שיחה א

182שיחה א

א. תפלת חנה – מקור להלכות רבות

במסכת ברכות¹ אומרת הגמרא "אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא² איכא למשמע מהני קראי דחנה³ (=כמה הלכות גדולות ניתן ללמוד מתפלה זו של חנה). וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע, מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו, ויחשבה...".

ונדרש הסבר: כל הענינים בתורה מדוייקים ביותר. נושא התפלה כבר מופיע לפני כן בחמשה חומשי תורה כמה פעמים, החל מתפלות אברהם⁴ יצחק⁵ ויעקב⁶, תפלת משה⁷, וכן הלאה⁸, וכיצד ייתכן שהמקור ל"כמה הלכתא..." הוא דוקא בתפלת חנה – בחלק הנביאים, שהם "דברי קבלה" – ולא בתפלות המופיעות בתורה?

לכאורה, ניתן היה לומר, שתפלת חנה מיוחדת בהיותה תפלה על ענין עיקרי וכללי – בקשה לילדים – "ונתת לאמתך זרע אנשים"⁹, שזוהי בקשה נעלית ביותר, וזהו אחד ה"מפתחות" אשר "בידו של הקדוש־ברוך־הוא (שלא נמסרו ביד שליח)"¹⁰, אשר דוקא אליו מתפללים¹¹.

ובקשה זו משמעותית ביותר, כדברי 182רחל¹² "ואם אין מתה אנכי"¹³.

וכיון שהבקשה שבה עוסקת תפלת חנה נעלית ביותר, לכן תפלה זו היא המקור שממנו לומדים "כמה הלכתא גברוותא" בנושא התפלה.

אך אין לתרץ כך, כי גם תפלתם של יצחק¹⁴ ורבקה עסקה באותה בקשה חשובה לילדים – "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (וכפי שמבאר רש"י "הרבה והפציר בתפלה") כי עקרה היא"¹⁵!

ב. חידוש מיוחד – דוקא בתפלת חנה

כן אין אפשרות לתרץ, שאי אפשר ללמוד הלכות מתפלות האבות, כי "אין למידין מקודם מתן תורה"¹⁶ –

שהרי, בראש ובראשונה, אין מדובר כאן על הסקת מסקנות חדשות ממש מן הפסוק, אלא על כעין אסמכתא¹⁷ לגבי אופן¹⁸ ההנהגה בתפלה. ובמיוחד כאשר לגבי כל נושא התפלות וסדרן נאמר בגמרא¹⁹ ש"תפלות אבות תקנום" – "אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר... יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר...".

זאת ועוד: לגבי חלק מ"הלכתא גברוותא", אשר "איכא למשמע מהני קראי דחנה", אומר המהרש"א²⁰ "כמה דברים דחשיב הכא (=שמונים כאן) כגון שצריך שיכוין את לבו ואסור להשמיע קולו שמעינן להו נמי (=נלמדים גם) ממקומות אחרים, כדלעיל, אלא דקאמר דמהני קראי דחנה נמי איכא למשמע להו (=אלא שאומר שגם מפסוקים אלה של חנה ניתן ללמוד אותם).

לפי זה: אותם "דברים" אשר "שמעינן להו נמי ממקומות אחרים" היו יכולים בודאי להיות רמוזים באחת מתפלות האבות, שאז אין זו כלל סתירה ל"אין למידין מקודם מתן תורה", כי אין זה המקור היחיד להלכות אלו.

הכרחי אפוא לומר, שחז"ל מדגישים "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" משום שבתפלת חנה יש חידוש מיוחד בנושא התפלה.

183ג. ברכה – "המשכת" שפע קיים

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ישנם שני סוגים עיקריים של תפלות: יש תפלה אשר "אדם מתחנן ומתפלל בכל יום"²¹, על הצרכים היום־יומיים והתמידיים הדרושים בכל יום, ויש תפלה הנאמרת "בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, כמו²² בעת צרה וכיוצא"²³.

אפילו פוסקי ההלכה הקובעים²⁴, ש"תפלה בכל יום, והנוסח התפלה הוא מצוה מדרבנן"²⁵, סוברים בכל זאת, שישנה מצוה מדאורייתא "שיתפלל האדם .. בעת צרה" וכדומה, כאשר הוא זקוק לצורך מיוחד.

