שיחה א

189שיחה א

א. "לא אוכל עוד לצאת ולבא"

על הפסוק1 "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא" אומרים חז"ל2, שאין הכוונה "לצאת ולבא ממש" משום ש"תשש כוחו"3, אלא "לצאת ולבא בדברי תורה. מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה".

מאמר זה מובא בפירוש רש"י על התורה4, אך בשינוי הניסוח: במקום "שערי חכמה", אומר רש"י "מסורות ומעינות החכמה".

ב"עין יעקב"2, וכן במספר ספרי ראשונים5, מובאת הגירסא מהגמרא שבה מופיעה המלה "מעינות" במקום "שערי", ואילו במדרש תנחומא, בפרשת ואתחנן6, מופיעה הגירסא

בנוסף לכך שיש לבאר מדוע רש"י אינו מביא את הגירסא הנפוצה – שערי חכמה7, הרי יש לבאר עוד, ובעיקר: אף באחד ממדרשי חז"ל שלפנינו איננו מוצאים שמובאים שני ביטויים ("מסורות ומעינות" או "מסורות ושערי") – ואילו רש"י מצרף את שתי הגירסאות ביחד8!

189כן אין מובן: כאמור פעמים רבות9, רש"י אינו מתכוון לצטט בפירושו על התורה את מדרשי חז"ל בלשונם המדוייקת, ולפי זה בעניננו: מדוע מביא רש"י את הביטוי "מסורות ומעינות החכמה", ואינו אומר בניסוח הרגיל, אשר רש"י עצמו מתחיל בו את פירושו – "לצאת ולבא בדברי תורה" – "שנסתמו10 ממנו דברי תורה"11?

ב. משה רבינו המשיך ללמד את ישראל תורה

ויש לומר, שרש"י מתרץ בכך שאלה פשוטה (בלשון העם: "קלאץ קשיא"), אשר עד כה לא מצאתי שדנים על כך בדברי המפרשים:

כיצד ייתכן לומר "לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה", כאשר מיד לאחר מכן מסר משה רבינו לישראל עניני תורה רבים – את הפרשות וילך, האזינו, וזאת הברכה?!

ואף לגבי שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה12 – המתחילים ב"וימת שם משה" – יש שתי דעות13, כמובא בפירוש רש"י14 – אם יהושע כתבם, או "משה כותב15 בדמע".

אך לגבי פרשת וילך, פרשת האזינו ופרשת וזאת הברכה, עד שמונת הפסוקים האחרונים, אין חולק שמשה אמרן וכתבן.

ואין לתרץ שב"דברי תורה" הכוונה היא רק לעניני הלכה16, כי, בנוסף לכך שדחוק ביותר לומר שדברים שבתורה שבכתב אינם נכללים ב"דברי תורה" – הרי עוד ועיקר: בפרשיות אלו יש גם הלכות – מצות הקהל17, כתיבת ספר תורה18, ועוד19.

יותר מכך: כל מלה בתורה שבכתב ניתנה למשה עם פירושה20 בתורה 190שבעל־פה21, כי רק כך אפשר להבין את כוונת התורה שבכתב22, כפי שמובן בפשטות. וכיון שגם שלש פרשות אלו (וילך, האזינו וברכה) נמסרו לישראל על ידי משה רבינו, הרי הוא בודאי מסר להם את כל אשר הכרחי להבנת פרשיות אלו – כלומר, גם את הפירוש של פרשיות אלו בתורה שבעל־פה.

– וכיצד ייתכן לומר "לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה"?!

לפיכך מוסיף רש"י "שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה" – לגבי שני ענינים אלו – "מסורות" ו"מעינות החכמה" – ייתכן לומר שהם לא נכללו ב"דברי תורה" אשר לימד משה את ישראל בשלש פרשות אלו, כפי שיוסבר להלן.

ג. "מסורות ומעינות" – לא גופי הלכה

משמעות המלה "מסורות" היא – ענינים שנמסרו למשה מסיני בעל־פה23, ויש לומר, שהכוונה היא במיוחד לאלו שאין להם אפילו רמז בתורה שבכתב24,

כנאמר בגמרא25 "תורה רוב בכתב ומיעוט על־פה", וכפי שמפרש זאת רש"י: "רוב בכתב, רוב התורה תלויה במדרש... מדות שהתורה נדרשת בהן. ומיעוטה על־פה, שאין רמז ללמוד לה בתורה, אלא למשה נאמר על־פה".

