שיחה א

195שיחה א

א. פשוטו של מקרא

כבר הוסבר פעמים רבות, ששיטתו של רש"י בפירושו על התורה היא, כפי שקובע רש"י בעצמו בכלל¹, "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", ואפילו במקומות שבהם נראה במבט ראשון שרש"י מביא דרש מדברי חז"ל, ניתן לראות לאחר עיון ודיוק, שהדרש המובא הכרחי לפשוטו של מקרא², אם רש"י אינו מקדים ומדגיש "רבותינו דרשו" וכדומה.

עקרון זה בולט בפירוש רש"י בפרשתנו: באחד מפירושיו אנו רואים לפי עיון במקורות, שהפירוש מכיל שלש דרשות שונות מדברי חז"ל – אחת מהגמרא, שניה מ"ספרי" בפרשת וילך, לבסוף דרש המופיע בספרי בפסוק זה – ובמקורן אין קשר בין הדרשות, אך רש"י מצרפן לפירוש אחד בפירושו על התורה!

הכרחי לומר שהמדרשים הללו קשורים לפשט הפסוק, המקשר ביניהם, ואף סדר הבאתם בפירוש רש"י הוא בהתאם לפשוטו של מקרא, כפי שיוסבר להלן.

ב. שלשה מאמרי חז"ל בפירוש אחד

מן הפסוק³ "ויבא משה וידבר... הוא והושע בן נון" מצטט רש"י את המילים "הוא והושע בן נון" ומפרש: "שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף־על־פי שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

תחלת פירוש רש"י – "שבת דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה וניתנה לזה" מופיעה בגמרא במסכת סוטה⁴. ההמשך של פירוש רש"י "העמיד לו משה מתורגמן ליהושע..." מופיע בספרי בפרשת וילך⁵, והתוכן המובא בסיום פירוש רש"י "ולמה קוראו כאן הושע" מופיע בספרי בפרשתנו, על פסוק זה.

מדוע מצרף רש"י כאן שלשה מאמרים שונים אלו לפירוש אחד?

ויותר מכך: שני הענינים הראשונים 195בפירוש רש"י – (א) "שבת של דיוזגי...", (ב) "העמיד לו משה מתורגמן ליהושע..." – קשורים זה לזה, גם בענין השני מודגשת העברת ה"רשות" ליהושע. אך הענין שבהמשך הפירוש "ולמה קוראו כאן הושע..." נראה מנותק לחלוטין, לכאורה – והנה, לא זו בלבד שרש"י קובע ענין זה באותו "דבור המתחיל", אלא הוא מחבר ענין זה לקודמיו באמצעות וא"ו החיבור – "ולמה קוראו כאן..."⁶, כאילו ששאלה זו מתעוררת דוקא לאחר וכהמשך לנאמר לפני כן בפירוש "שבת של דיוזגי... העמיד לו משה מתורגמן... !

תמיהה זו, מדוע מצרף רש"י שלשה ענינים שונים, קשה אף יותר: לא זו בלבד שמאמרים אלו מופיעים במקומות שונים ואף בספרים ומדרשי חז"ל שונים, אלא שרש"י בעצמו מצטט את שני המאמרים הראשונים במקומות אחרים בפירושיו, כל מאמר בפני עצמו! בפרשת פינחס, על הפסוק⁷ "וסמכת את ידך עליו" אומר רש"י⁸ "ותן לו מתורגמן שידרוש בחייך שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה". ובתחלת פרשת וילך על הפסוק⁹ "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", אומר רש"י "איני רשאי, שנטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע". כלומר, גם לפי רש"י, שני ענינים אלו (נטלה הרשות... והעמיד לו משה מתורגמן...) אינם כרוכים זה בזה. ומדוע צריך רש"י לצרפם יחד בפסוקנו?

