שיחה א

173שיחה א

א. מה נכלל ב"ברכת הקב"ה לחודש השביעי"

אודות השבת שקודם ראש השנה, ידועה¹ תורת רבינו הזקן אותה שמע מהמגיד בשם הבעל־שם־טוב: את ה"חודש השביעי" – "הקדוש־ברוך־הוא בעצמו מברכו² בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח³ זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה".

במה מתבטאת ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא ב"שבת מברכים" של חודש תשרי? ממשיך הבעל־שם־טוב:

כתיב "אתם נצבים היום", ד"היום" קאי (=מוסב) על ראש השנה⁴ שהוא יום הדין, וכמו שכתוב⁵ "ויהי היום גו'" ותירגם "והוה יום דינא רבא" (=יום הדין הגדול)⁶. ו"אתם נצבים" – קיימים ועומדים⁷, והיינו שזוכים בדין, ובשבת שלפני ראש השנה שהוא השבת האחרון דחדש אלול קורין אז פרשת אתם נצבים⁸ דזהו ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא כו'".

מדיוק הלשון "קורין אז פרשת אתם נצבים דזהו ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא" – ולא "קורין אז אתם נצבים (היום)", כלשונו לפני כן, כשמבאר שמשמעות מילים אלו היא "קיימים ועומדים והיינו שזוכים בדין" – מובן, כי "ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא" היא לא רק (שלושת) המילים "אתם נצבים (היום)", אלא כללות "פרשת אתם נצבים", הסדרה כולה.

173זאת ועוד: במקום אחר⁹ נתבאר, כי שתי הפרשות "אתם נצבים" ו"וילך" הינן בעצם פרשה אחת, אלא שלפעמים בהכרח לחלק פרשה אחת זו לשתים; כדיוק לשון הרס"ג¹⁰: "ומהן (מנ"ג הפרשיות) פרשה המתחלקת לשתים ונקרא בשתי שבתות אם יש צורך בכך, והיא אתם נצבים הנחלקת בוילך משה"

[שלא כשאר הפרשות המצטרפות, המהוות בעצם פרשות נפרדות אלא ש"מצטרפות לפעמים שתים שתים"¹¹] –

ומכך מובן, כי גם "וילך משה" נכללת בברכתו של הקדוש־ברוך־הוא, להיותה חלק מ"פרשת אתם נצבים".

אמנם לאידך: מעצם העובדה שבשנים מסויימות מחלקים פרשה זו לשתים¹², כך שקוראים את "וילך משה" רק לאחר ראש השנה – והרי ברור לגמרי שגם באותם שנים לא חסר, חס ושלום, בברכתו של הקדוש־ברוך־הוא ב"שבת מברכים" של חודש תשרי – הכרחי לומר, כי: עיקר ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא היא "פרשת אתם נצבים" עצמה, כלומר חלק הפרשה עד "וילך משה", אשר במנהג ישראל דוקא חלק זה נקרא "פרשת (אתם) נצבים", וכנדפס בחומשים; ואילו מה שגם "וילך משה" היא חלק מברכת הקדוש־ברוך־הוא, הינה ברכה כזו, שלפעמים יכולה להתבטא בפועל – בגילוי רק לאחר ראש השנה.

ב. עצם ברכת הקב"ה, וברכת ישראל הנעשית בכח זה

ויש לומר הביאור בזה:

בתורה הנ"ל מסיים: "ובכח זה (של ברכת הקדוש־ברוך־הוא) ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה". ויש לומר, שבזה מרומז ענין הברכה הקשור עם פרשת וילך:

עצם הענין של "הקדוש־ברוך־הוא בעצמו מברכו" – קשור (בעיקר) עם פרשת אתם נצבים הנקראת בכל שנה ושנה בשבת האחרונה של חודש אלול; והענין שברכת הקדוש־ברוך־הוא נותנת כח שבני ישראל יוכלו אחר כך לברך את החדשים י"א פעמים בשנה – קשור בעיקר עם וילך (משה).

ולכן וילך משה נקראת לפעמים לאחר ראש השנה¹³ – על אף שגם היא 174קשורה עם הברכה של "שבת מברכים" חודש תשרי, כאמור – משום שענין זה בברכה (ש"בכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה") אינו נוגע כל כך לשבת שלפני ראש השנה, מפני ש"כח זה" מתבטא בגלוי רק בשבתות מברכים שלאחרי זה, ולכן יתכן לפעמים לקרוא על כך – גם לאחר ראש השנה.

