שיחה א

220שיחה א

א. הבדלים בין הושענא רבה לימי הסוכות האחרים

הושענא רבה¹ שונה משאר ימי הסוכות במספר ענינים, ומהם:

א) בכל ימי הסוכות היו מקיפים² את המזבח פעם אחת בלבד, ואילו בהושענא רבה – שבע פעמים³.

ב) בכל ימי החג היתה נעשית זקיפת ערבה בצדי המזבח⁴ רק בימות החול, "חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה"⁵.

כל זאת בזמן המקדש. אך בזמננו "אין נוטלין אותה (את הערבה) כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה"⁶. כלומר, בימי הסוכות הקודמים אין כלל ענין של "ערבה".

ב. הושענא רבה אינו חל בשבת

בתקופה שלאחר החורבן נבדל הושענא רבה בענין נוסף:

בקביעת החדשים הקפידו שהושענא רבה לא יחול בשבת: כאשר ראו שיום ערבה יחול בשבת, נהגו לעבר את אחד החדשים כדי שהושענא רבה יחול ביום ראשון, לאחר השבת, כך שלא יהא צורך לבטל את נטילת 220הערבה⁷, כנאמר בירושלמי⁸: "רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין (=ציוה לעורכי החישובים) יהבו דעתכון (=תנו דעתכם) דלא תעבדין (=שלא תקבעו) לא תקיעתא בשבת ולא ערבתא בשבתא (=לא תקיעה – ראש השנה – בשבת ולא ערבה בשבת), ואין אדחקתון (=ואם יש הכרח) עבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא (=עשו את התקיעה ואל תעשו את הערבה)".

גם לאחר מכן, כאשר לא קדשו על־פי הראיה, וקביעת החדשים היא לפי החישובים, נקבעו הדברים כך שהושענא רבה אינו חל אף פעם בשבת⁹, ולפי מספר דעות בדברי הראשונים¹⁰ זוהי הסיבה לכלל "לא אד"ו ראש", כי אילו יחול ראש השנה ביום ראשון, יחול הושענא רבה בשבת. למרות, שלגבי שופר ולולב "לא¹¹ חיישינן, אף־על־פי שיום ראשון דאורייתא".

שואלים בעלי ה"תוספות"¹²: כיצד אפשר לומר כך, ש"איום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא (=בלבד) חיישינן, ואהני דאורייתא (=ולגבי מצוות אלו שהן מן התורה) לא חיישינן"? ומשיבים כל כך, ש"אין הכי נמי (=אמנם אכן) דהני דכתיבי בהדיא (=שלגבי המצוות הכתובות במפורש) לא אתי לפקפוקי בהו בשאר שנים (=לא יזלזלו בהן בשנים אחרות), אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה", ובלשון ה"פרישה"¹³: "ומפני היראה שלא ישתכח מישראל מצוה זו שיהא קלה על האדם, עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה"¹⁴.

ג. שני אופנים בהבנת מצות ערבה

כל עניני התורה מדוייקים לחלוטין. ומובן, שמן העובדה שרק משום מצות ערבה מעברים את החודש כדי 221לקיימה, מובן, שיש במצוה זו ייחוד שאיננו במצוות אחרות.

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את מהותה של מצות ערבה בכלל, שהיתה מצוה בפני עצמה בבית המקדש, בנוסף למצות ערבה שבלולב: "כיצד¹⁵ היתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין".

את החשבת הערבה כמצוה בפני עצמה ניתן להבין בשני אופנים:

א) שזוהי רק פעולה מיוחדת, מעשה מצוה מיוחד עם הערבה. כלומר, מהותה של הערבה זהה לערבה שבלולב, אלא שיש מצוה נוספת הנעשית בערבה¹⁶.

ב) אין זה רק מעשה מצוה נפרד על ידי האדם – "הגברא" – בבית המקדש, אלא זהו "חפצא" נפרד ושונה של ערבה.

