שיחה ב
130שיחה ב
א. הסיבות שלא לנדור המובאות ברמב"ם
נאמר בגמרא1: "כל הנודר אף על פי שהוא מקיימו נקרא חוטא, אמר ר' זביד מאי קרא (=מאיזה פסוק למדים זאת?) – "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"2, הא לא חדלת איכא חטא (=הרי שאם לא חדלת ונדרת ישנו חטא). כמו כן לומדים3 מגזירה שוה "חדלה חדלה" – "כתיב הכא (=נאמר כאן) כי תחדל לנדור4 וכתיב התם5 (=נאמר שם) שם רשעים חדלו רוגז" – אשר "כל הנודר6
ב אף על פי שמקיימו7 נקרא רשע".
שני הלימודים מובאים להלכה בטור ושולחן־ערוך8: "כל9 הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא"10 לעומת זאת, הרמב"ם א) לא מביא בהלכות נדרים את הלימודים האמורים11. ב) הוא מביא מאמר 130חז"ל12 שלישי אודות החסרון לנדור – בסוף הלכות נדרים אומר הרמב"ם "כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו".
וצריך ביאור: מדוע הרמב"ם אינו מביא את הלימודים הנ"ל מהפסוקים, אלא רק את האמור "כל הנודר כו'" – שעליו לא מובא כל פסוק13?
גם צריך להבין: ענין זה, שיש להמנע מלנדור, נאמר ברמב"ם כבר קודם, בהלכות דעות14, כשכותב כיצד צריכה להיות הנהגת האדם בכלל בנוגע לדברי העולם – מאלו צריך להתנזר ומאלו אין צורך – וזה לשונו: לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים15 לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".
ולא מחוור: מדוע הוא לא מביא שם את החיסרון בנדרים שבמאמרים הנ"ל, ש"כל הנודר... נקרא חוטא (פושע), כאילו בנה במה"? – הרי אלו חמורים יותר מהטענה לא דייך...
ב. מדוע מצטט הרמב"ם רק
מחצית מדברי ר' נתן?
הדבר יובן בהקדים ביאור דברי הרמב"ם בהלכה הנ"ל: "כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו".
131המקור להלכה זו, הוא מאמר רבי נתן המובא כמה פעמים בש"ס16, אותו מסיים רבי נתן: "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן"17. ואין מובן: מדוע לא מביא הרמב"ם גם את סיום המאמר, המבטא יותר את גודל החטא כאשר האדם לא נשאל על הנדר (ובמילא – מקיימו), שכאשר מקיימים את הנדר18 – כאילו מקריבים קרבן על הבמה19?
התמיהה גדלה לאור העבודה – שבטור ושולחן ערוך20 הדבר כן21 מובא22!
הרדב"ז23 מסביר, שאת המשך המאמר של רבי נתן "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן" מפרש הרמב"ם באופן הבא: "אם הוא ירא שמא יבא לידי מכשול ומקיים נדרו ואינו שואל 132עליו הוי (=הריהו) כאילו הקריב עליה קרבן, אבל אם ברי (=ברור) לו שלא יבא לידי מכשול – אם רצה לקיים יקיים".
אך לכאורה לא "חלק" לפרש כך ברמב"ם: א) מפשטות לשון הרמב"ם "כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו..." משמע, שכשם שתחילת המאמר עוסק בכל צורה של נדר ("כל הנודר"), כך גם ההמשך "אם עבר ונדר" פירושו – בכל אופן שהוא, הן אצל "ירא שמא...", והן גם אצל מי ש"ברי לו..."24.
ב) כיצד יתכן ברי לו שלא יבוא לידי מכשול – הרי אמרו חז"ל במשנתם25 "אל תאמין בעצמך", והם אסרו על האדם להעמיד את עצמו בנסיון26.
ג. הרמב"ם מבדיל בין "נדרי איסר" ו"נדרי הקדש"
לכאורה ניתן לתרץ זאת על פי דיוק לשון הרמב"ם "כל הנודר כאילו בנה במה" – שלא כבכמה מקומות בש"ס27 (ובדומה לכך בשולחן ערוך28) בהם נאמר "הנודר" סתם – ויש לומר כוונת הרמב"ם בזה:
הרמב"ם ממשיך ומסיים את ההלכה, "ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו... במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן...". מכך שהרמב"ם מחלק בין נדרי איסור ונדרי הקדש רק בחלק השני של ההלכה – לגבי "ואם עבר ונדר", שאז בנדרי איסור "מצוה להשאל על נדרו", ואילו ב"נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק" – ולא בחלק הראשון של ההלכה "כל הנודר" (מלכתחילה) – מוכח, שהענין הראשון ("כל הנודר כאילו בנה במה") הוא לא רק ב"נדרי איסר", אלא גם ב"נדרי הקדש".
[וכך נאמר בפירוש ב'פרישה'29, שמאמר רבי נתן מדבר אפילו אודות נדרי צדקה, כי "אף על גב שמצווה 133הוא ליתן צדקה, מכל מקום כשהוא נודר ומחייב את עצמו בנדר נראה כאילו הוא מוסיף על מצות השם יתברך, כאילו אין השם יתברך השלים חוקיו במה שציוה אותנו"].
ולכן הרמב"ם מדייק "כל הנודר" – לכלול בכך גם את נדרי הקדש30.
לפי זה מתורץ גם מדוע הרמב"ם לא מביא את המשך דברי ר' נתן "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן": היות ו"כל הנודר כאילו בנה במה" מוסב גם על נדרי הקדש – הרי אם הרמב"ם היה ממשיך "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן", היה זה בסתירה להמשך דבריו "במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם". שכן, אם קיום הנדר נחשב תמיד "כאילו הקריב עליה קרבן" – כיצד יתכן לומר אודות נדרי הקדש "מצוה לקיימן"?!