ג. מדוע אין הפירוש מובא על פסוק קודם

כן יש להבין: המאמר "שבת של דיוזגי היתה נטלה רשות מזה וניתנה לזה" מופיע בגמרא לגבי פסוק אחר, קודם, בפרשת וילך – "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד"¹⁰, ולכאורה, צריך היה רש"י לומר את פירושו על פסוק זה בפרשת וילך, שבו מופיע ניסוח זה – משה ויהושע – לראשונה¹¹.

אי אפשר לתרץ על כך, שכיון שרש"י כבר הביא את תוכן הפירוש בתחלת פרשת וילך, כדלעיל, אין הוא צריך לחזור על כך שוב בהמשך הפרשה בפסוק "וילך משה ויהושע", שהרי אם כך, מדוע צריך רש"י לציין זאת שוב בפרשתנו? ויותר מכך: דוקא בפרשתנו הוא מוסיף את הענין "שבת של דיוזגי היתה".

וכן אין מובן לגבי הענין "העמיד לו 196משה מתורגמן...": רש"י כבר הביא ענין זה, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה למשה "תן לו מתורגמן..." בפרשת פינחס, ומשה בודאי קיים זאת – ומדוע, אפוא צריך רש"י לשוב ולציין זאת בפרשתנו?

אף אם נאמר שהדבר דומה למצוי בכמה מקומות בפירוש רש"י, שענין שהוא ביאר בספר קודם, הוא חוזר על כך שוב בספר שלאחר מכן. וקל־וחומר בעניננו, שאין מדובר על אותו ענין בדיוק, שהרי בפרשת פינחס מדובר על ציווי הקדוש־ברוך־הוא "תן לו מתורגמן", ובפרשתנו מדובר על המעשה בפועל "העמיד לו משה מתורגמן" –

בכל זאת אין מובן, מדוע צריך רש"י לשוב ולהדגיש את כל הפרטים, ואף את הטעם לדבר, "כדי שלא יאמרו ישראל...", בעוד שהוא כבר ביאר זאת בפרשת פינחס? [וכאמור, כאשר רש"י חוזר שוב על פירוש שכבר אמרו לפני כן הוא מביאו בקצרה בלבד¹², ובמקומות שבהם הוא מפרט שוב את כל הפירוש, הרי זה משום שיש הכרח לכך לפי הפסוקים במקום המבואר כאן].

כן יש להבין: את הביטוי "שבת של דיוזגי" מבאר רש"י בגמרא¹³: "שני זוגות שני חברים היו בה, תחלת היום למשה וסופו ליהושע". בפשטות נראה, שכוונת רש"י היא להבהיר, שמשמעות המילה "דיוזגי" איננה כאן כפשוטה, מלשון זוג – כי לא היתה כאן נשיאות של שנים יחדיו כ"זוג", שהרי נשיאותו של משה היתה בתחלת היום ונשיאותו של יהושע היתה בסוף היום, אלא הכוונה היא "שני חברים היו".

ואין מובן: אם רש"י צריך להבהיר זאת בגמרא – לבן חמש עשרה לגמרא, הרי ברור שעליו לבאר זאת בלימוד הפסוקים על־פי הפשט – לבן חמש למקרא?

ד. שינויים בניסוח בדברי רש"י

כדי להבין כל זאת יש להקדים ולבאר את הבדלי הניסוח בפירוש רש"י, לעומת הניסוח במקור דברי חז"ל בספרי:

א) בספרי נאמר "תן לו מתורגמן ליהושע והוא שואל ודורש ומורה בהוריות בחייך, וכשתיפטר לא יהו ישראל אומרים לו בחיי משה רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר¹⁴". ואילו בפירוש רש"י נאמר "שיהא דורש בחייו... בחיי רבך לא היה לך להרים ראש". מהי כוונת רש"י בניסוח המדוייק "להרים ראש"?

