234
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אז שמחה, מכיוון שאי אפשר עדיין לדעת בוודאות האם התבואה תהיה כדבעי;
שבועות הוא "חג הקציר"30 – הוא הזמן שהתבואה כבר מוכנה ונקצרת – ולכן מתחילה אז השמחה; אך עדיין אין השמחה בשלימות, היות והתבואה נמצאת עדיין בשדה31 ולא נאספה (ובפרט – רובה) באופן שניתן ליהנות ממנה.
סוכות הוא "חג האסיף .. באספך את מעשיך מן השדה"32 – שאז אוספים את התבואות מהשדה ומביאים אותם לגרנות ולבתים; ומכיוון שיבול הארץ כבר מוכן ומזומן להנאה, זה מעורר את השמחה בשלימותה – שלוש פעמים שמחה.
התורה הרי היא נצחית33 – בכל מקום ובכל זמן, וקשורה עם כל אחד ואחת מישראל. מובן, שענין השמחה של שלושת הרגלים (בקשר לתבואת השדה) אינה מוגבלת לזמן בו היו בני ישראל על אדמתם שאז עיקר מזונם הגשמי היה קשור עם שלושה זמנים אלו.
הכרחי איפוא לומר, כי זה שהתורה קושרת את שמחת שלושת הרגלים עם תבואת הארץ, אין הכוונה34 רק לתבואה במובנה הגשמי, אלא גם (ואדרבה – בעיקר35) לענין התבואה כפי שהיא ברוחניות – תורה36 ומצוות (כידוע שהתורה נקראת תבואה37 ולחם38, ו"מאי פירות? מצוות"39) – ותבואה זו שייכת לכל אחד ואחת מישראל; כאשר שלושת הזמנים של "חודש האביב", "חג הקציר" ו"חג האסיף" – הינם שלושה שלבים בצמיחת ה"תבואה" הרוחנית בחיי עם ישראל [אלא שאחר כך, כאשר בני ישראל על אדמתם, "משתלשל" הדבר גם בגשמיות, שנקבעה אז שמחה גם בקשר לתבואה הגשמית].
ו. אמונה, קבלת תורה, ומעשה בפועל
אחד מהביאורים בזה:
חג המצות – זמן יציאת מצרים – מציין את תחילת ויסוד עבודת ה'. ביציאת מצרים נפעל אצל בני ישראל
הערות
- 30. משפטים כג, טז. ועד"ז בתשא שם, כב.
- 31. ראה רש"י משפטים שם ד"ה באספך. – ובמדרש שם, שבשבועות "התבואה נכנסת בפנים" אלא "שפירות האילן נדונין" (והשמחה דחה"ס היא כי אז "התבואה ופירות האילן בפנים"). ואכ"מ. – וראה לקמן הערה 42.
- 32. משפטים שם.
- 33. תניא רפי"ז. ובכ"מ.
- 34. ראה גם אוה"ת משפטים ע' א'קעח ואילך. סה"מ תר"ל ע' קלב. ע' רה־ו. וראה ד"ה וחג האסיף תשמ"ג (סה"מ – מלוקט ח"א ע' תמא).
- 35. ולהעיר מהמאמר הידוע "התורה מדברת בעצם בעליונים ורומזות בשניות בתחתונים" (עש"מ מאמר חקור דין ח"ג פכ"ב. וראה של"ה יג, ב ואילך).
- 36. ראה גם סה"מ תר"ל ע' קלז. שם ע' ריג.
- 37. ראה סנהדרין מב, א ובתוד"ה ורב תבואות שם.
- 38. משלי ט, ה. חגיגה יד, א. ועוד.
- 39. סוטה מו, סע"א.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך ל ‹ ויצא ‹ שיחה ב ‹ 138 לקו"ש חכ"ט ע' 234
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.