ההסבר לדעתם של פוסקים אלו מובן לפי הביאור המופיע במספר מקומות על מהותה של תפלה, השונה ממהותה של ברכה²⁶:

ברכה היא מלשון "בריכה" – מאגר מים²⁷ וכדומה, אשר משם מעבירים את המים לפי הצורך המסויים. ברכה היא גם מלשון "המבריך"²⁸, במשמעות של "המשכה" – שמטרתה "להמשיך", להעביר ולהוריד דבר ממקורו למקום אחר.

כלומר: הברכה אפשרית רק כאשר נושא הברכה כבר קיים במקורו, אלא שמסיבה כלשהי הוא נמנע מלהגיע אל המתברך, והברכה מביאה לידי כך שדבר זה "יימשך" ממקורו וירד למטה. וכלשון הפסוק²⁹: איש אשר כברכתו ברך אותם – בברכה, שכבר היתה ראויה ומוכנה לכל אחד מהם, וכך ברכם. כלומר, הברכה "המשיכה" והביאה לכל אחד מהם למטה את מה שכבר היה במקור למעלה.

וכפי שמוכח מברכת יעקב לבני יוסף, שיעקב הניח³⁰ "ימינו .. על ראש אפרים .. ואת שמאלו על ראש מנשה", ויוסף אמר לו³¹ "כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו .. אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". ולכאורה, כיון שיעקב הוא המברך, הרי הוא יכול היה לברך את מנשה באותה הברכה עצמה, שהוא יהיה גדול מאפרים?

אלא, כאמור לעיל: ברכה אינה יוצרת ענין חדש – היא רק "מבריכה" ו"ממשיכה" את הברכה ממקורה. לפיכך לא יכול היה יעקב לגרום 184בברכתו לכך שמנשה יהיה גדול מאפרים, כי אפשרות זו לא היתה במקור.

ואילו מהותה של התפלה היא, שמבקשים מהקדוש־ברוך־הוא – "יהי רצון" וכדומה, שייווצר רצון, דבר חדש, שלא היה לפני כן.

לפי זה מובן ההסבר לדעות הסוברות שמצות התפלה חלה דוקא "בעת מן העתים" כגון בשעת צרה וכדומה, כי עיקר מהותה של התפלה הוא "יהי רצון", ליצור דבר חדש – בשונה ממה שהיה עד אז, וחידוש זה של התפלה אינו מתאים כל כך לתפלה על הצרכים היום־יומיים, שבהם אין ניכרת יצירת דבר חדש, "יהי רצון", אלא דוקא בתפלה על שינוי מיוחד, שתבוא ישועה והצלה ב"עת צרה" וכדומה.

לפי זה מובן, שחשיבות ועצמת התפלה היא בהתאם לגודל השינוי והחידוש שבדבר שעליו מתפללים. ולפיכך, אמנם תפלה לביטול עצירת גשמים או לריפוי חולה וכדומה היא למטרת יהי רצון, כדי להביא לידי הנהגה חדשה, השונה מהגזירה והמצב הקיים – אך בכל זאת, אין תפלה זו דומה לתפלה של עקרה ללידת בנים, אשר צריכה לחדש דבר שלהיפך מסדרי הטבע, טבע בריאתו של הקדוש־ברוך־הוא (שטבע עקרות זו). ומובן, שבמקרה זה מתבטאת ביתר שאת חשיבותה ומעלתה של התפלה.

ד. בקשת חנה – בניגוד לטבע ולתורה

לפי זה מובן בעניננו:

אמנם כל תפלה על הולדת בנים באופן האמור היא במעלה גבוהה ביותר, כפי שהוסבר לעיל, אשר כך היה אצל האבות, כאמור לעיל בסעיף א', אך בכל זאת תפלת חנה מיוחדת בענין זה עצמו.

ההסבר לכך הוא: תוכנה של תפלת חנה הוא כנאמר³² "ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך .. ונתת לאמתך זרע אנשים...", ועל כך אומר רש"י, מדברי ה"ילקוט", שבכך התכוונה ל"צדיקים"³³. כלומר, חנה לא בקשה סתם ילדים, אלא "זרע אנשים – צדיקים".

וכוונתה לא היתה רק להיותו צדיק בכוח, שתהיה לו נשמה של צדיק³⁴, אלא גם להיותו צדיק בפועל³⁵, כפי שהתבטאה בנדרה, שהיה חלק והמשך לתפלתה – "ונתתיו לה' כל ימי חייו" – שבפועל הוא יהיה נתון לה' כל ימי חייו.

