכן בכל המצבים לא יכול קשר זה להתבטל – ובלשון הידוע⁵⁵: ישראל אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד.

(משיחות יום שמח"ת תשל"ז,

שמחת ביה"ש תש"כ)