ג. "נצבים" "וילך" –

מושגים הפוכים!

כל ענין מתבטא בשמו אשר יקראו לו בלשון הקודש. לאור זאת מובן בפשטות בנוגע לשם הפרשות "נצבים" ו"וילך", שתוכנם בא לידי ביטוי בשמותיהם המסויימים הללו. המילים "נצבים" ו"וילך" – מכילים שני מושגים שונים ואף הפוכים.

הפירוש של נצבים הוא (כמוזכר בתורה הנ"ל) "קיימים ועומדים". לא סתם עמידה, אלא עמידה חזקה בתוקף. כפי שנתבאר¹⁴ על כך, "נצבים" הוא מלשון "נצב מלך"¹⁵, דבר המורה¹⁶ על עמידה בתוקף הכי גדול, בדוגמת "נצב" של מלך;

לעומת זה "וילך" תוכנו – הליכה, היפך מעמידה בכלל, ועל אחת כמה וכמה מנצבים – עמידה בתוקף.

ואף על פי כן נאמר, כי "נצבים" ו"וילך", לא רק מתחברות יחד (כמו בשאר הפרשות המצטרפות), אלא יתר על כן: הן בעצם פרשה אחת.

ד. שני צירים מרכזיים בעבודת ה'

ונקודת הביאור בזה: כללות עבודת ה' מיוסדת על כך שחייבים להיות שני הקווים והתנועות האמורות¹⁷ – "נצבים", עמידה בתוקף, העדר שינוי; ו"וילך" – הליכה מחיל אל חיל, עד לאופן של "אין¹⁸ להם מנוחה"¹⁹, 175שינוי תמידי²⁰.

וזה בכל שלושת העמודים²¹ (קוים), של תורה, עבודה (תפילה), וגמילות חסדים (מצוות)²²:

ה. קביעות בתורה שבכתב, חידוש בתורה שבעל־פה

בתורה:

התורה נחלקת באופן כללי לשתיים²³ – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. על אף ששתיהם "ניתנו לו למשה בסיני", ובלשון הרמב"ם בתחילת הקדמתו לספר היד: "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו .. תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה .. הנקראת תורה שבעל פה" – עם זאת, ישנו הבדל באופן נתינתם:

התורה שבכתב ניתנה באופן מדוד ומוגבל, באותיות ותיבות, שבהם לא יכול להיות שינוי²⁴;

לעומת זאת התורה שבעל פה – "פירושה" – נמסרה על־ידי החכמים, שפירשו אותה באמצעות שלוש־עשרה מידות (או ל"ב וכו') שהתורה נדרשת בהן, וכדומה²⁵. מתוך מילה או אפילו אות בתורה – נובעת אריכות בתורה שבעל פה²⁶, ומן האריכות של התנאים – נובעת אריכות גדולה יותר של האמוראים, וכך הלאה – עד "לאפשה לה" (=להרבות ולחדש בה) של תלמיד ותיק, אשר כל זה הופך לחלק מהתורה שבעל פה, וכמאמר חז"ל²⁷ "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני".

ובכך גם קשור החילוק באופן לימודן: בתורה שבכתב מברכים את ברכת התורה בקריאתה, אפילו כאשר "לא ידע מאי קאמר" (=אינו מבין את 176הנאמר)²⁸; אך בלימוד תורה שבעל פה, באם "לא ידע מאי קאמר" – אינו יכול לברך ברכת התורה²⁹. לימודה³⁰ קשור בהבנת האדם, השונה אצל בית שמאי או בית הלל, למרות ששניהם קיבלו מאותם תנאים, שמעיה ואבטליון, שהם קיבלו דור מדור עד למשה רבינו שקיבל תורה מהקדוש־ברוך־הוא – ובמשך הזמן הרי התווסף אצל כל אחד מהם בחכמה בינה ודעת התורה.

