שיחה א

145שיחה א

א. ביכורים "בכלי מתכות" או "בכלי ערבה וחלף"

גבי מצות ביכורים, אשר "הביכורים טעונין כלי"¹, אומר הרמב"ם²: "הביאם בכלי מתכות, נוטל הכהן הביכורים וחוזר הכלי לבעליו, ואם הביאם בכלי ערבה וחלף³ וכיוצא בהן, הרי הביכורים והסלים לכהנים".

יש להבין: המקור להלכה זו, כפי שמציינים המפרשים, היא המשנה במסכת ביכורים⁴ "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והביכורים ניתנין לכהנים". וממשנה זו מסיקה הגמרא⁵ – "מנא הא מילתא דאמרי אינשי (=מנין לומדים אנשים את אמירתם) בתר עניא אזלא עניותא (=העניות רודפת אחרי העניים), דתנן (=שנאמר במשנה): עשירים... והעניים... הסלים והביכורים נותנים⁶ לכהנים".

מכך מובן, שההבדל בין "קלתות של זהב" לבין "סלי נצרים" תלוי בכוונת הנותן: כיון שבדרך כלל נהגו העשירים להביא את הביכורים בכלים יקרים "של כסף ושל זהב", לא היתה בכוונת הנותנים לתת כלים יקרים אלו, כפי שאומר רש"י במפורש⁷ "והעשירים לא 145היו נותנין קלתותיהן לכהן", עקב ערכם הרב, בפשטות – ומשום כך הם שייכים לבעלים. לעומת זאת, העניים מביאים את הביכורים בכלים של "סלי נצרים", כי ידם אינה משגת להביאם בכלים יקרים, ובכוונתם לתת גם את הכלים – ולכן גם ה"סלים" שייכים לכהנים. וכך מובן יותר מדוע מביאה מכך הגמרא הוכחה לכלל "דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא", כי מפני שהוא עני, הרי הוא מביא ביכורים ב"סלי נצרים", ודוקא אז "אזלא עניותא" – גם ה"סלים" נשארים לכהן.

ואילו הרמב"ם מדגיש את ההבדל בין "כלי מתכות" לבין "כלי ערבה" בלי להזכיר את ההבדל בין עשיר לבין עני, ומכך נראה, שלדעת הרמב"ם, אין הדבר תלוי בכוונת הנותן (שתלויה בערכם הרב או המועט של הכלים, במיוחד כאשר "כלי מתכות" יכולים להיות יקרים ביותר⁸), אלא הדבר תלוי בסוג הכלי כשלעצמו – אם הוא "כלי מתכות" או "כלי ערבה וחלף".

ואם כן צריך לומר, שלפי שיטת הרמב"ם, כוונת הגמרא בהביאה את המקור לכלל "דאמרי אינשי בתר עניא..." מן המשנה בביכורים "עשירים מביאין...", אינה מפני שלגבי כליו של העני בכוונת הנותן לתת את הכלי לכהן, אלא מפני התוצאה של ההלכה: בדרך כלל, עני מביא ב"כלי נצרים", וסוג זה של כלים צריך להישאר לכהן.

– דעת הרמב"ם טעונה ביאור.

ב. ההבדל בהלכה תלוי

בכמות הפירות?

על הפסוק⁹ "ולקח הכהן הטנא מידך" נאמר בספרי: "מכאן אמרו: העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים – בסלי נצרים של ערבה קלופה, וסלים ניתנים לכהנים לזכות¹⁰ מתנה לכהנים".

המפרשים¹¹ מבארים את דברי הספרי: מהמלה "הטנא", המיותרת, לכאורה, לומדים שההלכה "ולקח הכהן" (ומעביר לבעלותו) היא דוקא "כשהוא טנא, סל בעלמא"¹², ולא כאשר אלה הם "כלי מתכות" וכדומה.

הסיבה לכך היא "לזכות מתנה לכהנים", כמבואר בתוספות יום־טוב¹³: כיון שביכורי הפירות של העניים הם "מעט", לכן קבעו שהעני 146יתן גם את הסל, ו"עם הסל יהיה נחשב מתנה"¹⁴.

