186

הרי שהנהגה זו היוותה הסכמה וגרמה לחלות קדושת הנזירות למפרע⁴⁹.

בכך מודגש אף יותר האופן הנעלה של תפלת חנה ונדרה: למרות ידיעתה שנדרה בלבד לא יוכל להחיל על בנה את קדושת הנזירות, אם הוא לא יסכים לכך, בכל זאת היא היתה בטוחה ש"מורה לא יעלה על ראשו" – היא קבעה בודאות בתפלתה שהוא יסכים לנדרה ויהיה נזיר כל ימי חייו.

ו. העיקר בתפלה – כוונת הלב

לפי זה יש לבאר את הקשר המיוחד של "כמה הלכתא גברוותא" דוקא לתפלת חנה – "איכא למשמע מהני קראי דחנה" – שה"מתפלל צריך שיכוין לבו", "שיחתוך בשפתיו", אך "אסור להגביה קולו בתפלתו" ו"שכור אסור להתפלל"⁵⁰:

בתפלה יש שני פרטים: כוונת הלב שבתפלה, והדיבור שבתפלה.

העיקר בתפלה הוא, כידוע, כוונת הלב שבתפלה. בכך שונה התפלה ממצוות אחרות הקשורות לדיבור, שבתפלה הכוונה אינה רק ככוונה של מצוה, כבמצוות אחרות המתקיימות בדיבור, אלא היא חלק מקיום המצוה עצמה. כוונת התפלה יוצרת את ה"חפצא" של מצות התפלה, ואף את הדיבור שבתפלה, כפי שהוסבר במקום אחר בהרחבה⁵¹.

ויש לומר, שזהו ההסבר לכך שאין מצוי כל כך דגש על נחיצות הכוונה בברכה⁵², בעוד אשר לגבי התפלה מודגש שהעיקר היא הכוונה והרגשת הלב,

והדבר מובן לפי האמור לעיל: מטרת הברכה היא (כדלעיל בסעיף ג') לגרום לכך שהשפע "יימשך" ממקורו ויבוא לידי גילוי למטה, ולכן העיקר בכך הוא הדיבור שהוא גילוי המחשבה.

לעומת זאת בתפלה, אמנם מטרתה הוא יצירת שינוי בגשמיות, "שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה"⁵³, אך זאת כתוצאה מיצירת רצון חדש, כביכול, אצל הקדוש־ברוך־הוא, וזאת בעיקר באמצעות כוונת הלב של המתפלל⁵⁴,