ובדומה לכך קיימות שתי התנועות בתורה שבעל פה עצמה: נדרש "לאפשה לה בכל יומא"³¹, לחדש בתורה, אך בהכרח לעשות זאת תוך זיקה ובהתבסס רק על כללי ויסודות התורה, תוך התאמה מוחלטת להלכה – שבהם (היסודות הכללים וההלכות) לא יתכן כל שינוי, "התורה זו לא תהיה מוחלפת"³².

וכמאמר רז"ל הנ"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני". שלכאורה הרי זו סתירה פנימית: "לחדש" משמעו שהתלמיד חידש³³ זאת בשכלו, וכיצד אומרים שזה "ניתן למשה בסיני"?

אך הביאור בזה (כמדובר פעמים רבות³⁴): הסברא המסויימת היא אכן חידוש של התלמיד ותיק [בהתאם לחובתו של כל איש מישראל ללמוד כל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, וגם "לחדש .. הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר"³⁵];

אך זו מבוססת על הכללים אותם משה קיבל בסיני, וה"חידוש" מתבטא – בכך שהוא מגלה את הסברא וההלכה הפרטית מן הכלל³⁶ – כהלכה

ואם לא, רחמנא ליצלן, הרי זה כפשוט היפך התורה, וכדבר המשנה³⁷ "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".

ו. חובה שוה של תפילה, שינויים בכוונת הלב

בתפילה:

כללות התפילה היא ציווי לכל נפש³⁸, ובכל יום ויום; לאידך התפילה 177היא – עבודה שבלב³⁹. אשר לב כל אחד ואחד בשווה ער הוא לקדוש־ברוך־הוא⁴⁰, אך ממנו נובעים פרטי הרגש שבלב אשר בכך "אין דעותיהן שוות"⁴¹, ולכן גם פרטי הכוונה ועבודת הלב הינם שונים⁴², ושונים בעבודתם מיום ליום.

[ובדומה לכך בתפילה עצמה בכל יום: במשך היום הולך היהודי ומתעלה מדרגא לדרגא בכוונת הלב ובדביקותו בה', ובפרט בעבודתו בתפילה, עד שהוא מגיע לעבודה של שמונה־עשרה כאשר הוא עומד "כעבדא קמיה מריה" (=כעבד לפני אדונו)⁴³].

שני הענינים האמורים קיימים גם בנוסח התפילה עצמו: שלושת הברכות הראשונות והאחרונות שוות⁴⁴ בכל התפילות ובכל ימות השנה; מה שאין כן בברכות האמצעיות חייבים לחול שינויים: בימות החול – י"ב ברכות אמצעיות של בקשת צרכיו (ובהן עצמן שינוי מזמן לזמן), וכן שינויים בשבת, ראש־חודש, יום־טוב, ראש־השנה, יום הכפורים וכו'.

אך שינויי הנוסח עצמם – באים בהמשך וקשורים כולם, עם אותן שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות, השוות בכל תפילה ותפילה.

ז. דינים קבועים – ולפנים משורת הדין

במצוות:

מנין המצוות וקיומן הוא באופן של "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"⁴⁵ – "דבר⁴⁶ ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת": לאחר מכן בא הענין של הידור מצוה, שעל האדם להדר ולהעלות בקודש⁴⁷ בקיום המצוות⁴⁸: לא רק "כדבעי למעבד" (=כדרוש לעשות)⁴⁹, אלא מהדרין, מהדרין מן 178המהדרין⁵⁰; על פי דין – לפנים משורת הדין, וכיוצא בזה.

ח. הקביעות – מצד הקב"ה;

השינוי – מצד ישראל

מקבלי התורה

הטעם לכך שעבודת בני ישראל נקבעה בשני קווים: מכיוון שהתורה והמצוות ניתנו מהקדוש־ברוך־הוא לבני ישראל, יש בכך, כביכול, שני ענינים: אלו תורתו ומצוותיו של הקדוש־ברוך־הוא; וזו עבודת ישראל, מקבלי התורה והמצוות⁵¹.

וזה מתבטא בשני הקווים האמורים: בהעדר השינוי של התורה והמצוות יש דגש על נותן התורה ומצוה© המצוות – הקדוש־ברוך־הוא, שהוא בלתי משתנה, אני ה' לא שניתי⁵²; ומצד הענין של התורה והמצוות כעבודתם של ישראל (בלימוד התורה וקיום המצוות) – אשר הגדרת נברא היא היותו נתון לשינויים, ואף צריך להיות "מהלך", לא כמו "העומדים האלה"⁵³ – לכן נקבעה העבודה בתורה ומצוות באופן כזה, שקיימת בה הליכה מחיל אל חיל בעבודת ה', שינוי ועליה תמידיים.

