204

לו את כל צרכיו כדי שיוכל לבצע את התפקידים המוטלים עליו⁶⁴.

ובדומה לכך, כאשר רוצה העבד להוסיף, ולשרת את אדוניו טוב יותר, מוסיף אף האדון ונותן לו עוד ועוד כדי שיוכל לבצע את התוספת בעבודתו.

וכל זה אינו שכר הניתן עבור העבודה ולאחריה, אלא זוהי כעין הכנה והכשרה לפני עבודתו.

כך גם אצל ישראל, "הקדוש־ברוך־הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא...", ובמילא "הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת הנפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בזה, וישפיע לנו כל הטובות... נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות^* המצוה", וכן להיפך.

אין זה ענין צדדי, אלא הכרח, כביכול, הכרוך עם עצם הציווי על קיום התורה והמצוות –

וזה באופן שווה לגבי כל המצוות – כי זיל בתר טעמא (=כי הולכים לפי הטעם, וטעם זה זהה בכל המצוות).

וזה גם ההבדל למעשה בין שכר המצוות לבין הייעודים הגשמיים: הייעודים הגשמיים העוזרים ליהודי לקיים תורה ומצוות הם, כדברי הרמב"ם – "כגון שובע... ושלום ומלכות... וישיבת הארץ... והצלחת מעשה...", היינו ענינים הכרחיים, אשר "מחזיקות את ידינו לעשות התורה" (או להיפך) –

ואילו שכר המצוה הוא באופן שאינו יחסי כלל למעשה: הקדוש־ברוך־הוא נותן ענינים נוספים, מעל ומעבר לצרכים ההכרחיים.

י. "נפל ומת", אינו סותר לייעודים, ומוכיח לגבי השכר

לפי זה מובן, שהמעשה "נפל ומת" שראה רבי יעקב אינו סותר לייעודים הגשמיים שבתורה:

היעודים הגשמיים שבתורה ניתנים ליהודי כאשר הוא חי וחייב ללמוד תורה ולקיים את המצוות, שאז צריך, כביכול, הקדוש־ברוך־הוא, לתת לו את היעודים כדי שיהיה פנוי "ללמוד בחכמה ולעשות המצוה".

אך כאשר מתמלאים "מספר ימיך" שקבעו לו מלמעלה לקיים תורה ומצוות, אין כל הכרח מצד היעודים הגשמיים, שהוא יחיה יותר ויאריך ימים.

ולכן המקרה של "נפל ומת" אינו סותר ליעודים שבתורה, כי הוא סיים את זמן עבודתו⁶⁵.