מכך מובן, שאי אפשר לבאר שזוהי כוונת הרמב"ם, כי לפי זה אין הדבר תלוי בכלי שבו מובאים הביכורים, אלא בעיקר בכמות הפירות המובאת לביכורים, והיא תלויה שוב בהבדל בין עשירים לבין עניים, והרי הרמב"ם מבדיל, כדלעיל, רק בין סוגי הכלים עצמם, ולא מציין את ההבדל בין עניים לעשירים בכמות הפירות הנמצאת בכלים.

ג. חובת נתינת הסלים עם הביכורים – בשלשה אופנים

יש לומר, שההסבר לכך הוא:

את חובת נתינת הסל לכהנים יחד עם הביכורים ניתן להבין במספר אופנים¹⁵. ומהם:

א) הקשר של הסלים עם הביכורים הוא רק בהבאתם, אך נתינת הסלים לכהנים היא חובה בפני עצמה, שאינה קשורה כלל לחובת נתינת הביכורים עצמם.

ב) נתינת הסלים קשורה לנתינת הביכורים, אך הקשר הוא רק לגבי חובת הנתינה, שחובת נתינת הביכורים לכהן גוררת את חובת נתינת הסלים, אך הפעולה של נתינת הסלים אינה זהה במהותה לפעולת נתינת הביכורים.

ג) או יותר מכך – שהקשר בין נתינת הסלים לנתינת הביכורים אינו רק לגבי חובת הנתינה, אלא גם במעשה הנתינה: הביכורים והסלים חייבים להינתן ביחד באותו מעשה של נתינה.

ויש לומר, שיש הבדל בהלכה למעשה בין האופנים השונים:

לפי האופן הראשון, שהקשר בין הסלים לביכורים הוא רק בהבאתם ל"בית ה' אלקיך"¹⁶, ולא בנתינתם – הרי הסלים אין להם קשר עם נתינת הביכורים – ויכולים להינתן לכל כהן, ואולי אף לאו דוקא לכהן מאנשי המשמר הנוכחי¹⁷.

לפי האופן השני, שחובת נתינת הסלים היא תוצאה של חובת נתינת ביכורים, יש לומר, שהסלים חייבים להינתן לכהנים שבאותו משמר, כמו הביכורים עצמם, אך לאו דוקא לאותו כהן (כהנים) המקבל את הביכורים.

147ואילו לפי האופן השלישי, שהקשר הוא גם בכך שצריך להיות מעשה נתינה אחד, מובן, שהסלים צריכים להינתן לאותו כהן (כהנים) ובאותו מעשה של נתינת הביכורים.

ד. שלשה פירושים בהתאם לשלשת האופנים

לפי זה יש לומר, שזהו ההסבר להבדלים שבין דרשת הספרי במשמעותה הפשוטה לבין דרשת הגמרא במסכת בבא קמא לפי פירוש רש"י לבין פירושו של בעל תוספות יום־טוב על דברי הספרי:

א) מכך שהדין, שהסלים ניתנים לכהנים, נלמד בספרי מן הפסוק "ולקח הכהן הטנא מידך" כדין מיוחד לגבי ה"טנא", וכן מכך שבסוף הענין נאמר בספרי "וסלים נותנין לכהנים" (ולא בניסוח המאחד את שני הענינים: "וסלים וביכורים ניתנין לכהנים", כנאמר במשנה)¹⁸ מובן, שהחובה לתת את הסלים לכהנים היא חובה נפרדת מחובת נתינת הביכורים. וזוהי משמעות דברי הספרי "לזכות מתנות לכהנים", שזוהי "זכות מתנה לכהנים" שיש להנהיג כזכות נפרדת בנתינת ה"טנא" לכהן.

ב) מן הגמרא במסכת בבא קמא, שבה מובאת המשנה כמקור ל"אמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא", מובן מהבהרת רש"י בפירושו שם, "והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן" – שנתינת סלי העניים לכהנים קשורה לעניות של נתינת הביכורים על ידם. מכאן, שהם נותנים את הסלים בנוסף לנתינת הביכורים¹⁹. עם זאת, אין בכך הוכחה שהסלים יהיו קשורים לביכורים עצמם עד כדי כך שנתינתם תהיה במעשה אחד, ואדרבה: לא היה מתאים כל כך להתבטא בביטוי "אזלא עניותא" אם הסלים היו חלק מנתינת הביכורים ממש.

