שיחה ג

138שיחה ג

א. "ביומו תתן שכרו"

לגבי הציווי¹ "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש...", ידועה השאלה:

חז"ל אומרים², שהקב"ה "מקיים" את מה ש"הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". ובעניננו – אנו רואים במספר מקומות בדברי חז"ל³, שעבודתם של ישראל בקיום תורה ומצוות מושווית לעבודתו של פועל למען בעליו, ושכר המצוות הוא ה"תשלום" שהקב"ה – "בעל הבית" – משלם לישראל – ה"פועלים" – עבור "עבודתם".

לפי זה צריך להיות, שבכל פעם שמסיים יהודי קיום מצוה, הוא יקבל מיד – "ביומו" – את השכר עבור "עבודתו", כפי שציוה ה' בתורתו "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש...", ו"לא⁴ תלין פעולת שכיר אתך עד בקר"⁵.

ג

מדוע, אפוא, אנו מוצאים⁶, שהקדוש־ברוך־הוא אינו משלם את שכר המצוות מיד, אלא רק "למחר (לעולם הבא⁷)", כדברי חז"ל⁸ "היום לעשותם, למחר לקבל (ליטול⁹) שכרם", שהקדוש־ברוך־הוא¹⁰ "מאחר" שכרם, אפילו של צדיקים גמורים, עד "למחר"¹¹?!

ב. תקופת השכירות – כל חיי היהודי

המפרשים¹² משיבים, שמשום ש"כל 138ימינו אנו משועבדים להקדוש־ברוך־הוא לעבודתו", שהרי בכל רגע בחיי האדם הוא חייב "לשמש את קונו"¹³, יוצא, שכל חייו של האדם הם תקופה אחת של שכירות – לכל יהודי נקבעה "שליחות" ותפקיד מסויים שעליו לבצע במשך חייו בעלמא דין, וכל פעולה שלו בתורה ובמצוות מהווה פרט בשליחותו ובתפקידו.

לכן אין חובה לשלם ליהודי את שכר מצוותיו עד לאחר פטירתו מן העולם, כאשר מסתיימת תקופת השכירות, כי "שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף"¹⁴, כפי שקובעת ההלכה¹⁵, שאם אדם שכר פועל לתקופה מסויימת, אין השוכר עובר על בל תלין עד אשר מסתיימת כל התקופה הזו.

אך תשובה זו מתאימה רק לשיטת הרמב"ם, שעולם הבא – "סוף מתן שכרן של מצוות"¹⁶ – הוא עולם הנפשות בלא גוף (גן עדן)¹⁷, אשר "באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה"¹⁸ – ולפי זה כוונת המושג "למחר (לעולם הבא) לקבל שכרם" היא לגן עדן¹⁹.

אבל לפי שיטת הרמב"ן²⁰ – אשר כך היא הכרעת הקבלה והחסידות²¹ – שהמשמעות של עולם הבא כאן היא עולם התחיה, והוא תכלית השכר – יוצא, שהקדוש־ברוך־הוא "מאחר" את שכר המצוות עד לעתיד לבוא, זמן רב לאחר סיום תקופת ה"שכירות" של היהודי, אשר צריך לחכות לקבלת שכר המצוות עד לתקופת ימות המשיח ועולם התחיה²²!

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: כיצד מתאים מועד תשלום שכר המצוות להלכה "ביומו תתן שכרו"?

ג. עבודתם של כל ישראל בכל הדורות – שכירות אחת

ויש לומר, ששאלה זו ניתנת לביאור לפי הסברו של אדמו"ר הזקן בספר התניא:

139אדמו"ר הזקן²³ מצטט את מאמר חז"ל²⁴, ש"תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים", כלומר, שבעולם הזה התחתון "שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך" יאיר "אור ה'" ללא שום הסתרה²⁵.