ב) על הסיבה לכינויו כאן "הושע" נאמר בספרי "ללמדך צדקתו של 197יהושע, שומע אני שצפה¹⁵ דעתו עליו משנתנה¹⁵ ברשות, תלמוד לומר הוא והושע בן נון, הושע בצדקתו, אף־על־פי שנתמנה פרנס על הציבור הוא הושע בצדקו"¹⁶, אך רש"י משנה את הניסוח לגמרי – "שלא זחה דעתו עליו שאף־על־פי שניתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

ה. "וידבר" – שניהם יחדיו כזוג

ויש לומר, שההסבר לכל זאת הוא:

רש"י אינו מביא את הענין "שבת של דיוזגי היתה" מיד בתחלת פרשת וילך, משום ששם אין הכרחי לומר שכבר אז התחילה למעשה נשיאותו של יהושע. אמנם, רש"י אומר שם "איני רשאי, שנטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע", אך מיד לאחר מכן הוא ממשיך ואומר בפירושו "וה' אמר אלי, זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי (לא תעבור את הירדן הזה)¹⁷". כלומר, נתינת הרשות ליהושע אינה דוקא בו ביום, אלא קשורה לענין ולזמן של "תעבור את הירדן הזה". ואין הכרח לומר, שכשאמר משה "לא אוכל עוד לצאת ולבא", כבר התחילה למעשה נשיאותו של יהושע.

וכן בפסוק "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד", שבהמשך פרשת וילך – הרי בכניסתו של יהושע יחד עם משה אל אהל מועד אין הכוונה שכבר היה למעשה נשיא על ישראל, אלא זהו קיום ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו¹⁸.

אך כאשר מגיעים לפרשתנו, אל הפסוק "וידבר... הוא והושע בן נון" מתעוררת התמיהה: מהי כוונת התורה בצרפה את יהושע עם משה – מהו מקומו של יהושע (הושע) כאן? אמנם, יהושע שהה תמיד עם משה "לא ימיש מתוך האהל"¹⁹ – אך מדוע מדגישה זאת התורה במפורש דוקא כאן?

צריך אפוא לומר, שהמילים "הוא והושע בן נון" מוסבות אל תחלת הפסוק "וידבר". כלומר, לאחר שמספרת התורה על כך שמשה אמר שירה, היא מוסיפה²⁰ "הוא והושע בן נון" – שירה זו לא נאמרה על ידי משה בלבד, אלא אף יהושע אמרה "באזני העם". יותר מכך: בהדגשת התורה "הוא והושע בן 198נון" – כאשר המילה "הוא" מיותרת, לכאורה – מובן, שמודגש כאן שמשה ויהושע היו כאן שניהם שוים, באופן הדיבור, כנשיא לבני ישראל.

ולכן אומר רש"י דוקא כאן "שבת של דיוזגי היתה", רש"י אינו צריך לבאר ביטוי זה, כי הכוונה היא פשוטו כמשמעו, שהם היו שניהם ביחד, זוג של נשיאים²¹.

ובכך מבהיר רש"י, שבדבריו בהמשך "נטלה רשות מזה וניתנה לזה" אין הכוונה שאז כבר נסתיימה נשיאותו של משה, אלא שהיו כ"זוג", שניהם יחדיו. אך מכיון שמשה כבר לא היה הנשיא היחיד, באופן של "דבר אחד לדור"²², נאמר על כך ש"נטלה רשות מזה וניתנה לזה"²³.

ו. "מתורגמן" – ענין של נשיאות

בכך ניתן להבין בפשטות מדוע מוסיף רש"י "העמיד לו משה מתורגמן ליהושע...", ואינו מסתפק במאמר "נטלה רשות מזה וניתנה לזה", כפירושו לפני כן בפרשת וילך – משום שזהו החידוש בפסוק "הוא והושע בן נון", שיהושע דיבר למעשה עם ישראל באותו אופן שבו דיבר משה, כנשיא בפועל. יהושע דרש "באזני העם" כפי שדורש נשיא – עם מתורגמן²⁴.