וכיון שלאחר מכן אכן נענתה בדבר שאליו התפללה, נולד לה שמואל אשר 185אכן היה בפועל³⁶ נתון לה' – יש לומר, שזאת משום שהקדוש־ברוך־הוא נענה לתפלתה ולבקשתה ונתן לה בן בדיוק כפי שבקשה³⁷.

ודבר זה – לא זו בלבד שהוא להיפך מהנהגת הטבע שקבע הקדוש־ברוך־הוא בעולם, אלא הוא, כביכול, נעלה גם מההגבלות הקיימות על־פי התורה:

הרי ידוע³⁸, ש"מלאך הממונה על ההריון... אומר לפניו (של הקדוש־ברוך־הוא) רבונו של עולם... גבור או חלש... ואילו רשע או צדיק לא קאמר", כי³⁸ "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ענין הבחירה, ה"רשות³⁹ לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה...", הוא "עיקר⁴⁰ גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה".

יוצא מכך, שתפלת חנה לא היתה רק⁴¹ על ענין הנוגד את הטבע אשר הטביע הקדוש־ברוך־הוא בעולמו, אלא על ענין החורג גם מההגבלות וההגדרות שקבע הקדוש־ברוך־הוא בתורתו וכעיקר גדול ועמוד בה.

ה. חלות הנזירות על ידי

תפלת האם – כיצד?

נושא זה קשור גם להלכה:

נאמר במשנה⁴²: נזיר היה שמואל... שנאמר³² ומורה לא יעלה על ראשו, נאמר בשמשון⁴³ ומורה, ונאמר בשמואל ומורה, מה מורה האמורה בשמשון נזיר⁴⁴, אף מורה האמורה בשמואל נזיר.

וכך פוסק גם הרמב"ם⁴⁵ ש"שמואל הרמתי נזיר עולם היה".

וידועה השאלה⁴⁶ המתעוררת על כך: כיצד יכלה הנזירות לחול על שמואל? לנדרה של חנה "ומורה לא יעלה על ראשו" אין כוח על־פי תורה לקבוע נזירות לשמואל: א) בשעת הנדר לא היה שמואל בעולם. ב) אף אילו היה בעולם, הרי "האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר"⁴⁷.

כבר הוסבר פעם בהרחבה⁴⁸, שהנזירות חלה על שמואל על־ידי כך ששמואל עצמו קבל זאת על עצמו: כיון שבהיותו גדול לא זו בלבד שלא מחה על כך, אלא אף המשיך בהנהגה של נזירות, כפי שחינכה אותו חנה לפני כן, 186הרי שהנהגה זו היוותה הסכמה וגרמה לחלות קדושת הנזירות למפרע⁴⁹.

בכך מודגש אף יותר האופן הנעלה של תפלת חנה ונדרה: למרות ידיעתה שנדרה בלבד לא יוכל להחיל על בנה את קדושת הנזירות, אם הוא לא יסכים לכך, בכל זאת היא היתה בטוחה ש"מורה לא יעלה על ראשו" – היא קבעה בודאות בתפלתה שהוא יסכים לנדרה ויהיה נזיר כל ימי חייו.

ו. העיקר בתפלה – כוונת הלב

לפי זה יש לבאר את הקשר המיוחד של "כמה הלכתא גברוותא" דוקא לתפלת חנה – "איכא למשמע מהני קראי דחנה" – שה"מתפלל צריך שיכוין לבו", "שיחתוך בשפתיו", אך "אסור להגביה קולו בתפלתו" ו"שכור אסור להתפלל"⁵⁰:

בתפלה יש שני פרטים: כוונת הלב שבתפלה, והדיבור שבתפלה.

העיקר בתפלה הוא, כידוע, כוונת הלב שבתפלה. בכך שונה התפלה ממצוות אחרות הקשורות לדיבור, שבתפלה הכוונה אינה רק ככוונה של מצוה, כבמצוות אחרות המתקיימות בדיבור, אלא היא חלק מקיום המצוה עצמה. כוונת התפלה יוצרת את ה"חפצא" של מצות התפלה, ואף את הדיבור שבתפלה, כפי שהוסבר במקום אחר בהרחבה⁵¹.

ויש לומר, שזהו ההסבר לכך שאין מצוי כל כך דגש על נחיצות הכוונה בברכה⁵², בעוד אשר לגבי התפלה מודגש שהעיקר היא הכוונה והרגשת הלב,

והדבר מובן לפי האמור לעיל: מטרת הברכה היא (כדלעיל בסעיף ג') לגרום לכך שהשפע "יימשך" ממקורו ויבוא לידי גילוי למטה, ולכן העיקר בכך הוא הדיבור שהוא גילוי המחשבה.