וזהו גם הטעם שהפרשות "אתם נצבים" ו"וילך", אינן רק שתי פרשות המצטרפות לפעמים, אלא, הן בעצם פרשה אחת – כי כללות הענין של עבודת ה' "דורש" את שני ההיבטים: "נצבים" – העדר השינוי, מצד נותן התורה ומצוה© המצוות, (ולכן נאמר "נצבים" לשון נפעל⁵⁴ – משום שתוקף והעדר שינוי לאמיתתו בא מלמעלה); ו"וילך" – הליכת האדם מחיל אל חיל.

ולכן זו פרשה אחת, משום שבכל עבודה של "וילך" – תנועה של שינוי, צריך להוות יסוד, החלק בתורה ומצוות של "נצבים", כפי שהוא מגיע מ(נצבים –) "אני ה' לא שניתי".

ט. השתקפות שני הענינים בברכה של "נצבים" ו"וילך"

ויש לומר, שזהו גם הביאור בתורת הבעל שם טוב האמורה בנוגע לברכתו של הקדוש־ברוך־הוא בשבת האחרונה של חודש אלול – שהברכה היא בכך ש"קורין אז פרשת אתם נצבים" – וכפי שדובר לעיל (סעיף ב'), יש בזה שני ענינים: עצם הברכה קשורה עם "אתם נצבים"; אך הענין ש"בכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה", קשור עם (החלק השני של 179"פרשת אתם נצבים" –) "וילך משה":

עצם הברכה היא "ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא" – זו ברכה שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו מברך את החודש, משום שזו ברכה הנעלית מגדר הנבראים. ולכן קשורה ברכה זו עם המצב בו "אתם (הנכם) נצבים" – העדר השינוי הקשור עם "לפני ה' אלקיכם", "אני ה' לא שניתי"⁵⁵.

ולאחר מכן נמשכת ברכה זו באופן ש"בכח זה ישראל מברכים את החדשים" – דבר הקשור עם עבודת ישראל. ולפיכך שייך ענין זה ל"וילך", העבודה של ישראל, הליכה מחיל אל חיל; אך בד בבד הוא מהווה גם המשך (וחלק) מברכתו של הקדוש־ברוך־הוא⁵⁶ – וכאמור, אשר "וילך" אינה פרשה נפרדת, כי אם חלק מ"פרשת אתם נצבים", כי ה"וילך" של ישראל, מיוסד וקשור עם "אתם נצבים", עם הנתינה מלמעלה.

ברם, מכיוון שבפועל ובגלוי מה ש"ישראל מברכים את החדשים" היא ברכת ועבודת האדם, לכן⁵⁷ לא מוכרח שדבר זה יהיה תמיד בגלוי בשבת שלפני ראש השנה, ובמילא, לא תמיד קוראים את פרשת וילך לפני ראש השנה, אלא לפעמים היא נקראת בשבת שלאחר ראש השנה (אם כי סמוכה אליה).

י. "רצון" ו"תענוג" בעבודת ראש השנה

העובדה שקוראים את פרשת אתם נצבים בשבת האחרונה של חודש אלול, אינה מהווה רק הכנה לשנה הבאה בכלל (מפני שבשבת זו נמשכת ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא), אלא יש לומר, שהדבר קשור גם לעצם העבודה של ראש השנה, שלכן "פרשה זו (נצבים) קורין לעולם קודם ראש־השנה"⁵⁸.

ובהתאם לכך – קיימים שני הקווים האמורים, נצבים ווילך, גם בעבודה של ראש השנה.