לפי זה מובן גם החידוש בפירוש רש"י כאן לעומת פירושו בפרשת פינחס, ששם הוא אומר "תן לו מתורגמן שידרוש בחייך":

בדרשת יהושע בפרשת פינחס לא היה ה"מתורגמן" סימן של נשיאות²⁵, 199אלא כדי למנוע את ישראל מלומר "לא היה לו להרים ראש בימי משה", ולכן ניתנה ההוראה "תן לו מתורגמן שידרוש בחייך..." ואילו בפרשתנו אומר זאת רש"י בהמשך לפירושו הקודם "שבת של דיוזגי היתה, נטלה הרשות מזה וניתנה לזה". כלומר, שהפעם מדובר על יהושע כנשיא, באופן של "דיוזגי" – יהושע הוא בן זוגו של משה רבינו.

ז. יהושע בחיי משה – התבטלות

אך רש"י אינו יכול להסתפק באומרו "שבת של דיוזגי... העמיד לו משה מתורגמן...", כי לפי זה מתעוררת תמיהה עצומה: מדוע היה צורך שנשיאותו של יהושע תתחיל בחיי משה, להיפך מן הכלל "דבר אחד לדור"?

אמנם, משה צריך היה למנות את יהושע כממלא מקומו, אך מדוע היה צורך שיהושע, תלמידו של משה, ינהג כנשיא בחיי משה רבו, ובאופן של "דיוזגי" – שניהם ביחד, ולא כפי שאנו מוצאים במקרים אחרים של ממלאי מקום לנשיאים שקדמו להם, שנשיאות ממלא המקום החלה לאחר פטירת הנשיא שלפניו, גם כאשר יועד לכך כבר קודם לכן²⁶?

על כך ממשיך רש"י ואומר "שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש": דוקא אצל יהושע נדרשה "הרמה" מיוחדת, משום שבחיי משה הוא נהג להיפך – בהתבטלות מוחלטת: כל מהותו נודעה בהיותו "משרת משה", "ומשרתו יהושע בן נון... נער לא ימיש..."²⁷, הוא נהג תמיד בהתבטלות והכנעה – "נער"²⁸ ו"משרת".

שלא כפי שאנו מוצאים, לדוגמא, אצל אהרן, שלמרות שמשה היה הנשיא, הרי אף אהרן עצמו למד תורה עם כל ישראל, כפי שמביא רש"י²⁹ ב"סדר משנה". לעומת זאת, אצל יהושע אין אנו מוצאים עד אז שום התנהגות של רוממות על כל ישראל³⁰.

200לפיכך היה כאן צורך מיוחד למנוע את ישראל מלומר "בחיי רבך לא היה לך להרים ראש", בטענה שמאחר שבחיי רבו לא היתה אצל יהושע הרמת ראש כלל³¹ אין הוא מסוגל להיות נשיא ישראל, ולכן "העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו".

ח. "הושע" – "השפיל עצמו כאשר מתחלתו"

לפי כל האמור לעיל יובנו גם דברי רש"י בהמשך פירושו "ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו...", ורש"י מדייק ומדגיש "השפיל עצמו כאשר מתחלתו" בשונה מהנאמר בספרי "הוא הושע בצדקו...":

השאלה איננה רק "למה קוראו הושע" לאחר שכבר ניתן לו השם "יהושע", אלא הדגש הוא "ולמה קוראו כאן הושע", בפסוק זה. שהרי, לכאורה, דוקא בפסוק זה מתאים היה לקרוא לו בשם "יהושע".

הרי הכוונה בפסוק זה היא להדגיש את הצורך בהרמת הראש, בנשיאות, של יהושע כבר בחיי משה. ואם כך, מדוע מופיע כאן דוקא השם "הושע", שהיה שמו לפני שניתן לו על ידי משה השם "יהושע"³², המביע שיהושע היה זקוק לתפילה מיוחדת של משה על העתיד "י־ה יושיעך מעצת מרגלים"³³?