[ועל פי זה מתורץ מה שהרמב"ם לא מביא "כל הנודר כאילו בנה במה" בהלכות דעות, משום ששם מדובר אודות פרישות מענייני העולם ונדרי איסור; אך לא מדובר שם אודות נדרי הקדש].
ברם, עדיין נותר לא מובן: מכיוון שגם נדרי הקדש נחשבים "כאילו בנה במה" – מדוע מצוה התורה להשאיר את ה"מכשול לפניו" (ה"במה") ולא לבטל אותה, על־ידי שיישאל על נדרו (כמו בנדרי איסור*)?
ד. הסברות השונות מהו חסרון וחטא הנודר
ויש לבאר בכל זה – בהקדם:
134הענין של "כאילו בנה במה" נאמר ברמב"ם – וכך גם בגמרא – רק לגבי נדרים ("כל הנודר"), אך לא לגבי שבועות [על אף שבכמה מקומות בהלכות נדרים כולל הרמב"ם את שניהם31, "הנודר או הנשבע...". יתר על כן: בהלכות דעות, כאשר הרמב"ם מדבר כאמור אודות החיסרון לאסור על עצמו דברים המותרים, הוא כולל נדרים ושבועות ביחד].
הדבר מוכח מסוף הלכות שבועות, שם אומר הרמב"ם: "וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל", וממשיך "ואם עבר ונשבע (בדומה ללשונו לגבי נדר בסוף הלכות נדרים: "ואם עבר ונדר") שיצטער..." – ואינו אומר על כך "כאילו בנה במה".
הרגצ'ובי32 מסביר זאת: דגבי שבועה דהוא איסור גברא ולא חל האיסור על שום דבר לא שייך לומר כאילו בנה במה33 דהאיסור הוא השבועה ולא דבר אחר".
ההסבר בזה:
בטעם הדבר, מדוע נאמר כי מי שנודר "כאילו בנה במה", אומר הר"ן34: "נראה בעיני דלהכי מדמינן לה לבונה במה משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד, דרחמנא אסריה במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה" (=לכך מדמים אותו לבונה במה, כי הנודר סבור שהוא עושה מצוה, שה' אסר עליו דברים אסורים וגם הוא אוסר על עצמו). ועל כך אומרים "דטעי, דאדרבה לבונה במה דמי דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים, אזהריה דלא לוסיף עליה לבנות במה ולהקריב בחוץ, הכא נמי נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא פשע (=אך הוא טועה, ואדרבה, כמוהו כבונה במה – כמו ששם ברור שה' ציוה להקריב קרבנות בפנים (במקדש), אך הזהיר שלא להוסיף על כך לבנות במה ולהקריב בחוץ, כך גם כאן: ברור שה' אסר עליו דברים האסורים, אך בהוסיפו על מה שאסר ה' הוא פושע), כענין שאמרו בירושלמי בפרק 'פותחין'35: לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".
את ההסבר האמור ניתן לפרש בשני אופנים – במה מתבטא חסרון וחטא הנודר: א) בפעולת הגברא, שהוא אוסר על עצמו ענינים שהתורה לא אסרה עליו. ב) בחפצא, בכך שעל־ידי הנדר שלו נוצר חפץ של איסור, שהתורה לא אסרה.
[בסגנון אחר קצת: האם האיסור הוא מצד הפועל והפעולה, או מצד הנפעל].
134וגם בנדרים ליתן צדקה, ובכלל נדרי הקדש – על אף ששם לא נוצר חפצא של איסור, ניתן (על פי דברי הפרישה36 הנ"ל סעיף ג') לפרש את החסרון בכך בשני אופנים (בדומה לאמור בנדרי איסור): א) החסרון הוא בעצם הנדר – מעשה הגברא, שהוא מוסיף על מצות השם יתברך (הוא מחייב את עצמו בצדקה וכיוצא בזה) במה שהקדוש־ברוך־הוא לא חייב אותו; ב) החסרון הוא מצד הנפעל – נוצרה חלות חיוב חדשה של צדקה וכדומה על נכסיו (בדומה להנ"ל בנדרי איסור, שהוא יצר חפץ של איסור).
ה. לפי הרמב"ם החסרון בנדר – יצירת "חפצא" של איסור
על פי זה יומתק דיוק הלשון – בגמרא וברמב"ם – "כאילו בנה במה", לא כמו הלשון בשולחן ערוך "כאילו בונה במה"37, שיש לפרשו:
"כאילו בונה במה", מדגיש את החסרון בגברא העוסק בבניה בלתי רצויה (העלולה להביאו38 לאיסור הקרבה בבמה39);
אך הרמב"ם אומר "כאילו בנה (ונעשית מציאות – חפצא – ) במה", הוא יצר חפצא (שהיא הכשר38 להקרבה) אסורה.
לפי זה מובן גם דיוק לשון הרמב"ם "ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו". שלכאורה: לפי פירוש הרדב"ז (הנ"ל סעיף ב')40, שהמכשול הוא בכך שהוא עלול לעבור על נדרו, היה על הרמב"ם לומר "כדי שלא יבוא לידי מכשול"41, או בדומה ללשון הגמרא42 "כדי שלא יבוא לידי תקלה", וכיוצא בזה.
אלא בכך מדגיש הרמב"ם, שהחסרון כאן הוא (לא מצד הגברא, שהאדם עלול לבוא לידי תקלה ומכשול, כי אם) התהוות של חפצא, וחפץ כזה ("שלא) 135לפניו" – החפץ האסור שהוא יצר על ידי נדרו.
והטעם שהרמב"ם מפרש כך – הוא מחמת עצם העובדה שהגמרא אומרת זאת ("כאילו בנה במה") רק בנוגע לנדר, ולא בנוגע לשבועה, שכן: אם מצד מעשה הגברא, הרי הדבר דומה גם בנוגע לשבועה.
