176

הנאמר)²⁸; אך בלימוד תורה שבעל פה, באם "לא ידע מאי קאמר" – אינו יכול לברך ברכת התורה²⁹. לימודה³⁰ קשור בהבנת האדם, השונה אצל בית שמאי או בית הלל, למרות ששניהם קיבלו מאותם תנאים, שמעיה ואבטליון, שהם קיבלו דור מדור עד למשה רבינו שקיבל תורה מהקדוש־ברוך־הוא – ובמשך הזמן הרי התווסף אצל כל אחד מהם בחכמה בינה ודעת התורה.

ובדומה לכך קיימות שתי התנועות בתורה שבעל פה עצמה: נדרש "לאפשה לה בכל יומא"³¹, לחדש בתורה, אך בהכרח לעשות זאת תוך זיקה ובהתבסס רק על כללי ויסודות התורה, תוך התאמה מוחלטת להלכה – שבהם (היסודות הכללים וההלכות) לא יתכן כל שינוי, "התורה זו לא תהיה מוחלפת"³².

וכמאמר רז"ל הנ"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני". שלכאורה הרי זו סתירה פנימית: "לחדש" משמעו שהתלמיד חידש³³ זאת בשכלו, וכיצד אומרים שזה "ניתן למשה בסיני"?

אך הביאור בזה (כמדובר פעמים רבות³⁴): הסברא המסויימת היא אכן חידוש של התלמיד ותיק [בהתאם לחובתו של כל איש מישראל ללמוד כל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, וגם "לחדש .. הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר"³⁵];

אך זו מבוססת על הכללים אותם משה קיבל בסיני, וה"חידוש" מתבטא – בכך שהוא מגלה את הסברא וההלכה הפרטית מן הכלל³⁶ – כהלכה

ואם לא, רחמנא ליצלן, הרי זה כפשוט היפך התורה, וכדבר המשנה³⁷ "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".

ו. חובה שוה של תפילה, שינויים בכוונת הלב

בתפילה:

כללות התפילה היא ציווי לכל נפש³⁸, ובכל יום ויום; לאידך התפילה