במושג "מעינות החכמה" אין הכוונה לגופי ההלכות של התורה שבעל־פה, אלא לפלפולה של תורה, שהוא כ"מעין", כלשון המשנה26 "מעין המתגבר" – והרי בפלפולא דאורייתא אין כלל גבול, כנאמר27 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכפי שרואים במוחש.

191מכך מובן בפשטות, שב"דברי התורה" שלימד משה את ישראל, ואפילו לפי פירושי התורה שבעל־פה, נכללו רק גופי ההלכות והפירושים של התורה שבעל־פה, אך לא פלפולא דאורייתא, שאין לו גבול.

ועל־אחת־כמה־וכמה לפי מאמר הגמרא28, שפלפולא דאורייתא "לא ניתנה .. אלא למשה ולזרעו" אך "משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל" – מובן, שגם ללא פלפולא דאורייתא הרי "דברי התורה" שקבלו בני ישראל ממשה הם "דבר שלם"29.

לפי זה מובן שאין סתירה בין הדברים, שלמרות ש"נסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה", בכל זאת מסר משה רבינו לישראל את שלש הפרשות בשלימותן – הן את הפרשות עצמן, בתורה שבכתב, והן את פירושיהן, של התורה שבעל־פה – פירושיהן ממש – כי ה"מסורות" אינן קשורות מלכתחילה לפרשיות עצמן* (לכתב). ולגבי ה"מעינות"30, פלפולא דאורייתא, אין כלל הכרח שמשה ילמד זאת לבני ישראל, כדלעיל.

ולכן אין רש"י מתבטא בפשוטו של מקרא במושג "שערי חכמה", שאינו קשור להבדלים ולמשמעויות שהוסברו לעיל.

לפי זה יש לבאר מדוע מדייק רש"י ומביא גם את המלה "מעינות החכמה" – ואינו אומר "מעינות התורה" – כדי להדגיש, שה"מעינות" אינם הכרחיים להבנת התורה וההוראה, שהרי אז היה משה מוכרח ללמדם לישראל29, אלא זוהי הוספה של חכמה שבתורה31.

ד. הנהגת משה כ"חמה";

הנהגת יהושע – כ"לבנה"

אך, לכאורה, אין מובן כל כך:

הענין של "נסתמו ממנו מסורות 192ומעינות החכמה" מופיע כסיבה ל"לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה", שבמלים אלו אין הכוונה ללימוד לעצמו, אלא ללימוד עם בני ישראל.

ואין מובן: אכן, לגבי ה"מסורות" מובן, שאם נסתמו אצל משה "מסורות" התורה אין הוא יכול לצאת ולבא ולהיות מי שמעביר את התורה לישראל, כי הם צריכים לדעת גם את ה"מסורות",

אך לגבי "מעינות החכמה", הרי אין הכרח שבני ישראל ילמדו זאת, כדלעיל, וכיצד ייתכן לומר שכיון ש"נסתמו ממנו .. מעינות החכמה" לכן "לא אוכל עוד לצאת ולבא (לבני ישראל) בדברי תורה"?

ואין לומר שהענין של "לא אוכל עוד לצאת ולבא" הוא רק מפני ש"נסתמו ממנו מסורות" – כי לפי זה, מדוע גרם הקדוש־ברוך־הוא לכך שייסתמו למשה גם "מעינות החכמה"? וכן: לשם מה צריך רש"י לציין זאת32?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: מעצם העובדה שנגרם מצב של "נסתמו" בחלק מתורתו של משה, למרות שייתכן שאין לכך השפעה לגבי הנהגתו את ישראל, הרי זה סימן, שהסתיימה תקופת נשיאותו – לצאת ולבא לבני ישראל – והגיע הזמן שיהושע ינהיג את ישראל33.

וביתר עומק:

ידועים דברי חז"ל34, המובאים בפירוש רש"י על התורה35, ש"פני משה כחמה36 פני יהושע כלבנה". אחד ההבדלים בין אור החמה לבין אור הלבנה הוא, שאור הלבנה משתנה תמיד, ויש בו עליות וירידות, ואילו אור החמה אינו משתנה.

וזהו אחד הטעמים לכך שמשה הושווה דוקא לחמה, כי מדתו של משה היא מדת האמת37, אשר מהותה היא העדר שינויים38, כך, שב"אורו" של משה לא ייתכן שינוי39.

193לפיכך, כאשר חש משה רבינו ש"נסתמו ממנו .. מעינות החכמה" – חל שינוי ו"סתימה" ב"אור" שלו – הרי זאת הוכחה לכך שנפגעה עצם המהות של אורו – לצאת ולבא.