וזאת על ידי "מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"²⁶, ובמשך כל תקופות העבודה בכלל, כי כל פעולה של יהודי בעבודת התורה והמצוות גורמת זיכוך בגשמיות של גופו ושל חלקו בעולם, והמשכת אור אלקי בעולם, כך, שעל ידי צירוף עבודת כל בני ישראל במשך כל הדורות מושלם בירורו וזיכוכו של העולם הזה כולו, והעולם כולו נעשה "דירה לו יתברך".

וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן²⁷ ש"כללות העולם" נחלק לששים רבוא חלקים, כנגד "ששים רבוא נשמות", שזהו מספר הנשמות הכלליות שהן ה"שרשים" של כל נשמות ישראל, כי כל נשמה פרטית היא ניצוץ של אחד מ"ששים רבוא .. שרשים", כלומר, שלכל נשמה פרטית, לכל יהודי יש חלק בעולם, ש"שייך לו" – שעל ידי עבודתו בתורה ובמצוות הוא מזכך את חלקו "שלו" בעולם הזה.

ועל ידי כך שכל ששים רבוא נשמות ישראל ממלאות את עבודתן, מזדכך "כללות העולם" ונעשה דירה לו יתברך.

ולמצב זה של שלמות הזיכוך וההתעלות יגיע העולם לעתיד לבוא – בימות המשיח, ובשלמות רבה ביותר – בתחיית המתים, שאז יתבטל לחלוטין הרע שבעולם הזה ותהיה "התגלות²⁸ כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

לפי זה יוצא, שעבודתם של כל ישראל יחדיו במשך כל הדורות, היא "שכירות" אחת, שתכליתה לעשות דירה לו יתברך בתחתונים. ויש לומר יותר מכך: בתפקיד זה אין נחשבים ישראל ל"שכיר", אלא ל"קבלן": הקדוש־ברוך־הוא מוסר את עולמו לידי ישראל, כדי שיעשו ממנו דירה לו יתברך.

ובכך מובן מדוע ניתן השכר העיקרי רק לעתיד לבוא (בימות המשיח, ובעיקר בעולם התחיה) – כי השכר של העולם הבא הוא התשלום הכללי לכל ישראל כאחד^* עבור עבודתם בהפיכת העולם לדירה לו יתברך. ושכר זה מקבלים ישראל מיד לאחר שמסיימים 140את העבודה של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

ד. היעודים הגשמיים –

שכר או לא?

לפי הסבר זה על משמעות שכר המצוות, אפשר לבאר ענין נוסף בקשר לשכר המצוות:

ידוע הסברו של הרמב"ם²⁹ לגבי ההבטחות והיעודים הטובים בגשמיות, שאנו מוצאים "בכל התורה כולה" (שהרי, לכאורה, כיצד מתאים הדבר ל"מתן שכרן של מצוות .. היא חיי העולם הבא"?) – ש"אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצוות .. אלא .. הקדוש־ברוך־הוא נתן לנו תורה .. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה .. יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה .. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה .. כדי .. (ש)נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".

מפשטות לשון הרמב"ם נראה, שהשפעת "כל הטובות" בענינים גשמיים, שמבטיח הקדוש־ברוך־הוא, אינה בתור תשלום שכר, אלא ענין צדדי, הנובע מחסדו של ה', שכיון שיהודי מקיים תורה ומצוות בשמחה, מסיר הקדוש־ברוך־הוא את ההפרעות ומשפיע "לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו" כדי שנוכל לבצע טוב יותר את העבודה בתורה ובמצוות.

אך קשה לומר כך, כי לפי זה יוצא, שבכל המקומות שבהם משווים חז"ל את שכר המצוות לתשלום שבעל הבית חייב לשלם לפועל, הכוונה היא רק לשכר של העולם הבא – ולא לסוגי השכר הרבים המפורשים בתורה שבכתב³⁰!