הדבר יובן בהקדים: מכיוון ששני הקווים הללו קיימים בתורה ומצוות עצמן, מובן, שקודם לכן הם קיימים בנותן התורה ומצוה© המצוות, כביכול. ואלו הם שני הענינים של תענוג ורצון:

180בתורה ומצוות קיים הענין שהם רצון העליון ברוך הוא, וכן שהם העונג האלוקי ברוך הוא⁵⁹, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"⁶⁰. וההבדל ביניהם⁶¹ יובן, מכיוון שדיברה תורה בלשון בני אדם – מכפי שהם בנפש האדם למטה (ובפרט שכוחות הנפש "השתלשלו" מלמעלה⁶²):

שני הכוחות – הן תענוג והן רצון – הינם (לא מהכוחות הפנימיים של הנפש, שכל אחד מהם הוא כח פרטי, אלא) מהכוחות המקיפים, כלומר: כוחות כלליים, שבהם הנפש כולה מתבטאת. החילוק ביניהם הוא – באופן "גילוי הנפש" שבהם, דבר שיש בו שני אופנים:

רצון – הוא גם מלשון רץ: כל הנפש רוצה, נמשכת, רצה לדבר שהוא חוץ ממנה, תענוג הוא להיפך – הוא ענין של מנוחה, ותענוג אמיתי ובפרט שלימות התענוג הוא, כאשר האדם מתענג בעצמותו⁶³.

אלו הם איפוא שני הענינים של "נצבים" ו"וילך" – העדר שינוי ושינוי – למעלה כביכול: עונג – המנוחה באמיתתה ובשלימותה, בעצמותו – ענין של העדר השינוי; ורצון – ריצה והטיה – ענין של תנועה ושינוי.

יא. שתי העבודות קשורות לתכונות של "בן" ו"עבד"

מכיוון שבראש השנה צריכים לפעול ש"תמליכוני עליכם"⁶⁴, שהקדוש־ברוך־הוא יהיה עלינו מלך – קשור הדבר עם שתי התנועות האמורות: ראשית צריכים לפעול למעלה, כביכול, את העונג⁶⁵ בענין המלוכה, ולאחר מכן – את הרצון⁶⁶ למלוכה⁶⁷.

ולכן נדרש מבני ישראל – הנדרשים לפעול את ה"תמליכוני" – שתי תנועות, ובלשון תפילת ראש השנה⁶⁸: "אם כבנים אם כעבדים", שהפירוש הפנימי בכך הוא⁶⁹: בראש השנה נדרשים וישנם בפועל שני אופני העבודה – הן כ"בנים" והן כ"עבדים" (כפי שאומרים: אבינו מלכנו). והחילוק ביניהם הוא⁷⁰: בן – קשור עם עצמות אביו, והאב משתעשע ומתענג בבנו 181(כפי שהמגיד מאריך בתחילת ספריו⁷¹), עבד – מקיים את רצון האדון (המלך).

וזו השייכות בין שני הענינים האמורים בקריאה של פרשת אתם נצבים – "נצבים" והעדר שינוי, ו"וילך" שינוי – לעבודת ראש השנה,

כי על־ידי עבודתם בשתי התנועות של "אם כבנים אם כעבדים", פועלים ישראל את (המשכת) המלוכה של הקדוש־ברוך־הוא ("תמליכוני עליכם") – בשני הענינים של עונג ורצון, כנ"ל.

יב. יסוד שתי התנועות:

הביטול של עצם הנשמה

השורש של שתי התנועות האמורות – היא נקודה אחת (שלכן נצבים וילך הינן בעצם פרשה אחת, כנ"ל): הביטול העצמי של יהודי מצד עצם נפשו, הנעלה הן מרצון והן מתענוג; ומצד זה היהודי בוחר, כביכול, בקב"ה, להיותם עצם אחד [אלא שבפועל זה מתגלה ומתבטא בשתי תנועות של בנים ועבדים].

וזה פועל את הבחירה שלמעלה בבני ישראל, "יבחר לנו את נחלתנו"⁷², של עצמות ומהות⁷³, דרגא בה בני ישראל הינם דבר אחד, כביכול, עם הקדוש־ברוך־הוא⁷⁴, וזה בא בשתי התנועות שבהם נמשך "תמליכוני עליכם", תענוג ורצון.

וכאשר קוראים פרשת אתם נצבים בשבת שלפני ראש השנה, נעשה כבר תיכף, ונפעל מיד אז "אתם נצבים קיימים ועומדים והיינו שזוכים בדין"⁷⁵ – "ברכתו של הקב"ה בשבת מברכים חודש השביעי שהוא המושבע והמשביע⁷⁶ ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה"⁷⁷,

וזה נמשך בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל אחד ואחת מישראל בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, כפשוטו ממש.