ולכן אין חשוב מהו הענין שבו חל השינוי – "נסתמו ממנו" – אפילו הוא ענין שאינו קשור, לכאורה, להשפעתו לבני ישראל – הרי עצם השינוי מוכיח שהגיעה תקופה של שינויים, תקופה של "פני יהושע כלבנה" – אור של שינויים.

ה. כל פרט בתורה נוגע למהות נפשו של היהודי

מענין זה אצל משה נלמדת הוראה בעבודתו של כל יהודי,

כי אף־על־פי ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת .. רעיא מהימנא (משה רבינו)"40, הרי מפני ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו ע"ה"41, יכול כל יהודי להשיג "אפס קצהו ושמץ מנהו"40.

ויש לומר, שזוהי משמעות דברי חז"ל42 "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". והרי, לכאורה, מדוע נקבע עונש כה חמור רק על שכחת "דבר אחד ממשנתו", ואף ייתכן שיהודי זה זוכר את כל התורה כולה חוץ מאותו דבר אחד?!

הרי אחד ההסברים לכך הוא: אצל יהודי צריכים דברי התורה להיות חקוקים בעצם מציאותו, עד שכל מלה בתורה תשפיע בעצם מציאותו. ולכן, האפשרות של "שוכח דבר אחד ממשנתו", ולא חשוב איזו כמות שכח, צריכה לגרום אצלו לשבירה בעצם מציאותו, "כאילו43 מתחייב בנפשו".

וכך גם לגבי הזמן – שכל רגע בחייו של היהודי צריך להיות קשור לתורה. ולכן, כאשר יהודי מתבטל ח"ו מלימוד תורה אפילו רגע אחד ש"אפשר (לו) לעסוק בתורה (הרי) .. הכרת תכרת"44 – הדבר פוגע בעצם מציאותו. אין כאן חשיבות לכמות הזמן שהפסיד בו את לימוד התורה, אלא חשוב עצם הדבר שעבר עליו רגע שבו לא היה קשור לתורה.

ובדומה לכך גם לגבי כל עניני היהדות: אצל יהודי צריכה עבודת ה' להיות חקוקה במציאותו, כך שהפרט הקטן ביותר בעבודת ה', ואפילו דקדוק קל של דברי סופרים או אפילו מנהג ישראל – יהיה נוגע לו בנפשו, כך שאם הוא מפסיד ח"ו אפילו "דבר אחד", ואף 194הדבר הקל ביותר, נגרמת שבירה בכל מהותו.

ועצם הנהגתו זו מוסיפה לו בעבודת ה', באופן שהוא חש שכל פעולה טובה שלו מוסיפה בעצם חיותו, דביקות במחיה חיים45, מקור החיים – "ואתם46 הדבקים בה' אלקיכם חיים

הערות

עמוד 189

  1. 1. פרשתנו לא, ב.
  2. 2. סוטה יג, ב.
  3. 3. לשון רש"י עה"פ. וראה ראב"ע ורמב"ן כאן.
  4. 4. פרשתנו עה"פ (בפי' הב' (בד"ה אנכי היום). ראה בארוכה מפרש"י רש"י. ונת' בההתועדות).
  5. 5. רמב"ן עה"ת כאן. רבינו בחיי. מושב זקנים. ועוד.
  6. 6. בסופה (בשם "ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן" – בעל המאמר בסוטה שם). – גירסא זו ("מסורת חכמה") הובאה ג"כ בשטמ"ק סוטה שם. וראה מס' סוטה עם שינויי נוסחאות (ירושלים, תשל"ז).
  7. 7. ובלאה"כ לא נקט רש"י גירסת התנחומא, דשם הלשון "נטלו מסורת כו'", ורש"י נקט כגירסת הש"ס "נסתמו ממנו" (ראה הערה 10). וטעמו של רש"י – יש לומר, "כי בזה מתרץ תמי' פשוטה: איך יתכן שהקב"ה גרם שמשה רבינו ישכח (חסרון) תורתו*?! והתי' – שרק "נסתמו ממנו", היינו כמו מעין שנסתם, שאינו נובע ממקומו לחוץ: וכן בעניננו, שלא ניטל ממשה הניתן לו כבר – ראה עיון יעקב לע"י סוטה שם. ובענף יוסף שם – כ"א כמו "בסתימת המעיין אין שום חסרון בגוף המעיין רק שיש דבר המונע .. מלצאת חוצה .. קודם מותו לא היה בכחו לצמצם .. להוציאה לחוץ". ע"ש. וראה גם ש"ך עה"ת כאן: אמר לצאת כו' [משא"כ לגירסת התנחומא ש"נטלו מסורת כו'". וראה המשך הענין שם "ולא היה יודע משה מה הי' יהושע דורש"]. וראה לקמן הערה 30.
  8. 8. בדפוס ראשון ושני דפרש"י, וכן בכמה כת"י רש"י שתח"י, איתא רק "מסורות החכמה", וברוב כת"י רש"י שתח"י איתא רק "מעינות החכמה". אבל בדפוסי רש"י הנפוצים (וכן בהוצאת בערלינער, גם במהד"ק שלו) הוא כבפנים.
  9. . "מסורת חכמה".
  10. . ובפרט בנדו"ד "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" (פרש"י תשא לא, יח). ולהעיר ממחז"ל (תענית כה, א) דמשמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי (בתר דיהבי. רש"י).