ולכן יש לומר, שגם ענין השפעת "כל הטובות" המבואר ברמב"ם (המחזיקות את ידינו לעשות התורה), היא שכר³¹, ולכן זהו ענין של הלכה, שיש כדוגמתה בחובותיו של בעל הבית כלפי הפועל.

ה. היעודים – כשכר על פעולה

לכאורה, ניתן היה לקשר זאת עם הידוע, שישראל נקראים עבדי ה', וההלכה קובעת לגבי עבד עברי, ש"חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור"³². ולכן, כאשר אנו עוסקים בעבודת ה', חלה, כביכול, על הקדוש־ברוך־הוא, שהוא אדוננו, לספק את כל צרכינו, ובהרחבה – "להשוותן לו".

אך הסבר זה אינו מתאים, כי חובה 141זו של האדון כלפי עבדו אינה דומה לשכר המצוות, שהיא כתשלום של בעל הבית לפועל – אין זה שכר על פעולה, אלא זוהי חובה החלה על האדון כלפי עבדו, כי הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו³³.

ובכלל: שכר המצוות, שהקדוש־ברוך־הוא משלם לישראל עבור עבודתם, כתשלום לפועל, אינו ניתן לישראל כעבדי ה': עבד אינו מקבל שכר על עבודתו. הוא חייב לעבוד, בהיותו קנוי לרבו³⁴.

ואילו ההשפעות הטובות שהוזכרו לעיל הן בדומה³⁵ לחובותיו של בעל הבית כלפי הפועל.

הדבר אינו נובע גם מההלכה הקיימת לגבי פועל – "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך... כי תבא בקמת רעך וקטפת..."³⁶, שבעל הבית חייב לאפשר לפועלים לאכול "ממה שהן עושין בו"³⁷ – שכך בעניננו: כיון שישראל נמצאים בכרמו של הקדוש־ברוך־הוא, בעולם הזה, ומבצעים שם "מלאכה" עבור "בעל הבית", הם נוטלים את צרכיהם (שכל צרכי האדם נקראים בשם אכילה³⁸) "ממה שהן עושין בו" –

כי מצוה זו אינה מטילה חובה על בעל הבית להאכיל את הפועל, אלא רק "שיניח³⁷ אותן לאכול"³⁹. ולהוסיף: חובה זו אינה רק לגבי אדם העוסק במלאכתו, אלא אף לגבי בהמה שעובדת – "לא תחסום שור בדישו"⁴⁰.

142לעומת זאת, היעודים הטובים שהוזכרו לעיל לגבי מצוות, הם, כביכול, חובות שהקדוש־ברוך־הוא חייב³⁵ לתת לישראל כשכר עבור עבודתם.

ו. עבודת ישראל בעולם – שותפות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

לפי האמור לעיל (סעיף ג), שתפקידו של היהודי הוא לעשות מן העולם הזה דירה לו יתברך – יש לומר, שעבודתם של ישראל בעולם אינה נחשבת רק כ"קבלנות", אלא יש לה גם משמעות של שותפות:

כיון שהשכר לעתיד לבוא מבוסס על כך שישראל יראו "עין בעין" את כבוד ה', את האור האלקי ש"נמשך" על ידי עבודתם, באופן של "שכר מצוה מצוה"⁴¹ – כלומר, שה"שכר" אינו נפרד מן העבודה, אלא הוא המשמעות של

יוצא, שזה דומה, כביכול, להלכה⁴³ "הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שיצאו אפרוחים ויגדל אותן בעל התרנגולים ויהיה הריוח ביניהם":

הקדוש־ברוך־הוא מסר את עולמו לבני ישראל, כדי שיפעלו בעבודתם, שאלקות אשר קיימת בעולם בכוח⁴⁴ ובהעלם (בדומה, כביכול, לאפרוחים הנמצאים "בכוח" בביצים) תתגלה עד לשלמות הגילוי ("לגדל אותן") – וה"ריוח" של עבודה זו הוא כעין "שותפות" – "ביניהם":

הקדוש־ברוך־הוא מתענג, כביכול, מכך שמתממש רצונו ש"נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים", כנאמר⁴⁵ "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". וישראל מתענגים "לחזות בנועם ה'"⁴⁶ בגילוי האלקות שפעלו בעבודתם.