על כך מבאר רש"י, שלהיפך – "לומר" – הדבר בא ללמדנו מעלתו של יהושע "שלא זחה דעתו עליו אף־על־פי שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו": טבעו של האדם הוא, שבעלותו לגדולה משתנות מדותיו והנהגותיו עקב השינוי שחל בו ומשום גדולתו. ועל־אחת־כמה־וכמה בנשיאות, שכאשר אדם מתמנה לנשיא, מתעוררת אצלו תחושה של גדולה והתנשאות. אין הכוונה ח"ו לגאוה³⁴ וישות, אלא בקדושה עצמה, גדולה ורוממות הנדרשת על־פי התורה³⁵ – כדי שהנשיא יוכל לנהל 201נשיאותו כראוי. וכפי שמביא רש"י בעניננו, שהקדוש־ברוך־הוא מצווה ליהושע "טול מקל והך"³⁶.

ומספרת התורה, שלמרות שניתנה ליהושע גדולה, והוא בודאי קיבל בסמיכת משה בעין יפה את הגדולה וההתנשאות הדרושות לנשיא³⁷, בכל זאת המשיך יחד עם זה להתנהג באופן של "השפיל עצמו כאשר מתחלתו":

כשם שלפני עלותו לגדולה היתה מהותו "משרת משה", הכנעה והתבטלות, כך גם לאחר מכן, כשניתנה לו גדולה, הוא המשיך להתנהג באותו אופן, "השפיל עצמו כאשר מתחלתו". ויש לומר, שדברים אלו קשורים גם לדברי רש"י לפני כן³⁸ "פני משה כחמה פני יהושע כלבנה", שתמיד היתה ניכרת אצלו התנהגות של "מקבל", כלבנה המקבלת מן השמש, התנהגות של קטנות והכנעה³⁹.

ט. הכנעה דוקא בקבלת גדולה

מכך נלמדת הוראה לכל אחד ואחד:

כשם שיהושע, לאחר שזכה לגדולה, ולא סתם גדולה, אלא גדולה נעלית כל כך, שקיבל נשיאות כבר בחיי משה, ובאופן של "דיוזגי", הרי למרות כל זאת המשיך להיות עניו ושפל לחלוטין "כאשר מתחילתו",

כך צריך לנהוג גם כל יהודי, (ובמיוחד ש"משה⁴⁰ מסרה – ליהושע") כאשר יהודי זוכה לגדולה בענין של שררה, או לגדולה בדברים אחרים, בזכייתו לברכות נעלות מהקדוש־ברוך־הוא – הרי הוא עלול לחשוב, שעצם העובדה שהוא זכה לגדולה זו מהווה סימן שדוקא הוא ראוי לכך, ואז מתעוררת אצלו תחושה של הרחבת הדעת – אמנם, אין מדובר בגאוה ח"ו, אך תחושה של הרחבה ורוממות,

בענין זה לומדים מיהושע, שאדרבה: דוקא כאשר זוכים לגדולה, יש צורך ב"השפיל עצמו כאשר מתחלתו"⁴¹,

וזהו הכלי לכך שלגדולה שקיבל יהיה קיום.

י. ראש השנה – המלכה והתבטלות

האמור לעיל קשור לתקופה שבה נקראת הפרשה בתורה – לאחר ובסמוך⁴² לראש השנה:

202העבודה הרוחנית של ראש השנה היא "אמרו לפני... שתמליכוני עליכם"⁴³, בני ישראל ממליכים את הקדוש־ברוך־הוא למלך על ישראל ולמלך על העולם כולו.

וכיון שהמלוכה מתממשת באמצעות עבודתם של ישראל מתבטאת בכך חשיבותם של ישראל, שבכוחם להמליך את מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא, וייתכן, שעקב כך, תתעורר אצל היהודי הרגשה שהיא להיפך מן ההכנעה,

על כך באה ההוראה, שאדרבה: דוקא לאחר שישראל מביאים לידי ענין חשוב זה של המלכת הקדוש־ברוך־הוא, צריכה להתעורר אצלם התבטלות מוחלטת, "השפיל עצמו"⁴⁴.

ועל ידי כך⁴⁵ מוסיפים יותר בברכות ה' בכל המצטרך, בחתימה וגמר חתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשה טפחים,