ו. תירוץ דברי הרמב"ם בהתאם לאמור
לפי זה מובן גם החילוק בין דברי הרמב"ם בהלכות דעות והלכות נדרים:
בהלכות דעות מדבר הרמב"ם אודות (פעולות ה)גברא, שזה כולל כמה ענינים: החל מההנהגה הכללית של פרישה מדרכי העולם באופן ש"לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה... וכיוצא בהן", אשר "דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר..."; ובדומה לכך בענינים פרטיים "שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו תורה בלבד, כנ"ל, שלגבי ענין זה שווים נדרים ושבועות (כמו שהרמב"ם ממשיך שם), כי, פרישות הגברא מ"דברים המותרים" – אין כל הבדל באיזו דרך היא נעשית44;
לעומת זאת בהלכות נדרים מדבר הרמב"ם אודות החסרון מצד החפצא, שהוא יצר דבר איסור. לכן הוא אמר דוקא שם "כאילו בנה במה", ולא לגבי שבועות, כנ"ל.
וזהו גם הטעם מדוע הרמב"ם לא מביא כאן "כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא" או "נקרא רשע", מכיוון שבהלכות נדרים מדבר הרמב"ם רק אודות החידוש והענין המיוחד לגבי נדרים – כלומר, מה שהנודר יוצר חפץ של איסור (ולכן "כל הנודר כאילו בנה במה, כנ"ל), מה שאין כן זה ש"נקרא רשע" ו"נקרא חוטא", שם ותואר הגברא, אינו ענין מיוחד ביחס לנדרים, ובדומה לנאמר בגמרא45 "כל היושב בתענית נקרא חוטא".
ותוכן ענין זה – החטא שיש בנדרים מצד הגברא – מביא אכן הרמב"ם בהלכות דעות, ש"המהלך בדרך זו (שהוא פורש מענייני העולם) נקרא חוטא", ובהמשך לזה: "לפיכך ציוו חכמים... ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים... (ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית46)".
136ז. הייחוד בנדרי הקדש היוצרים "חפץ של מצוה"
על פי כל זה יובן גם החילוק בין נדרי איסור ונדרי הקדש:
בנדרי איסור, שעל־ידי הנדר שלו נעשה חפצא של איסור, ובמילא הוא עשה חפצא המהווה "מכשול לפניו" – לכן "מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו".
לעומת זאת בנדרי הקדש, הנדר שלו יצר (לא חפצא של איסור, כי אם אדרבה) חלות חיוב של צדקה (וכיוצא בזה בשאר הקדשות); ולכן החפצא אינו ענין של "מכשול לפניו" – אדרבה, זהו חפצא של מצוה, "מצוה לקיימן".
וזהו גם הדיוק בהשוואה "כאילו בנה במה": בנין במה, באם הוא נעשה מלכתחילה לא לשם פעולה אסורה – אין בו כל איסור47. אין זו אלא הכנה בלבד48 לפעולות בבמה, העשויות להוות איסור (הקרבת קרבן) או מצוה (מקום כבוד לאביו ורבו, קריאה בתורה, אמירת דברי התעוררות ממקום "גבוה" – כלשון הכתוב49: "על הר גבוה עלי לך... הרימי בכח קולך... וכיוצא בזה), או דבר הרשות וסתם.
ולכן לא מביא כאן הרמב"ם את הפסוק המפורש50 "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", שזו מצות עשה מן התורה לקיים את נדרו, כמו שהרמב"ם אומר קודם51, אלא מכיוון שהם "נדרי לה'"52, זה (לא איסור וחיוב פרטי שלו, אלא הדבר) נעשה ענין לה'53, לכן – "אשלם".
ח. הלימוד מהאמור בנוגע להבטחת הגאולה על־ ידי הקב"ה
בנוגע לענין שהזמן גרמא, שבע 137דנחמתא – שבועת54 הקדוש־ברוך־הוא להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, ובכלל על הגאולה55, זהו ענין שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח, ויתירה מזו – קשר את עצמו כביכול בשבועה, ויתר על כן: על־ידי זה נעשה בחפצא של העולם – מכיוון שדיבורו של הקדוש־ברוך־הוא חשיב מעשה, אשר – מצד המציאות של העולם "נדרש" שבני ישראל ייכנסו לארץ ישראל, ושתבוא הגאולה האמיתית והשלימה על־ידי משיח צדקנו.
ולכן, כאשר רק בני ישראל יעשו תשובה הרי "מיד הן נגאלין"56, ולא ייתכנו כל מניעות ועיכובים חס ושלום מצד משהו בעולם, שכן אדרבה – העולם דורש שתבוא הגאולה, ותבוא במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 130
- 1. נדרים עז, ב.
- 2. פרשתנו כג, כג.
- 3. נדרים כב, א.
- 4. והיינו (ראה דרישה שבהערה 9) דמהפסוק (הנ"ל) עצמו יודעים שנקרא "חוטא" (ראה פרש"י* שם ד"ה כי תחדל "מכלל דאי נדר... איכא חטא". ועד"ז בר"ן שם ד"ה ויליף), ומהגז"ש ד"חדלה חדלה" (שהובא בפנים) ילפינן דנקרא (גם) "רשע". וראה הלשון והסדר בטושו"ע שנסמן לקמן הערה 8; וראה בהנסמן בהערה 10.
- 5. איוב ג, טז.
- 6. כ"ה גירסת הע"י. וכ"ה בהגהות הב"ח בגמרא שם.
- 7. להעיר מלשון רש"י הנ"ל "דאי נדר ועבד לי'", היינו – שקיים הנדר. ובפרש"י שם דף עז (ד"ה הא לא חדלת) כתב "אלא נדרת" ותו לא.
- 8. יו"ד ר"ס רג. וראה לבוש שם.