וזו אינה "שותפות" רק ב"ריוח" שולי 143– בגילוי התענוג שגורמת עבודת בני ישראל – אלא ב"ריוח" שקשור לעצם מציאותו של העולם, בדומה להלכה שלעיל, ששותפים באפרוחים שיצאו מהביצים עצמן, כדברי חז"ל⁴⁷ "כל המתפלל... ויכולו... כאילו נעשה שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית". שאמירת "ויכולו" היא "להעיד" ולגלות⁴⁸ את ההכרה בבורא עולם, שזוהי התכלית של כל עבודת בני ישראל בעולם שנברא בששת ימי בראשית – ועל ידי גילוי אלקות בעולם, והפיכת העולם עצמו ל"דירה לו יתברך", נעשים "שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית".

ולפי זה יש לומר, שה"חובה" לשלם לישראל שכר מצוות בעולם הזה – להסיר את ההפרעות ולהעניק טובות המחזקות את ידינו בקיום התורה – מבוססת על הלכה זו ש"הנותן ביצים לבעל התרנגולים... ויהיה הריוח ביניהם", שההלכה היא⁴³, שבנוסף לחלק מן הריוח, אשר ה"נותן" מחלק ל"בעל התרנגולים" לאחר ש"יגדל אותן", הוא חייב "להעלות שכר עמלו ומזונו .. בכל יום".

וכן הוא בעניננו, שבנוסף לחובה לגבי חלוקת הריוח לעתיד לבוא, לאחר שישראל ישלימו את מלאכתם בעשיית העולם לדירה לו יתברך, הרי גם בזמן הזה – במשך תקופת העבודה – קיימת החובה להעניק לישראל שכר מ"עמלם ומזונם", כדי שיוכלו לפעול כראוי – "נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה".

ז. השכר הגשמי צריך להינתן מראש

ענין זה קשור במיוחד לתקופה שבה אנו נמצאים – חודש אלול, חודש ההכנה ליום הדין, שהדין בראש השנה הוא על ענינים גשמיים⁴⁹:

לפי כל האמור לעיל מובן, שמלבד זאת שבהיותנו עבדיו של הקדוש־ברוך־הוא, צריך הקדוש־ברוך־הוא לספק את כל צרכינו במזון, בלבוש ובבית, עד לאופן של "להשוותן לו", כביכול,

ומלבד זאת שגם מפני היחס של "בעל הבית" ל"פועל", הרי כאשר יהודי עסוק בעבודתו בשדהו ובכרמו של הקדוש־ברוך־הוא, הוא צריך לתת לו את האפשרות של "ואכלת... כנפשך שבעך..." מכרמו של הקדוש־ברוך־הוא, העולם הזה [וזאת אפילו מצד הגוף והנפש הבהמית, ה"בהמה" שבאדם, כי מקרא מלא דבר הכתוב "לא תחסום שור בדישו"].

הרי בנוסף לכל זאת, חלה, כביכול, על הקדוש־ברוך־הוא חובה לספק 144לישראל ולהעניק להם ולדאוג כבר לפני כן לשכר "עמלם ומזונם" כדי לאפשר להם לבצע את עבודתם.

ובפשטות, שכבר בתחילת השנה זוכה כל יהודי בדין, ונכתב ונחתם לאלתר⁵⁰ בספרם של צדיקים גמורים לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה – בבני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי, גם בגשמיות כפשוטה,

וכאשר הקדוש־ברוך־הוא נותן ליהודים גשמיות, הם הופכים זאת לרוחניות⁵¹, וממלאים את תפקידם – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.