ג) לפי פירוש בעל תוספות יום־טוב וכו' על דברי הספרי, "שהעניים מביאין מעט, ועם הסל יהיה נחשב מתנה" – כלומר, שהסל משלים את הביכורים, כדי שהם יגיעו לידי "נחשב מתנה" – סביר לומר, שנתינת הסלים צריכה להיות ב"מתנה" אחת עם הביכורים, כדי שהביכורים יהיו "כדי נתינה"²⁰.

ה. הסל ופירות הביכורים – מציאות אחת ממש

ויש לומר, שהרמב"ם מסביר זאת באופן רביעי, ובחידוש נוסף על האופנים שהוזכרו לעיל:

148לא זו בלבד שהסל קשור לביכורים במעשה הנתינה, אלא הוא הופך להיות כדבר אחד עם הביכורים והבאתם²¹: שלמות הביכורים ושלמות קיום מצוותם – הבאת ביכורים – הוא דוקא²² כאשר הפירות מובאים בכלי, וכשהכלי נעשה כחלק²³ מן הביכורים. כלומר, הקשר ביניהם איננו רק בפועל ובפעולה (כפי שמובן באופן השני ובאופן השלישי), אלא הם הופכים להיות למציאות אחת.

את זאת מבהיר הרמב"ם בכך שהוא קובע את ההלכה "הביאם בכלי מתכות..." בהמשך להלכה הקודמת "הביכורים טעונין כלי", בשונה מן המשנה, שבה מובא הענין כהלכה נפרדת לגבי אופן ההבאה של עשירים ושל עניים. כלומר, שהכלי קשור ונעשה מציאות אחת עם הביכורים. ובהלכה זו אין הבדל בין סוגים שונים של כלים.

ההבדל שמציין הרמב"ם בין "כלי מתכות" לבין "כלי ערבה וחלף" הוא רק בכך שב"כלי מתכות" יש דין מיוחד²⁴, כפי שמדייק הרמב"ם בלשונו "חוזר הכלי לבעליו"²⁵ – כלומר, מצד הביכורים ומצות הבאתם הופך הכלי, כולל כלי מתכות^*, להיות מציאות אחת עם הביכורים²⁶, ודוקא כך מתקיימת "מצות עשה להביא ביכורים למקדש"²⁷, ורק לאחר מכן הרי בכלים אלו "חוזר הכלי לבעליו", ואיננו נשאר בבעלות הכהן. לעומת זאת, ב"כלי ערבה וחלף וכיוצא בהן", הכלי איננו חוזר, והוא נשאר כדבר אחד עם הביכורים גם לאחר מכן.

לגבי הסיבה להבדל זה יש להסביר: במקרה של כלי מתכות, הרי כיון שהקשר ביניהם לבין הביכורים הוא רק מפני ההלכה ש"הביכורים טעונין כלי", לפיכך קשר זה בין הכלי לפירות הביכורים הוא רק לגבי קיום המצוה – הבאת ביכורים "בית ה' 149אלקיך"²⁸. לעומת זאת, במקרה של "כלי ערבה וחלף וכיוצא בהן", אשר יש ביניהם לבין הפירות קשר גם במציאותם הטבעית, ולפחות בערכם, הרי גם לעצם מחשבתם ככלי – "ביכורים טעונין כלי" – "מועיל" יותר כאשר הם הופכים לחלוטין למציאות אחת עם הפירות, בדומה לקליפתם של פירות הביכורים עצמם.

ו. דיוקי ניסוח בדברי הרמב"ם – בהתאם לשיטתו

לפי האמור לעיל יובנו יותר עוד מספר הבדלים ודיוקים בדברי הרמב"ם ובלשונו:

א) הרמב"ם משמיט את ההדגשה על האדם המביא – עשיר ועני, ומדבר רק על מעשה ההבאה בקשר ל"חפצא" של הביכורים, "הביאם בכלי מתכות .. הביאם בכלי ערבה וחלף..." – ודיוק זה מובן בפשטות לפי האמור לעיל.