- 9. כ"ה הלשון בשו"ע. ובטור שם מעתיק לשונות הגמרא. וראה דרישה שם סק"א.
- 10. ב' הענינים – ראה ט"ז שם סק"א דתלוי אם מצא פתח לחרטה או לא. ובקרבן נתנאל לרא"ש נדרים פ"א ס"ח (אות ב), דהא דנק' רשע הוא בנדרי איסור ש(בדרך כלל) נודר מחמת כעס (משא"כ בנדרי הקדש, דנק' רק "חוטא"). וכדבריו משמע לכאורה מפשטות המשך הגמ' שם (כב, א). וכן משמע מרמב"ם שבהערה הבאה.
- 11. קושיא גמורה אינה, כי בנוגע לרשע י"ל דנכלל* במ"ש בפ"א הכ"ה־כו "כנדרי רשעים כו' חייב כו' אסור כו' כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום שאין הכשרים נודרים בדרך אסור וכעס", ובכלל
- . וידועה השקו"ט אם הפירוש דמס' נדרים (גם עד דף כב) הוא מרש"י – ראה יד מלאכי כללי רש"י ותוס' כו' אות ו. שם הגדולים להחיד"א מע' גדולים מערכת רש"י. שד"ח (כרך ט) כללי הפוסקים סי' ח אות ד.
- . ואף שבנוגע לנזירות ("שהוא נדר מכלל נדרי איסור" – רמב"ם ריש הל' נזירות) כתב הרמב"ם (סוף הל' נזירות) "האומר הריני נזיר .. ה"ז רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא" – דוחק לומר דסמיך ע"ז ושלכן אינו מביא בהל' נדרים (שלפנ"ז) ד"נק' רשע .. חוטא" מאתים מנה דמובן שהוא חוטא. אבל עדיין צריך ביאור, דהו"ל לכתוב ענין זה (דהוי רשע וחוטא) בפני עצמו. [וכבש"ס שם (כב, א) שמבאר שנק' רשע מגז"ש (וגם דנקרא חוטא – ראה הערה 4), אף שמפורש במשנה (שם ט, א)** "כנדרי רשעים כו' כשרים כו'" (שהובא ברמב"ם הנ"ל), שרק "רשעים" נודרים (וראה השקו"ט בגמ' שם (ט, א־ב))] – להדגיש חומר ענין הנדרים, כדי שיהי' אדם נזהר בהם (וע"ד שמביא בסוף הל' נדרים (מובא לקמן בפנים) דהוי "כאילו בנה במה")
עמוד 130
- 12. נדרים כב, א. נט, א. ס, ב. יבמות קט, ריש ע"ב. וגיטין מו, רע"ב (וכנסמן במסורת הש"ס). ברדב"ז הל' נדרים (וכן בסוף הל' שבועות) ציין המקור לדברי הרמב"ם "בפרק הנודר מן הירק"* (והוא בנדרים נט שם), ועד"ז בצפע"נ שם: כן מבואר בנדרים דף נט ע"א עיי"ש. ובפשטות כוונתם כי שם דוקא הובא מאמר ר"נ ע"ז ד"קונמות מצוה לאיתשולי עליהן משום דר"נ כו'" המפורש ברמב"ם כאן.
- 13. ברמב"ם, וגם לא בש"ס (מקומות שבהערה
- 14. פ"ג ה"א.
- 15. ירושלמי נדרים פ"ט ה"א (בשינוי ל' קצת).
- . ומובא בגמרא (שם כב, א) – בהמשך למ"ש ש"נק' רשע" אף אנן נמי תנינא כנדרי רשעים כו'.
- . אבל בכס"מ שם: פרק קונם (והוא שם דף ס). ובמגדל עוז שם ציין לב' מקומות הנ"ל, ומסיים "ומייתי לה בכמה דוכתי". וראה לקמן הערה 27.
- 12. . ולהעיר, שבפרש"י יבמות (שם ד"ה כאילו בנה) – על מרז"ל הנ"ל "כאילו בנה במה", כתב "דחוטא הוא דכתיב וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל והי' בך חטא". ובתוד"ה הנודר (יבמות שם. גיטין שם) הביא, די"מ דנפקא לן חדלה חדלה (ע"ש).
עמוד 131
- 16. ראה לעיל הערה 12.
- 17. כ"ה בנדרים כב, א (לגירסת הע"י), יבמות וגיטין שם. ובנדרים נט, א. ס, ב (וכ"ה בפרש"י שם כב, א ד"ה ברישא פתחינן) – "כאילו מקטיר עלי'".
- 18. ראה ר"ן נדרים (כב, א) ד"ה והמקיימו "כלומרשאינונשאלעליוכאילוכו'".ועד"זברש"י גיטין שם ד"ה והמקיימו (וד"ה שלאח"ז). וראה גם פרש"י יבמות שם ד"ה כאילו הקריב. תוס' רי"ד גיטין שם. וראה הלשון בטור ובשו"ע שבהערה 20.
- 19. ואין לתרץ לפי שהרמב"ם (בספר היד) אין ענינו להעתיק כל הלשון דמרז"ל כ"א רק מה שנוגע להלכה. והנפק"מ להלכה מדברי ר"נ ד"המקיימו כאילו הקריב עלי' קרבן" הוא שצריך להשאל על נדרו (כבנדרים נט שם. וראה מקומות שבהערה שלפנ"ז), וזה כתב בפירוש כי מכיון שהרמב"ם מביא התחלת המאמר "כל הנודרכאילובנהבמה",להדגישחומרעניןהנדרים בכדי שיהא האדם זהיר מלנדור, הו"ל להעתיק גם סיום מאמרו, שמביא גם לתוס' זירוז שלא לנדור נוסף על אשר אם עבר ונדר שישאל עליו.
- 20. יו"ד סי' רג ס"ג. וכן הובא בראב"ד סוף הל' שבועות. סמ"ג מל"ת רמב בסופה.
