182
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. תפלת חנה – מקור להלכות רבות
במסכת ברכות1 אומרת הגמרא "אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא2 איכא למשמע מהני קראי דחנה3 (=כמה הלכות גדולות ניתן ללמוד מתפלה זו של חנה). וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע, מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו, ויחשבה...".
ונדרש הסבר: כל הענינים בתורה מדוייקים ביותר. נושא התפלה כבר מופיע לפני כן בחמשה חומשי תורה כמה פעמים, החל מתפלות אברהם4 יצחק5 ויעקב6, תפלת משה7, וכן הלאה8, וכיצד ייתכן שהמקור ל"כמה הלכתא..." הוא דוקא בתפלת חנה – בחלק הנביאים, שהם "דברי קבלה" – ולא בתפלות המופיעות בתורה?
לכאורה, ניתן היה לומר, שתפלת חנה מיוחדת בהיותה תפלה על ענין עיקרי וכללי – בקשה לילדים – "ונתת לאמתך זרע אנשים"9, שזוהי בקשה נעלית ביותר, וזהו אחד ה"מפתחות" אשר "בידו של הקדוש־ברוך־הוא (שלא נמסרו ביד שליח)"10, אשר דוקא אליו מתפללים11.
ובקשה זו משמעותית ביותר, כדברי
הערות
- 1. לא, סע"א.
- 2. כ"ה בגמ' ובע"י: גברוותא. ובשינוי – ראה רי"ף ודק"ס כאן. סוכה לח, ריש ע"ב ובר"ח, רי"ף ור"ן שם. ואכ"מ.
- 3. ש"א א, ג ואילך.
- 4. בנוגע לסדום (וירא יח, כג (ובפרש"י שם) ואילך); על אבימלך (שם כ, יז. וראה שם, ז). וראה ברכות כו, ב. לקמן הערה 14.
- 5. ח"ש כד, סג ובפרש"י שם (מברכות שם. ועוד). תולדות כה, כא (ופרש"י שם).
- 6. ויצא כח, יא ופרש"י שם (מברכות שם). וישלח לב, יו"ד ואילך (ופרש"י שם, ט).
- 7. ובפרט תפלתו ויחל משה גו' (תשא לב, יא ואילך) וכו' שמסופר בתורה אריכות התפלות.
- 8. לדוגמא: וירא יט, יח (ופרש"י) ואילך. ח"ש כד, יב ואילך. ועוד.
- 9. ש"א שם, יא.
- 10. ראה תענית ב, סע"א ואילך: מפתח של חי' כו' דכתיב (ויצא ל, כב) ויזכור אלקים את רחל גו' ויפתח את רחמה.
- 11. כל' הרמב"ם (פיה"מ פ' חלק היסוד החמישי): שהוא ית' הוא הראוי לעבדו .. אליו בלבד יכוונו המחשבות. וכהדגשת מחז"ל: אליו ולא למדותיו (אפילו, ועאכו"כ לא לשליח) – פרדס של"ב פ"ב בשם הספרי.
- . הוא יום היארצייט של הרבנית הצדקנית מרת חנה תנצב"ה (אמו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א). נסתלקה שבת תשובה בעת עלות המנחה שנת תשכ"ה.
סוכה ל״ח ב - הטקסט מספריא
הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא. הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.
הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הוֹדוּ לַה׳״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשׇׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״ — ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״.
אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״, אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, בַּהֲדָדֵי. (אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:
Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.
Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.
Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.
The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.
Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.
It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.
The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.
Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:
רש"י על בראשית כ״ה:כ״א - הטקסט מספריא
ויעתר. הִרְבָּה וְהִפְצִיר בִּתְפִלָּה:
ויעתר לו. נִתְפַּצֵּר וְנִתְפַּיֵּס וְנִתְפַּתָּה לוֹ. וְאוֹמֵר אֲנִי, כָּל לְשׁוֹן עֶתֶר לְשׁוֹן הַפְצָרָה וְרִבּוּי הוּא, וְכֵן וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת (יחז' ח') – מַרְבִּית עֲלִיַּת הֶעָשָׁן, וְכֵן וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (שם ל"ה), וְכֵן וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כ"ז) – דּוֹמוֹת לִמְרֻבּוֹת וְהִנָּם לְמַשָּׂא; אנקרי"שרא בלע"ז:
לנכח אשתו. זֶה עוֹמֵד בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֵּל וְזוֹ עוֹמֶדֶת בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֶּלֶת:
ויעתר לו. לוֹ וְלֹא לָהּ, שֶׁאֵין דּוֹמָה תְפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע, לְפִיכָךְ לוֹ וְלֹא לָהּ (יבמות ס"ד):
וַיֶּעְתַּר AND ISAAC ENTREATED —He prayed much and urgently.
וַיֵּעָתֶר לו WAS ENTREATED OF HIM — He let himself be urged, conciliated and influenced by him. I say that wherever this root עתר occurs it has the meaning of heaping up and increasing. E. g., (Ezekiel 8:11) “And a thick (עתר) cloud of incense” which means an abundance of ascending smoke; (Ezekiel 35:13) “You have multiplied (העתרתם) your words against me”; (Proverbs 27:6) “The kisses of an enemy are importunate (נעתרות)”—they appear to be too many and therefore they are burdensome. old French encresser; English to increase.
לנכח אשתו FACING HIS WIFE — He stood in one corner and prayed whilst she stood in the other corner and prayed (Genesis Rabbah 63:5).
ויעתר לו [AND THE LORD] WAS ENTREATED OF HIM — of him and not of her, because there is no comparison between the prayer of a righteous person who is the son of a righteous person and the prayer of a righteous person the child of a wicked-person — therefore God allowed himself to be entreated of him and not of her (Yevamot 64a).
רש"י על בראשית ל״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
המחנה האחת והכהו. מַחֲנֶה מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כ"ז), הֲרֵי נְקֵבָה, הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית ל"ג), זָכָר, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית י״ט:כ״ג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר; וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב ג'), הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן רוּחַ, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה, הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (איוב א'), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א' י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן אֵשׁ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר ט"ז), לְשׁוֹן נְקֵבָה, אֵשׁ לֹהֵט (תהילים ק"ד), לְשׁוֹן זָכָר:
והיה המחנה הנשאר לפליטה. עַל כָּרְחוֹ, כִּי אֶלָּחֵם עִמּוֹ. הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה. לְדוֹרוֹן, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לִתְפִלָּה, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם; לְמִלְחָמָה, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
המחנה האחת והכהו TO THE ONE CAMP AND SMITE IT — The word מחנה is treated grammatically as masculine or feminine: in (Psalms 27:3) “Though a camp should encamp (תחנה) against me” it is feminine; in (Genesis 33:8) “this (הזה) camp” it is masculine. Similarly there are other words treated grammatically as both masculine and feminine. For example, the word שמש in (Genesis 19:23) “The sun was risen (יצא) upon the earth” and in (Psalms 19:7) “His (the sun’s) going forth (מוצאו) is from the end of the heaven”; here it is masculine, but in (2 Kings 3:22) “and the sun shone (זרחה) upon the water” it is feminine. Similarly with רוח: in (Job 1:19) “and behold there came (באה) a great wind” it is feminine, and in the same verse “and smote (ויגע) the four corners of the house” it is masculine; in (1 Kings 19:11) “and a great (גדולה) and strong (וחזק) wind rent (מפרק) the mountains” it is both masculine and feminine. So also in the case of אש: in (Numbers 16:35) “and fire came forth (יצאה) from the Lord” it is feminine, and in (Psalms 104:4) “The flaming (להט) fire” it is masculine.
והיה המחנה הנשאר לפליטה THEN THE REMAINING CAMP MAY ESCAPE in spite of him, for I will fight against him He prepared himself for three things: to give him a present — as it states (Genesis 32:22) “So, the present passed before him”; for prayer — as it states (Genesis 32:10), “And he said, ‘O God of my father Abraham”; for war — as it states in this verse, “then the remaining camp may escape”, for I will fight against him (Tanchuma Yashan 1:8:6).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.