אחד ההבדלים הנובעים מכך להלכה למעשה: לפי ההסבר הראשון יוצא, ששיעור ערבה שבמקדש הוא כשיעור ערבה שבלולב, כי בשתי המצוות הקיום הוא על־ידי אותו חפץ, ערבה. ואילו לפי האופן השני, שהחידוש בערבה שבמקדש הוא שזה חפץ שונה של ערבה, יש לומר, שיש ביניהן הבדל בגודל הערבה.

לפי זה אפשר, לכאורה, לומר, שבכך קשורה המחלוקת בגמרא¹⁷ על שיעור הערבה שבמקדש – האם צריכים להיות בה שלשה בדי עלים לחים, כערבה¹⁸ שבלולב¹⁹, או שמספיק בה אפילו עלה אחד בבד אחד.

ויותר מכך: הרמב"ם פוסק²⁰: "הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד".

מדיוק לשון הרמב"ם – "ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם 222יוצא..."²¹, מובן, שלא זו בלבד שזוהי פעולה שונה של האדם, אלא זהו "חפצא" אחר. ולכן (א) "אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב" – שמלשון זו מובן, לכאורה, בפשטות, שאין יוצאים ידי חובה אפילו כאשר לוקחים את הערבה בפני עצמה, שלא ביחד עם הלולב²². (ב) "שיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד"²³, כדלעיל²⁴.

לפי זה יוצא, שלפי שיטת הרמב"ם תלויה בכך המחלוקת בין אבא שאול לרבנן²⁵: אבא שאול לומד על הערבה שבמקדש מ"ערבי נחל כתיב, שתים. אחת ללולב ואחת למקדש", ורבנן אומרים "הלכתא גמירי לה", זוהי הלכה למשה מסיני, כ"עשר נטיעות .. וניסוך המים".

לפי דברי אבא שאול, כיון שמצות ערבה מצווה ונלמדת מן הפסוק "ערבי נחל", המופיע במפורש בערבה שבלולב, לכן ה"חפצא" של הערבה שבמקדש היא כערבה שבלולב, אך מסיקים מכך שזוהי מצוה נפרדת, או, לפחות, פעולה שונה בערבה.

אך רבנן, הסוברים שהערבה שבמקדש היא הלכה למשה מסיני²⁶, ולמצוותה אין קשר לפסוק "ערבי נחל" המופיע לגבי הערבה שבלולב, הרי מדבריהם יוצא, שמצות ערבה זו שונה גם במהותה, וזהו "חפצא" אחר, כדלעיל.

ד. ערבה – קיום תורה ומצוות באמונה פשוטה

ההסבר בפנימיות הענינים לכך שמצות ערבה היא סוג "חפצא" שונה מהערבה שבלולב הוא:

223על משמעותה של הערבה אומר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר²⁷, ש"ערבה הם אנשים פשוטים דקיום המצוות הוא רק באמונה פשוטה". ויש לומר, שבכך מתבטאת העמקות בדברי המדרש המפורסמים²⁸, שארבעת המינים הם כנגד ארבעה סוגים של יהודים: "אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח .. ישראל .. שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, כפות תמרים .. יש בו טעם ואין בו ריח .. ישראל .. שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים .. הדס שיש בו ריח ואין בו טעם .. ישראל .. שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה .. ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח .. ישראל .. שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

במבט ראשון יוצא מלשון המדרש, שדוקא אתרוג רומז ליהודים שיש בהם שני הענינים, תורה ומעשים טובים, ואילו בסוגים האחרים חסר אחד הפרטים – תורה או קיום המצוות, או שחסרים בהם שני הענינים.

