145

היו נותנין קלתותיהן לכהן", עקב ערכם הרב, בפשטות – ומשום כך הם שייכים לבעלים. לעומת זאת, העניים מביאים את הביכורים בכלים של "סלי נצרים", כי ידם אינה משגת להביאם בכלים יקרים, ובכוונתם לתת גם את הכלים – ולכן גם ה"סלים" שייכים לכהנים. וכך מובן יותר מדוע מביאה מכך הגמרא הוכחה לכלל "דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא", כי מפני שהוא עני, הרי הוא מביא ביכורים ב"סלי נצרים", ודוקא אז "אזלא עניותא" – גם ה"סלים" נשארים לכהן.

ואילו הרמב"ם מדגיש את ההבדל בין "כלי מתכות" לבין "כלי ערבה" בלי להזכיר את ההבדל בין עשיר לבין עני, ומכך נראה, שלדעת הרמב"ם, אין הדבר תלוי בכוונת הנותן (שתלויה בערכם הרב או המועט של הכלים, במיוחד כאשר "כלי מתכות" יכולים להיות יקרים ביותר⁸), אלא הדבר תלוי בסוג הכלי כשלעצמו – אם הוא "כלי מתכות" או "כלי ערבה וחלף".

ואם כן צריך לומר, שלפי שיטת הרמב"ם, כוונת הגמרא בהביאה את המקור לכלל "דאמרי אינשי בתר עניא..." מן המשנה בביכורים "עשירים מביאין...", אינה מפני שלגבי כליו של העני בכוונת הנותן לתת את הכלי לכהן, אלא מפני התוצאה של ההלכה: בדרך כלל, עני מביא ב"כלי נצרים", וסוג זה של כלים צריך להישאר לכהן.

– דעת הרמב"ם טעונה ביאור.

ב. ההבדל בהלכה תלוי

בכמות הפירות?

על הפסוק⁹ "ולקח הכהן הטנא מידך" נאמר בספרי: "מכאן אמרו: העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים – בסלי נצרים של ערבה קלופה, וסלים ניתנים לכהנים לזכות¹⁰ מתנה לכהנים".

המפרשים¹¹ מבארים את דברי הספרי: מהמלה "הטנא", המיותרת, לכאורה, לומדים שההלכה "ולקח הכהן" (ומעביר לבעלותו) היא דוקא "כשהוא טנא, סל בעלמא"¹², ולא כאשר אלה הם "כלי מתכות" וכדומה.

הסיבה לכך היא "לזכות מתנה לכהנים", כמבואר בתוספות יום־טוב¹³: כיון שביכורי הפירות של העניים הם "מעט", לכן קבעו שהעני