ב) הרמב"ם משנה בדבריו מלשון המשנה (ומן הספרי והגמרא), "והסלים והביכורים נותנין (ניתנים)²⁹ לכהנים", באומרו "הרי הביכורים והסלים לכהנים" – כדי להדגיש, שהקשר ביניהם אינו רק לגבי הנתינה לכהן, אלא "הביכורים והסלים" כמציאות אחת שייכים לכהן.

ג) הרמב"ם הופך את הסדר המופיע במשנה "הסלים והביכורים"³⁰, ואומר "הביכורים והסלים"^* – למרות שהחידוש כאן הוא דוקא לגבי "הסלים" – כי הניסוח "הסלים והביכורים" נותן מקום לדייק ולהבין, שהסלים, המוזכרים תחילה, הם ענין נפרד מהביכורים, ולכן אומר הרמב"ם "הביכורים והסלים", ובכך מודגש שהסלים נמשכים וכרוכים כפרט של הביכורים.

ד) הרמב"ם מסיים את דבריו בהלכה "ואם נטמאו הביכורים אין הסלים לכהנים"³¹, וזאת בהתאם וכתוצאה ממשמעות דבריו בהלכה זו, שה"סלים" הם מציאות אחת עם הביכורים³², ולכן מצב הביכורים חשוב ומכריע לגבי הסלים³³.

149ז. שלימות הביכורים תלויה דוקא בכלי

אך עדיין יש להבין את הקשר, בפנימיות הענינים, לפחות, שבין הביכורים לבין הכלי, ובמיוחד ל"כלי ערבה וחלף":

ביכורים מדגישים את שיא השלמות, גם כפי שהם בעצמם, בגשמיות – "מראשית³⁴...", "אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ .. ואם הביא חוץ משבעת המינין לא נתקדשו"³⁵, וכן בכללות וברוחניות – "אינם נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד"³⁶, שהיא "ארץ אשר... תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"³⁷.

כך גם במינים עצמם, שעליהם להיות מהפירות המשובחים ביותר – "אין מביאין לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר, אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים, לפי שהן מן המובחר, ואם הביא .. לא נתקדשו"³⁸ –

ועם זאת אומרים, ש"ביכורים טעונין כלי", שקדושת הביכורים וקיום מצותם כרוכים בכלי והגבלה. יותר מכך: מדברי הרמב"ם בסוף הלכה זו "ואם נטמאו הביכורים (שאז נפגמת שלמות מצות הביכורים, ואין הנחה לפני המזבח³⁹), אין הסלים לכהנים", מובן, שכאשר הסלים אכן נשארים לכהנים, הרי זוהי שלמות הביכורים ומעלתם, ודבר זה אפשרי, כדלעיל, דוקא ב"כלי ערבה וחלף" – בדברים פשוטים הדומים לפסולת גורן ויקב!

כלומר, כיצד ייתכן, שדוקא בביכורים, אשר כשמם הם הראשונים והמעולים בשבח הארץ, שצריכים להיות מובאים לבית ה' אלקיך, ועד לפני מזבח ה' אלקיך, תהיה שלמותם תלויה דוקא בכלי, ובאופן גלוי יותר – דוקא בכלי ערבה וחלף?!

ח. חיבור הסל והביכורים – רמז לחיבור הגוף והנשמה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ידוע⁴⁰, שהביכורים הם רמז לישראל, כנאמר⁴¹ "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", כפי שמבאר הצמח צדק⁴² בהרחבה, שענין הביכורים רומז 150לנשמות ישראל כפי שהן בשרשן למעלה, אשר שם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"⁴³, ואף "קדמה" לתורה,

אשר על כן⁴² קובעת ההלכה שהביכורים קודמים אף לתרומה⁴⁴: למרות שהן התרומה והן הביכורים נקראים "ראשית"⁴⁵, כי הראשית של התרומה (אותיות "תורה מ'") היא ענין התורה, אשר על התורה נאמר⁴⁶ "ה' קנני ראשית דרכו", ואילו ראשית הביכורים היא רמז לישראל, שעליהם נאמר⁴⁷ "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה", וכשם ש"ישראל קדמו לתורה"⁴⁸, כך הביכורים קודמים לתרומה.