על כך מבאר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, כדבריו שם – "דכל ישראל הם שווים בענין קיום התורה ומצוות". כלומר, שבכל ארבעת הסוגים יש קיום של שני הענינים – קיום התורה ומצוות, לימוד וידיעת התורה וכן קיום המצוות. ויש לומר, שפירוש זה הכרחי, שהרי יהודי מהסוג של "לולב" – לימוד התורה כראוי, גם מקיים מצוות, שהרי לימוד מביא לידי מעשה²⁹. ומי שיש לו מעשים טובים, מצוות, הרי יש לו גם ידיעת התורה, כדי לדעת לקיים את המצוות. מכך מובן גם לגבי הסוג של "ערבה", שגם אצל יהודים מסוג זה יש קיום תורה ומצוות בפועל.

אך ההסבר לדברי המדרש בפנימיות הענינים הוא, שההבדל הוא לגבי האופן והאיכות של קיום התורה והמצוות על ידי סוגים שונים אלו: לימוד התורה קשור למעלת השכל, ומעשים טובים – למעלת המדות. וזהו ההבדל בין ארבעת הסוגים: "אתרוג" רומז ליהודים שיש להם בקיום התורה והמצוות הן מעלת השכל והן מעלת המדות; "לולב" רומז ליהודים שיש להם בעיקר מעלת השכל; "הדס" הוא רמז בעיקר ליהודים בעלי מעלת המדות; ו"ערבה" רומזת לאנשים פשוטים שקיום התורה והמצוות על ידם חסר את מעלת השכל ואת מעלת המדות, והם מקיימים תורה ומצוות רק באמונה פשוטה.

ומכך מובן, שגם בסוג של "ערבה" יש מעלה³⁰ לעומת שלשת הסוגים האחרים. כדבריו הידועים של הבעל־ 224שם־טוב³¹, שהפשיטות של האנשים הפשוטים היא דבר אחד עם פשיטות עצמותו יתברך³².

ה. האחדות בארבעת המינים, ובמיוחד בערבה

מעלה זו ביהודים מהסוג של "ערבה" – שדוקא בהם מתבטא ענין הפשטות – משתקף גם בערבה כפשוטה:

ידוע³³ ההסבר לכך שהמצוה "ולקחתם לכם..." מתבצעת דוקא בארבעה מינים אלו, כי בהם ניכרת תכונת האחדות:

הלולב – "עליו כפותין", מאוחדים; עליו של ההדס הם "תלתא בחד קינא"; ערבות נקראות "אחוונא"³⁴, כי הן גדלות באחוה³⁵; והאתרוג "דר באילנו משנה לשנה" – מאוחדים בו כל שינויי האקלים של ארבע עונות השנה, ויותר מכך: הוא מתפתח על ידי כל העונות.

בנבראים מסויימים בעולם מתבטא ענין האחדות, למרות שמצד טבעו של העולם צריכה היתה להיות בהם תכונה של התחלקות ופירוד בהתאם לישות של העולם (מלשון העלם), כיון שבהם מאירה הפשטות שלמעלה – "אחדות הפשוטה"³⁶. והפשטות שלמעלה יוצרת את האיחוד וההתכללות בכל אחד מארבעה מינים אלו, שגם בגלוי אין מורגשת בהם כל כך ישותם שבהתאם לטבע העולם, אלא התבטלותם, היוצרת אצלם אחדות בגלוי³⁷.

אך גם בתכונת האחדות של ארבעה מינים אלו עצמם רואים הבדלים: בשלושת המינים, אתרוג לולב והדס, האחדות היא בכל אחד כשלעצמו – בעלים של לולב זה או בדי ההדס עצמם ("עליו כפותין", "תלתא בחד קינא") וכן האתרוג (אשר "דר באילנו...") – אך אין אחדות בין לולב, הדס או אתרוג אחד עם האחרים.

לעומת זאת, אצל הערבה האחדות היא בכך שכל ערבה גדלה ב"אחוה" ואחדות עם הערבות האחרות.

וכיון שהאחדות אצל הערבה היא באופן רחב יותר משלשת המינים האחרים³⁸, להיפך מטבע העולם, שיש 225בו התחלקות ופירוד בין דבר אחד למשנהו, מובן, שזאת משום שאצלה מאירה הפשיטות שלמעלה יותר בגלוי מאשר בשלשת המינים האחרים.