עמוד 189

  1. 9. ראה ס' כללי רש"י (כפר חב"ד, תש"מ) פ"ח ס"ב (בהוצאת תנש"א – פ"ט ס"ה). וש"נ.
  2. 10. בכמה דפוסי (וכת"י) רש"י "שנסתתמו" (כבסוטה שם לפנינו). וראה שינויי נוסחאות במס' סוטה הנ"ל הערה 6 – שתי הגירסאות בש"ס.
  3. 11. וראה מדרש לקח טוב כאן "לצאת ולבא בתורה" (ותו לא).
  4. 12. ברכה לד, ה ואילך.
  5. 13. ב"ב טו, א (וש"נ). ועד"ז בספרי ברכה שם. – ולשיטת הראב"ע גם מ"ויעל משה גו'" (שם, א ואילך) כתב יהושע.
  6. 14. ברכה שם, ה.
  7. 15. ואינו מבאר בנוגע לאמירתן. ולהעיר ממפרש"י הע"י (מהרש"א, הריטב"א. עיון יעקב) ב"ב שם.
  8. 16. להעיר מבעה"ט כאן: בששה סדרי משנה.
  9. 17. פרשתנו לא, י ואילך (ומפורש "ויצו משה אותם גו'").
  10. 18. שם, יט.
  11. 19. ראה לדוגמא (גם בפרש"י עה"ת) האזינו לב, ג. ועוד.
  12. 20. ראה רמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש וס' היד – בנוגע למצות התורה. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ד.

עמוד 190

  1. 21. כפרש"י בחוקותי (כו, מו).
  2. 22. ראה בארוכה אגה"ק סו"ס כט (קנ, ב ואילך). וראה הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש שם.
  3. 23. ע"ד ל' רש"י (וישלח לד, ל) "מסורת כו' ביד הכנענים". ולהעיר מ"יש אם למסורת" (פסחים פו, ריש ע"ב. וש"נ). בבאר מים חיים (לאחי המהר"ל) על פרש"י כאן, ד"מסורות" היינו ש"לא הי' לו עוד כח לטרוח ולמסור ליהושע מה שקיבל מסיני". ומשמע שמפרש דמסורת היינו הכח למסור כו' [ובעץ יוסף לתנחומא ואתחנן שם ד"מסורות החכמה פי' כללי החכמה שעל פיהם מוסר הרב לתלמידיו שיבינו .. מדרך קצרה"]. אבל [נוסף לזה שלכאורה דוחק לומר שנעשה חסרון בכח חכמתו של משה – דאם לא תששו כוחותיו הגשמיים, עאכו"כ שלא תששו כחותיו הרוחניים – הנה] לכאורה פשטות הלשון "מסורות" מורה על דברים הנמסרים בע"פ. [ואולי תיבת "החכמה" בפרש"י לא קאי על "מסורות" שלפני פניו רק על תיבת "ומעיינות"].
  4. 24. ע"ד הלכה למשה מסיני ש(רובם) אין להם שום רמז במקרא (פיהמ"ש שם ד"ה וכאשר (קרוב לסופו). וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הלכה למשה מסיני בתחלתו. וש"נ).
  5. 25. גיטין ס, ריש ע"ב.
  6. 26. אבות פ"ב מ"ט. שם פ"ו, א. – וראה גם באר מים חיים על פרש"י כאן. עיון יעקב לע"י סוטה שם.
  7. 27. איוב יא, ט. ועיין הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ה.