- 21. ההוספה בטושו"ע "הנודר כאילו בנה (בונה) במה בשעת איסור הבמות" הוא (בלשון הב"ח שם) "לפי שהרא"ש (נדרים כב) פירש כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות (לכן כתב רבי' כו')". וכ"ה ברש"י יבמות וגיטין שם: ר"ן נדרים שם (ראה ב"י וב"ח לטור שם). וי"ל (וראה ב"ח שם) שמביאו – כדי לשלול הפירוש (רש"י נדרים כב, א) כאילו בנה במה "לעבודת כוכבים"*. וברמב"ם י"ל דלא פירשו, כי מעתיק דברי התלמוד כצורתם וכלשונם (וראה יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ה). ולהעיר שהרמב"ם מקדים אמרו חכמים.
- 22. עוד שינוי בין הרמב"ם וטושו"ע: ברמב"ם באה ההלכה ד"כל הנודר כאילו בנה במה" בסוף הל' נדרים, ובטושו"ע – בתחלת הל' נדרים. ויש לומר ע"פ המבואר כמ"פ החילוק בין הרמב"ם והשו"ע (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 402. ועוד), דהשו"ע ענינו בכדי שהאדם ידע את המעשה, ולכן מתחיל בחומר ואזהרת הנדרים, שנוגע למעשה בפועל שאינו רצוי להדיר (ואיזה נדרים משובחים – ראה לקמן שוה"ג להערה 30). ורק אח"כ באו פרטי הלכות נדרים: משא"כ ספר היד להרמב"ם הוא כמ"ש בהקדמתו "חיבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כולה .. שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה כו'", היינו לימוד וידיעת הדינים. ולכן כתב הסדר כמו שהוא בידיעת הדינים, שמתחיל בהגדרת ענין הנדרים, פרטי הדינים דנדרים, ולבסוף ההלכות – מוסיף בנוגע למעשה, מתי לנדור או שאין לידור כלל וכו' (ועד"ז הוא בסוף כל הלכה שבספר הפלאה. וכ"ה בכ"מ ברמב"ם).
- 23. סוף הל' שבועות. וראה גם מגדל עוז שם.
- . ולהעיר מרש"י סוטה ד, סע"ב (ד"ה במה) – וראה תוס' שבהערה 13 – זהר חדש רות צ, סע"ד.
עמוד 132
- 24. אלא שי"ל, דלא קאי על זה שנודר "כדי לכונן דיעותיו ולתקן מעשיו כו'" (שבסוף הל' נדרים שם הכ"ג), שעליו כתב (שם) "הרי זה זריז ומשובח", אלא "שלא ירבה (אדם) בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם". ואח"כ מוסיף "כל הנודר" – היינו שאר כל הנודרים (שלא באופן הנ"ל). אבל דוחק הוא. וראה לח"מ סוף הל' ערכין. וראה לקמן הערה 30.
- 25. אבות פ"ב מ"ד.
- 26. סנהדרין קז, רע"א. ובכל יום מבקשים (בברכת השחר) אל תביאני לידי נסיון (ברכות ס, ב).
- 27. נדרים כב שם. יבמות וגיטין שם. אבל בב' המקומות האחרים בנדרים שם "כל הנודר".
- 28. ובטור הובא מאמר ר"נ בתוספת "כל". ולהעיר מב"י שם שהביא המאמר "מפ"ג דנדרים" והעתיק תיבת "כל".
- 29. לטור יו"ד שם סק"ז. ודוחק גדול לומר שכתב כן רק בנוגע לצדקה ולא בנוגע לשאר נדרי הקדש. וראה שם סק"ח וסקי"א. ולהעיר מאגודה (הובא בברכ"י לשו"ע יו"ד שם ס"ה): הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע יש מפרשים אפילו בנודר בעת צרה דהא על כל הנדרים מייתי לה. וראה טושו"ע יו"ד שם ס"ד בנוגע לצדקה.
עמוד 133
- 30. דאף שבא בהמשך לב' הלכות שלפנ"ז שמדובר בנדרי איסור, הרי מזה שהתחיל זה בהלכה בפ"ע משמע שכולל הכל. ואף שכתב (הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ב) "שההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהי' כילי כו'", הרי מסיים שם "אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום הרי התורה העידה ואמרה כו' לא יהי' בך חטא". והיינו לאדם שמרגיש בעצמו כילי כו', גם עליו אומרים שאם לא הקדיש כו' אין בכך כלום. אבל לאדם שאינו כילי ואינו צריך לנדור להקדש כדי לכוף יצרו – עליו אומרים "כל הנודר כאילו בנה במה" (וראה לח"מ שם). והרי גם בנדרי איסור כתב הרמב"ם (הל' נדרים שם הכ"ג – הובא בלח"מ הנ"ל) ד"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח", ואעפ"כ ממשיך בהכ"ד ואילך ש"לא ירבה אדם בנדרי איסור כו' כל הנודר כאילו בנה במה כו'"* וראה לעיל הערה 24.
- *. ראה תוס' רי"ד נדרים (ס, ב) שע"י השאלה עוקר (גם) נדר שנתקיים "שלא יתחשב כמקריב קרבן בבמה בשעת איסור הבמות והאיסור שנהג נמצא שנהג בו בלא נדר". וראה גם צפע"נ לרמב"ם סוף הל' נדרים.
- . משא"כ בטושו"ע שם שהתחלת הסימן היא בהחסרון ושלא ינדור, ואח"כ בא (בס"ג) אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן כו'. ולבסוף (ס"ז) מי שנדר נדרים כדי לכונן דעתו כו' (שברמב"ם הכ"ג־כד) – נדר הרצוי. ולהעיר שהכותרת להסי' בשו"ע: איזה דברים משובחים (ואח"כ) ואיזה הם מגונים.