ולכן דוקא בערבה מתבטאת האחדות בשמה – נקראת אחוונא, בשונה מהמינים האחרים.

ו. אחדות פשוטה דוקא כשאין מעלות גלויות

ויש לומר, שהסיבה לכך שהאחדות גלויה דוקא בערבה קשורה לענין שהוזכר לעיל:

במינים האחרים, "לולב" "אתרוג" ו"הדס", יש בכל אחד מהם מעלה או מעלות ייחודיות של שכל ומדות – יש בו טעם (לולב) יש בו ריח (הדס) או יש בו שניהם (אתרוג) – הרי ה"מעלות" הגלויות של שכל ומדות מעלימות על ה"פשיטות" שמלמעלה שיש בהם, ולכן הן מסתירות את האחדות שבהם, הנובעת, כאמור לעיל, מהפשיטות שלמעלה המאירה בהם. עד אשר ייתכן לחשוב, שבחרו בהם מפני המעלות שבהם (טעם וריח) ולא מפני האחדות שבהם.

לעומת זאת, ב"ערבה", שאין בה מעלות גלויות (אין בו טעם ואין בו ריח), האחדות היא בגלוי ובפשטות, עד שמלבד האחדות אין סיבה אחרת שבגינה נבחרה הערבה להיות אחד מארבעת המינים, כי פשיטות העצמות גלויה בה ובטבעה, ואפילו בשמה.

כפי שרואים הבדלים גם בין יהודים³⁹, שאמנם, אצל כל יהודי יש "חלק אלקה ממעל ממש"⁴⁰, שקשור לפשיטות העצמות, אך בכל זאת אצל יהודים ה"עשירים" בשכל ובמדות מעלימות מדות גלויות אלו על האמונה הפשוטה – שהיא הפשיטות והתמימות שמצד עצם הנשמה.

דוקא אצל אנשים פשוטים, שאין בהם מעלות גלויות של שכל ומדות – אצלם האמונה הפשוטה היא בגלוי, ופשטותם היא, כדלעיל, כפשיטות העצמות.

ז. דוקא הערבה בהושענא רבה – אחדות פשוטה

לפי זה מובנת הייחודיות של מצות ערבה שבמקדש לעומת הערבה שבלולב:

בערבה שבלולב אין מצד עצמה מעלות גדולות, ומשום כך ניכרת בה יותר מעלת האחדות, "גדלים באחוונא", אך למרות זאת, כיון שמצרפים אותה לשלשת המינים האחרים, כך שהם מתחברים למצוה אחת, לכן הפשטות שבה, המתבטאת דוקא בהעדר מעלות, כדלעיל, אינה "בטהרתה": עקב איגודה וחיבורה 226למינים האחרים נוספות גם בה מעלות.

לעומת זאת, מצותה של הערבה שבמקדש מתבצעת בערבה בודדת, שאינה קשורה למינים אחרים בעלי מעלה⁴¹ – במצוה זו אין שום העלם עקב מעלות וכדומה, ופשיטות העצמות גלויה בה.

ויש לומר שזוהי הסיבה לדעות⁴², שכאשר מקיפים את המזבח בהושענא רבה שבע פעמים, עושים זאת רק בלולב ובמיניו ולא בערבה, שהיא מצוה בפני עצמה.

ולכן הערבה "אין ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב"⁴³, וגם שיעורה אינו בדומה לשיעור הערבה של הלולב – "שלשה עלין לחין"⁴⁴, אלא "אפילו עלה אחד ובד אחד", וזהו רמז לכך שאין זו אחדות המורכבת מפרטים, אלא אחדות פשוטה.