ואף־על־פי שהנשמה, כפי שהיא למעלה, "קדמה לכל דבר", היא דביקה באלקים חיים, כנאמר⁴⁹ "חי ה' .. אשר עמדתי לפניו" ועד לדרגת "טהורה היא" – אף־על־פי כן יורדת הנשמה כאן למטה דוקא ב"כלי", נשמה בגוף, המגביל את גילוי הקשר שלה עם הקדוש־ברוך־הוא, ויותר מכך – ה"כלי" מעלים ומסתיר על דבקות הנשמה באלקות.

שהרי ידוע, שהירידה הגדולה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כדאית, וזוהי ירידה לצורך עליה: דוקא על ידי ירידת הנשמה למטה בכלי הגוף היא מגיעה להתעלות כה גבוהה, עד אשר היא מתעלה על ידי כך לדרגה גבוהה אף יותר מכפי שהיתה בשרשה למעלה⁵⁰. על ידי כך מתגלית בה בחינת ה"ביכורים" האמיתית שבה, היותה מציאות אחת⁵¹, כביכול, עם עצמותו יתברך, ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד.

וכשם שהדבר הוא לגבי ירידת הנשמה למטה בכלל, כך הוא גם לגבי עבודת האדם כאן למטה בפרט: תכלית הכוונה בעבודת האדם אינה מתבטאת כל כך בעבודתו בענינים רוחניים – אהבה ויראה של הנשמה⁵² – אלא דוקא בקיום מצוות מעשיות⁵³. על ידי קיום מצוות במעשה בפועל, דוקא על ידי הכוח הנמוך ביותר של הגוף, כך שכל 151מציאות הגוף נעשית כלי וחלק של קדושת הנשמה – מגיעים לידי שלמות ההתעלות של הנשמה, באופן שגילוי עצמותו יתברך לעתיד לבוא⁵⁴ בזמן התחיה (="בית ה' אלקיך") יהיה דוקא לנשמות בגופים⁵⁵.

הסיבה לכך, כביאורו של אדמו"ר הזקן בתניא⁵⁶ על העולמות בכלל, ש"תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון", אשר הוא ה"תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו" כי "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים". ודוקא על ידי כך שעולם הזה התחתון נעשה דירה לו יתברך, לו לעצמותו, נגרמת עליה גם בסדר ההשתלשלות כולו, ואף בעולמות העליונים ביותר⁵⁷.

וכך גם לגבי הנשמה, שדוקא על ידי ירידתה למטה לעולם הזה התחתון – בכלי הגוף – כאשר היא מממשת את התכלית של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", וזאת דוקא על ידי פעולתה בעולם הזה, ואף שם דוקא בדרגת ה"תחתון" שבו, קיום המצוות במעשה, מגיעים לשלמות ה"טהרה" וה"קדושה"⁵⁸ לנשמה ולגוף גם יחד, ודוקא זוהי התעלותה, שנעלית יותר מדרגתה ומעלתה לפני ירידתה.

ט. עיסוק בהלכות ביכורים מחיש הגאולה

וכשם שזוהי המשמעות הרוחנית והפנימית של הביכורים, כך הוא גם בקיום מצות ביכורים כפשוטה, שהביכורים מובאים אל "בית ה' אלקיך", "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"⁵⁹, שזוהי שלמות קדושתם, דוקא בתוך כלי, וב"כלי" עצמו הם מתאחדים עם הכלי לתמיד דוקא בכלי הפשוט והפחות ביותר, שאין תחתון למטה ממנו – כלי ערבה וחלף.

ועל ידי העיסוק בהלכות ביכורים, כפי שהם בתורה אחת, בנגלה שבתורה ובפנימיות התורה⁶⁰, בזמן שבו לומדים וקוראים זאת בתורה, שהוא זמן הראוי להבאת הביכורים (כאשר "מביא וקורא") – "בשעת שמחה, מחג השבועות עד סוף החג"⁶¹, מחישים את קיום הברכה, שתהיה במילא⁶² מיד, 152ש"תשנה לשנה הבאה"⁶³, הבאת ביכורים בפשטות לבית המקדש השלישי,

שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, ושמחת בכל הטוב⁶⁴, ושמחת עולם על ראשם⁶⁵.