לעומת זאת בתפלה, אמנם מטרתה הוא יצירת שינוי בגשמיות, "שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה"⁵³, אך זאת כתוצאה מיצירת רצון חדש, כביכול, אצל הקדוש־ברוך־הוא, וזאת בעיקר באמצעות כוונת הלב של המתפלל⁵⁴, 187"שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"⁵⁵.

כאשר יהודי מפנה לבו מכל מחשבותיו ורצונותיו ומתבטל כלפי הקדוש־ברוך־הוא כעבד בפני רבו⁵⁶, הרי הוא מביא לידי כך, שגם מלמעלה כביכול יהיה רצון חדש (כמים הפנים לפנים⁵⁷), שאינו בהתאם להגבלות של סדרי העולם, ואף לא לפי הסדרים וההגבלות שבתורה, רצון חדש⁵⁸.

וזה היה העיקר גם בתפלת חנה: בפסוקים אין מודגשת האריכות בדיבור שבתפלה, אלא דוקא בכוונת הלב – "והיא⁵⁹ מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה"⁶⁰, וכפי שאמרה לעלי⁶¹ "ואשפוך את נפשי לפני ה'".

ולכן חשיבות כוונת הלב היא הענין הראשון ב"הלכתא גברוותא" שלומדים מתפלת חנה. וזוהי גם המשמעות⁶² של שאר⁶³ ה"הלכתא"⁶⁴.

ז. עבודת ראש השנה – המלכה על ידי התבטלות

לפי כל האמור לעיל מובן גם הקשר התוכני, של ההפטרה לראש השנה⁶⁵, ובמיוחד לפי הידוע⁶⁶, שתפלת חנה 188נאמרה בראש השנה – כי זהו המועד שבו מעוררים רצון חדש אצל הקדוש־ברוך־הוא לגבי הבריאה בכלל, ולא רק לגבי פרט מסויים בבריאה.

ההסבר לכך הוא:

עיקר העבודה הרוחנית בראש השנה הוא⁶⁷ "תמליכוני עליכם"⁶⁸. בכל שנה צריך להכתיר את הקדוש־ברוך־הוא מחדש כמלך ישראל, ועל ידי כך – מלך העולם.

וזאת על ידי שמעוררים אצל הקב"ה את הרצון למלוך. בדומה למלך בשר ודם, אשר מלך אמיתי הוא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"⁶⁹. כלומר, שהמלוכה, למלוך ולהנהיג את העם, מהווה לגביו ירידה, שהרי הוא כשלעצמו מרומם ונישא ונבדל מכך, ולכן צריך לעורר אצלו את הרצון למלוך.

והתעוררות הרצון למלוך נגרמת על ידי התבטלותו של העם כלפי המלך, שזוהי ההכתרה⁷⁰.

וכך – ועל־אחת־כמה־וכמה – הוא בנמשל, שהקדוש־ברוך־הוא כשלעצמו נעלה לחלוטין מלהיות מלך, כי הוא מרומם ומובדל לגמרי מכל ענין הבריאה. ועל ידי העבודה בראש השנה, כאשר ישראל מביעים קבלת עול מלכות שמים, והתבטלות מוחלטת כלפי הקדוש־ברוך־הוא, הם מעוררים את רצונו של הקדוש־ברוך־הוא למלוך.

ולכן "מצות היום בשופר"⁷¹, כי דוקא תקיעת השופר מבטאת את הענין של "תמליכוני", כנאמר בגמרא⁶⁸ "אמרו לפני בראש השנה מלכיות .. כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות... ובמה – בשופר":

קול השופר הוא קול פשוט, הנובע מהבל הלב, ומבטא בעבודת ה'⁷² את הצעקה הפשוטה של היהודי מפנימיות הלב, כנאמר⁷³ "צעק לבם אל ה'" – הצעקה הפנימית של היהודי אל הקדוש־ברוך־הוא, ומשום כך הוא מעורר למעלה את הרצון הפנימי למלוכה, שהקדוש־ברוך־הוא יקבל את הכתרתם של ישראל, ויהיה מלך ישראל, ועל ידי כך – מלך העולם,

עד אשר יתקיים בגלוי "והיה⁷⁴ ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".