ח. הלכה למשה מסיני – מדרגה נעלית ביותר

לפי זה מובן מדוע הערבה שבמקדש היא הלכה למשה מסיני ואינה נאמרת במפורש, ואפילו אינה נלמדת מפסוק בתורה שבכתב,

בדומה למוסבר בלקוטי תורה⁴⁵ על ההבדל שבין ניסוך המים בשבעת ימי החג, שזוהי הלכה⁴⁶ למשה מסיני⁴⁷, לבין ניסוך היין, אשר "מפורש בתורה שבכתב בהדיא בכמה מקומות"⁴⁸, שניסוך המים הוא מדרגה גבוהה יותר 227"לרדת" ולהתבטא בכתב, באותיות בתורה שבכתב, כפי שמוסבר שם בהרחבה.

כך היא גם מעלת הערבה שבמקדש לעומת הערבה שבלולב, שהיא אינה מופיעה בציווי מפורש בתורה שבכתב, כי היא נובעת מדרגה הנעלית מלהתגלות בתורה שבכתב ובצורת אותיות.

בנפש האדם קשורה מצוה זו לדרגה כה נעלית בנשמה, המאוחדת עם הקדוש־ברוך־הוא – פשיטות הנפש, שעל כך אין צורך לצוות על היהודי במפורש באופן של אותיות בתורה שבכתב.

ט. מנהג ישראל – שרש נעלה ביותר

לפי האמור לעיל מובן, שענין הערבה בזמן הזה, ש"נוטלין אותה" רק ביום השביעי, ובזמננו היא אפילו אינה הלכה למשה מסיני, אלא "מנהג נביאים"⁴⁹, ובמיוחד לפי הפירוש בספרי הראשונים⁵⁰, שבמנהג נביאים אין הכוונה לכך שהם הנהיגו בו את העם⁵¹, אלא "מנהג⁵² שנהגו כן והעם רואים ועושים כמותם מאליהם" –

הרי זאת הוכחה שבפנימיות הענינים היא נעלית יותר ממצות ערבה שבמקדש, שהיא הלכה למשה מסיני. כמבואר בלקוטי תורה שם⁵³ על "הקפות שבשמיני עצרת שלא נכתבו אפילו בתורה שבעל־פה ואינו אלא מנהג"⁵⁴, שהן נעלות אף יותר מניסוך המים שהוא הלכה למשה מסיני.

כי⁵⁵ מנהג ישראל, שכך נוהגים יהודים, מצביע על קשר עם שרש נשמות ישראל, אשר קדמו לתורה⁵⁶, מעל התורה – שהרי הפשיטות של היהודי מאוחדת עם פשיטות העצמות, ומורגשים בה גם ענינים הנעלים מלבוא לידי ביטוי בכתב ובצורת אותיות, כפי שחכמתו ורצונו יתברך נתגלו בתורה ובמצוותיה ובדברי סופרים – והם נוהגים כך ללא הוראה וציווי באופן כלשהו.

ומכיון שכך נוהגים ישראל הופך הדבר להיות תורה – "מנהג ישראל (נעשה) תורה הוא", כמבואר במקום אחר⁵⁷.

228י. ערבה בכל שנה משום שרשה הנעלה

לפי זה יש לבאר את פנימיות הפירוש לכך שיום ערבה אינו חל בשבת⁵⁸:

אמנם, בפשטות ובחיצוניות, הטעם לכך ש"גם עכשיו אנו מחשבין דלא מקלע יום ערבה בשבת"⁵⁹ כדי שלא תתבטל נטילת ערבה, הוא משום שענין הערבה הוא "קל" יותר וחוששים ש"אתי לפקפוקי בה" ולכן היה צורך לחזקו – "עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה" –

אך יש לומר, שהטעם לכך בפנימיות הוא, משום שהערבה היא מדרגה נעלית יותר: כלומר, משום שבערבה, שהיא מנהג נביאים, מתבטאת פשיטות העצמות בטהרתה, לכן מקיימים מצות ערבה באופן שווה ללא שום הבדל תמיד, בכל שנה.

וזהו חיזוק כשלעצמו, עד שהוא משפיע גם בזמן שבעולם, שבית דין מעבר את החדשים וכו' ומסדר את קביעת הלוחות לכל השנים באופן שלא תיפגע נטילת ערבה ביום ערבה.