עמוד 191

  1. 28. נדרים לח, א. וראה רש"י שם ד"ה פלפולא.
  2. 29. אף שע"י הפלפול "יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ" (ל' אדה"ז בהל' ת"ת שם) – מ"מ, אינו מוכרח (ואי אפשר) שמשה ילמד בפועל עם ישראל פלפולא דאורייתא לתכליתו (משא"כ ההלכות והמדרשים שנתגלו לנו שיש להם קץ – הל' ת"ת שם). ואכ"מ.
  3. *. ראה שוה"ג להערה הבאה.
  4. 30. הטעם שרש"י לא הסתפק ב"מסורות" ומוסיף "ומעינות החכמה" – יש לומר, ע"פ המבואר לעיל (הערה 7) שרק "נסתמו ממנו", אבל לא ניטל ממנו מה שניתן לו – ועפ"ז י"ל שנסתמו ממנו רק ה"מסורות" השייכות לג' פרשיות אלו*, שהם מתי מספר לפ"ע, וקשה לומר לכאורה שמשו"ז "לא אוכל כו' בדברי תורה"! שמשמע שהי' כאן חסרון כללי. אבל לאידך גם "מעינות החכמה" לחוד לא מספיק, שהרי אי"ז נוגע להלימוד עם בנ"י, כדלקמן בפנים.
  5. 31. להעיר מיגדיל תורה ויאדיר, דרוש וקבל שכר, כי אין נפק"מ למעשה (חולין סו, ב. סוטה מד, א. וש"נ).
  6. . ולכאורה צ"ל דגם המסורות דפרשיות אלו כבר ניתן למשה מסיני (ראה רש"י ר"פ בהר: כלולתיהן ודקדוקיהן. רש"י בחוקותי שם) (ויתירה מזו – שכבר מסרם ליהושע כו'. דאל"כ – מי מסרם לבנ"י?).

עמוד 192

  1. 32. ואולי זהו טעם הגירסא בפרש"י שנאמר רק "מסורות" (ולא "מעינות") – ראה הערה 8.
  2. 33. ראה גם ש"ך עה"ת כאן, דמזה "שכל יום ויום הי' מוסיף והולך ואותו יום .. לא הוסיף .. ידע כי נטלה ממנו הרשות".
  3. 34. ב"ב עה, סע"א. ספרי פינחס כז, כ.
  4. 35. פינחס שם.
  5. 36. כ"ה בפרש"י (לא כפני חמה .. כפני לבנה", כבב"ב וספרי). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 64 בשוה"ג.
  6. 37. תנחומא שמות כח. שמו"ר שם (פ"ה, י). ובכ"מ. וראה ב"ב עד, א. ועוד.
  7. 38. בלשון הכתוב (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד. וראה תניא ספי"ג. אגה"ק ו. לקו"ת מטות (פג, סע"ג ואילך), מסעי (צג, ב־ג). וש"נ. ובכ"מ.
  8. 39. ראה בארוכה אוה"ת ואתחנן (ע' צג ואילך) ועוד (ושם, שמטעם זה אם הי' משה מכניס את בנ"י לארץ הי' להם קיום נצחי בארץ. ע"ש). וראה גם לקו"ש [המתורגם] חכ"ו ע' 6. [ולכאורה צע"ק מהעליות וירידות כו' שמצינו אצל משה ובפרט מעלייתו בכל שבת שלכן בכל שבת "ישמח משה במתנת חלקו" (סי' האריז"ל במקומו. וראה לקו"ש ח"ו ע' 245. וש"נ). ולהעיר מאו"ת להה"מ ד"ה ועינינו (פד, סע"ד) שאצל משה היו שתי המעלות ד"שמש וירח". ע"ש. ואכ"מ].

עמוד 193

  1. 40. ל' התניא פמ"ד (סג, א).
  2. 41. תניא רפמ"ב. וראה גם פמ"ד שם.
  3. 42. אבות פ"ג מ"ח. הובא להלכה בהל' ת"ת לאדה"ז (פ"ב ס"ד ואילך).
  4. 43. ראה הל' ת"ת שם ס"ה.
  5. 44. סנהדרין צט, א. הובא בטושו"ע יו"ד סו"ס רמו (סכ"ה). הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"ו (אלא שבטושו"ע והל' ת"ת שם הובאה רק התחלת הכתוב (הענין) ד"דבר ה' בזה"). תניא פ"א.

עמוד 194

  1. 45. יומא עא, א. כולכם היום". (משיחת ש"פ וילך תשכ"ו)
  2. 46. ואתחנן ד, ד.

מצוטט ב־2 עמודים

תורת מנחם 2
  1. מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"ט ע' 189
  2. מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"ט ע' 189