עמוד 134
- 31. ראה שם פ"א ה"ד (לגבי המצוה לקיים). וראה פ"ד הי"א. פ"ה הי"ד־טז, וכו"כ פעמים בפרקים שלאח"ז.
- 32. צפע"נ סוף הל' שבועות.
- 33. להעיר גם מחדא"ג מהרש"א יבמות שם סד"ה בהפרת נדרים.
- 34. נדרים כב שם (הובא במפרשי הטור שם). וראה עד"ז תוס' רי"ד גיטין שם.
- 35. נסמן בהערה 15.
עמוד 134
- 36. שבא לבאר דברי הר"ן הנ"ל בפנים.
- 37. ובפרישה לטור שם סק"ז נעתק הלשון "כאילו בונה במה". אבל צ"ע אם אפשר לדייק כזה בדפוסים.
- 38. ראה חדא"ג מהרש"א יבמות שם ד"ה הנ"ל בתחלתו (אבל הוא כתב זה כעוד ביאור על ההשוואה "כאילו בונה במה", ולא כדברי הר"ן). וראה הערה הבאה. וראה לקמן ס"ז.
- 39. ראה פרש"י גיטין שם ד"ה כאילו הקריב יהא מכשול לפניו"; נוצר43 כאן "מכשול "וגמר עונו שלם". אבל בפרש"י יבמות שם ד"ה כאילו הקריב קרבן – "שעבר עליו שתי עבירות". וראה ר"ן נדרים (כב שם) ד"ה ברישא "כאילו בנה במה כו' שאין העבירה גדולה כ"כ כו'" (וראה תוס' רי"ד גיטין שם). ובמאירי "שהנדרים כל שאינו רואה לעצמו צורך בהם יש בהם סרך עבירה". וראה ר"ן (ס, ב) ד"ה כמאן "כיון דכי נדר לאו שפיר עבד כדר' נתן". ובפרש"י שם ד"ה כרבי נתן "הואיל ועבד איסורא כו'". ואכ"מ.
- 40. וכן משמע במגדל עוז שנסמן לעיל שם. וכן מובן בשו"ת מהרי"ק שורש נב. סמ"ג שם. ועוד.
- 41. ע"ד הלשון בסמ"ג שם: פן יבא לידי מכשול.
- 42. נדרים ט, ריש ע"ב; י, רע"א – אבל שם אינו לענין נדרי איסור.
- 43. ראה פרישה שם "לפי הירושלמי הנודר אינו עושה איסור מצד עצמו רק משום דלמא לא יוכל לקיימו אבל רבי נתן סבר שעושה איסור מצד עצמו כו'". אבל לפי ביאורו (בנוגע לצדקה) אפ"ל שזה בעיקר מצד פעולת הגברא (כנ"ל בפנים ס"ד), משא"כ בהמבואר בפנים שהוא מצד החפצא "מכשול לפניו".
עמוד 135
- 44. וגם אם פורש עצמו (סתם) גם לא ע"י נדר ושבועה, ובכלל זה היושב בתענית – ראה רמב"ם שם (הובא לקמן בפנים בסוף הסעיף).
- 45. נדרים י, א. וכ"ה בתענית יא, א.
- 46. וראה לח"מ שם.
עמוד 136
- 47. ראה רמב"ם הל' בית הבחירה (פ"א ה"ג) "כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן", דאסור גם לבנות בית לה' במקום אחר, לא רק איסור הקרבה בבמות (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 501 הערה 12), אבל עכ"פ צ"ל בית לה'. ואכ"מ.
- 48. ראה לעיל הערה 39־38.
- 49. ישעי' מ, ט.
- 50. פרשתנו כג, כד.
- 51. הל' נדרים פ"א ה"ד. ולהעיר דשם כולל נדרי איסור עם נדרי הקדש (וראה רדב"ז שם). ועד"ז בסהמ"צ מ"ע צד (וראה רמב"ן בסהמ"צ שם). וראה מפרשי סהמ"צ שם. צפע"נ להרמב"ם סוף הל' נדרים [ובהכותרת להל' נדרים לא חילק וכתב (מצוה א) "שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר"]. אבל במנין המצות שבריש ספר היד מ"ע צד כתב המצוה רק בנדרי הקדש "לקיים אדם כל מה שיוציא בשפתיו מקרבן או צדקה וכיוצא בהם", ומביא (רק) הכתוב "מוצא שפתיך תשמור ועשית". ומדברי הרדב"ז הנ"ל מובן, שלכן גם ביד הביא ב' הפסוקים. ואכ"מ.
- 52. משא"כ נדרי איסור גם כשנודר "לכונן דעותיו ולתקן מעשיו" שאז הרי זה "זריז ומושבח" – הרי "דרך עבודה לשם הן" (רמב"ם הל' נדרים פי"ג הכ"ג) ולא "נדר לה'".
- 53. ראה כס"מ כאן: דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו כו'. די"ל שכוונתו כנ"ל (בפנים).
עמוד 137
- 54. להעיר מפרש"י עה"ת ואתחנן בתחלתו ד"ה בעת ההיא "שמא הותר הנדר", ובחוקת כ, יב בסופו ד"ה לכן לא תביאו פי' "בשבועה".
- 55. ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ה ע' 315 ובהערה שם. (ע"פ שיחת כ"ף מנ"א תשד"מ)
- 56. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
נדרים ע״ז ב - הטקסט מספריא
בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב, עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה.
אָמַר רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, נִשְׁאָלִין נְדָרִים עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה, וּבַשַּׁבָּת, וּבִקְרוֹבִים, וַאֲפִילּוּ הָיָה לָהֶן פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם.
עוֹמֵד? וְהָתַנְיָא: יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה. מִיעְקַר נִדְרָא בָּעִינַן, וּבָעֵי עַיּוֹנֵי, אַהָכִי יָשַׁב. וְרַב נַחְמָן סָבַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וַאֲפִילּוּ מְעוּמָּד.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין, וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל וּבְעִי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטָאת. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא. אָמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא — ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, הָא לֹא חָדַלְתָּ — אִיכָּא חֵטְא.
תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כׇּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי, אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי״, ״אֵין זֶה נֶדֶר״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״יָפֶה עָשִׂית״, וְ״אֵין כְּמוֹתֵךְ״, וְ״אִם לֹא נָדַרְתְּ, מַדִּירֵךְ אֲנִי״ — דְּבָרָיו קַיָּימִין.
לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשַׁבָּת ״מוּפָר לִיכִי״, ״בָּטֵיל לִיכִי״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ: ״טְלִי וְאִכְלִי״, ״טְלִי וּשְׁתִי״, וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ.
תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, בַּחוֹל מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָכָם שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן בַּעַל, וּבַעַל שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן חָכָם — לָא אָמַר כְּלוּם.
דְּתַנְיָא: ״זֶה הַדָּבָר״ — הֶחָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר. שֶׁיָּכוֹל: וּמָה חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר — מַתִּיר, בַּעַל שֶׁמֵּפֵר — אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּתִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר:
in a side room [kitona] of the study hall, while standing, alone and at night.
Rabba said that Rav Naḥman said: The halakha is that one can request the dissolution of vows even when the halakhic authority is standing or alone, i.e., without a court of three, as long as he is a halakhic authority, and that one can do so at night, on Shabbat, and by relatives, and even when those requesting dissolution on Shabbat had the opportunity to do so while it was still day, i.e., before Shabbat.
The Gemara raises a difficulty with this ruling: Can a judge dissolve a vow while standing? But it is taught in a baraita that Rabban Gamliel alighted from a donkey, and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, and sat, and dissolved a man’s vow for him. If one can dissolve a vow while standing, why did he sit? The Gemara explains: Rabban Gamliel holds that one must broach dissolution based on regret. In other words, a halakhic authority does not dissolve vows directly, but must prompt the one who took the vow to concede that he regrets having taken the vow in the first place. We require that the vow be uprooted, and he needed to examine the case; therefore, he sat down. But Rav Naḥman holds that one need not broach dissolution based on regret, and therefore a halakhic authority can dissolve the vow even while standing.
Rava said to Rav Naḥman: Master, see that Sage who came from the West, Eretz Yisrael, and who said: The Sages attended to the dissolution of a vow taken by the son of Rav Huna bar Avin, and they dissolved his vow and said to him: Go and request mercy for yourself, for you have sinned by taking a vow. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra teaches: With regard to anyone who takes a vow, even if he fulfills it, he is called a sinner. Rav Zevid said: What verse teaches this? It is: “But if you refrain to vow, it will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23). It may be inferred that if you did not refrain from taking vows, there is sin.
§ It is taught in a baraita: One who says to his wife: Any vows which you will vow, I do not want [ee efshi] you to vow, or one who wants to nullify a vow and says: This is not a vow, has not said anything, as this is not a valid formula of nullification. If he says: You have done well, or: There are none like you, or: If you had not taken a vow, I, myself, would have taken a vow to obligate you in this, his statement is substantial, and the vow is ratified.
A man should not say to his wife when nullifying her vows on Shabbat: It is nullified for you, or: It is canceled for you, in the manner that he would say to her on weekdays. Rather, he should say to her, if she took a vow to refrain from food or drink: Take this and eat it, or: Take this and drink it, and the vow is canceled on its own. Rabbi Yoḥanan said: And he must also cancel the vow in his heart; simply telling her to eat or drink is not sufficient.
It is taught in a baraita: Beit Shammai say: On Shabbat he cancels the vow in his heart and on a weekday he articulates the nullification with his lips. And Beit Hillel say: Both in this case and in that case, i.e., whether on Shabbat or a weekday, it is sufficient if he cancels the vow in his heart, and he need not articulate with his lips.
§ Rabbi Yoḥanan said: A halakhic authority who pronounced his dissolution of a vow with language appropriate to a husband, i.e., he said the word nullified instead of dissolved, or a husband who pronounced his nullification of a vow with language appropriate to a halakhic authority, i.e., he said the word dissolved instead of nullified, has not said anything. Each of them has the authority to cancel a vow only in the particular manner allotted to him.
As it is taught in a baraita: The verse “This is the thing which the Lord has commanded” (Numbers 30:2) indicates that the husband’s nullification, which is the topic of the subsequent verses, must be done specifically in this way. The Sages concluded that a halakhic authority dissolves a vow, but a husband does not dissolve it. As, one might have thought: And just as a halakhic authority, who cannot nullify vows, nevertheless dissolves them, so too with regard to a husband, who can nullify vows, is it not logical that he should also dissolve them? Therefore, the verse states:
תלמוד ירושלמי נדרים ט׳:א׳ - הטקסט מספריא
משנה: רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. אָמַר רִבִּי צָדוֹק עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם אִם כֵּן אֵין נְדָרִים. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּין אָדָם לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
הלכה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. פּוֹתְחִין לָאָדָם כול׳. רַבָּנִין אָמְרִין. חֲזָקָה שֶׁאָדָם מַעֲמִיד בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר. פְּעָמִים מַעֲמִיד וּפְעָמִים אֵינוֹ מַעֲמִיד. מוֹדֶה רִבִּי לִיעֶזֶר לְאַחַר מִיתָה שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד. הַכֹּל מוֹדִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד. דְּתַנִּינָן וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.
אִם כֵּן אֵין נְדָרִים. לֹא יְהוּ נְדָרִים. וְהָכְתִיב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. תָּלָה הַפָּרָשָׁה בְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. שֶׁיְּהוּ מַתִּירִין אֶת נִדְרֵיהֶן. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן נִמְצֵאת עוֹקֵר פָּרָשַׁת נְדָרִים מִן הַתּוֹרָה.
רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. אַתְּ אוֹמֵר. פּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹ׳ם אַל יִפְתְּחוּ לוֹ בְּכְבוֹד הַמָּקוֹ׳ם. מֵעַתָּה דְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ פּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וְדִכְוָותָהּ יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹ׳ם. אֵי זֶהוּ כְּבוֹד הַמָּקוֹ׳ם. כְּגוֹן סוּכָּה שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה. לוּלָב שֶׁאֵינִי נוֹטֵל. תְּפִילִּין שֶׁאֵינִי נוֹתֵן. וְהַיְינוֹ כְבוֹד הַמָּקוֹ׳ם. מַשְׁמַע לֵיהּ דִּלְנַפְשֵׁיהּ הוּא מְהַנֵּי. כְּהָדָא אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֵּן לוֹ. אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. כָּל הַשּׁוֹמֵעַ לְיִצְרוֹ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. מַאי טַעֲמָא. לֹא יִהְיֶה בְךְ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר. זָר שֶׁבְּקִרְבָּךְ אַל תַּמְלִיכֵהוּ עָלֶיךָ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַח. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַנּוֹדֵר כְּאִילּוּ נוֹתֵן קוֹלַר עַל צַוָּארוֹ נוֹדֵר הָיִיתָ. לְקֻסְטוֹרִיָיה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת וְרָאָה קוֹלַר פָּנוּי וְהִכְנִיסָה אֶת רֹאשָׁהּ לְתוֹכוֹ. לֶאֱסוֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר וְהוּא אָסוּר בַּזִּיקִים. רִבִּי יוֹנָתָן פָּתַח. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַנּוֹדֵר כְּבוֹנֶה בָמָה וְהַמְקַיְימוֹ כְמַקְרִיב עָלָיו נוֹדֵר הָיָיתָ. וְקַשְׁיָא. עֲבוֹדָה זָרָה בִסְקִילָה וְהַנְּדָרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְאַתְּ אָמַר אָכֵן. לֵית לָךְ אֶלָּא כַּיי דָּמַר רִבִּי יַנַּאי. כָּל הַשּׁוֹמֵעַ לְיִצְרוֹ כְּיִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַנּוֹדֵר כִּילּוּ נוֹטֵל חֶרֶב וְדוֹקְרָהּ בְּלִיבּוֹ נוֹדֵר הָיִיתָ. יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב. רִבִּי חֲנִינָה דְצִיפּוֹרִין בְּשֵׁם רִבִּי פִינְחָס. כִּמְדַקֵּר אֵין כְּתִיב אֶלָּא כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב. לְאֶחָד שֶׁנָּדַר מִן הַכִּכָּר. וַוי דְּיֵיכוֹל וַיי דְּלָא יֵיכוֹל. אִין אֲכִיל עֲבַר עַל נִידְרֵיהּ. אִין לָא אֲכִיל חֲטֵי עַל נַפְשֵׁיהּ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ אֶצֶל חָכָם וְהוּא מַתִּיר נִדְרוֹ. וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. רִבִּי דִימִי בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק. לֹא דַיֵיךְ מַה שֶׁאָסְרָה לָךְ הַתּוֹרָה אֶלָּא שֶּׁאַתָה מְבַקֵּשׁ לֶאֱסוֹר עָלֶיךָ דְבָרִים אֲחֵרִים. לֶאֱסוֹר אִסָּר.
רִבִּי יוֹחָנָן פָתַח וְתָהֵי. וְאִילוּלֵי דוּ תְהֵא הוּ אֲתֵי. וְתָהוּת לֹה כְנוֹלָד הוּא. אָמַר רִבִּי הִילָא. הַתָּהוּת מְצוּיָה. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מָצָא פֶתָח לְנִדְרוֹ עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִזִּקְנֵי גָּלִיל. אִית דְּאָמְרִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֲוָה נְסִיב לֵיהּ מִכָּא וּמוּקִים לֵיהּ הָכָא. נְסִיב לֵיהּ מִכָּא וּמוּקִים לֵיהּ הָכָא. עַד דְּאוּקְמֵיהּ גַּו שִׁמְשָׁא מַפְלֵי מָנוֹהִי. אָמְרִין לֵיהּ. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ דְּהָהֵן סַבָּא עֲבַד לָךְ כֵּן נוֹדֵר הָיִיתָ. אֲמַר לוֹן. לֹא. וְשָׁרָא לֵיהּ. אָמְרוּן. מְנָא לָךְ הָדָא. אָמַר לָהֶן. מְשָׁרֵת מֵאִיר הָיִיתִי בְּבָרְחוֹ שְׁנַיִם. וְאִית דְּאָמְרֵי. מַקְּלוֹ שֶׁלָּרִבִּי מֵאִיר הָיְתָה בְיָדִי וְהִיא מְלַמֶּדֶת לִי דַּעַת.
רִבִּי יִרְמְיָה שָׁרֵי נִדְרָא וּמְקַיֵים לֵיהּ. אִין מִשּׁוּם דְּהוּא חָשַׁשׁ לְהוּא דְשָׁרֵי לֵיהּ לָא יָדְעִין. אִין מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַיֵּצֶר תָּאֵב אֶלָּא דָבָר שֶׁאָסוּר לוֹ וְלָא יָדְעִין. רִבִּי יִרְמְיָה כַד לֹא הֲוָה בָּעֵי מֵידוֹן אָמַר. עֵיינִי כְהֵיָיא. וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. הֵקִישׁ רִיבִים לִנְגָעִים. מַה נְגָעִים לְכָל מַרְאֶה עֵינֵי הַכֹּהֵן. אַף רִיבִים לְכָל מַרְאֶה עֵינֵי הַכֹּהֵן.
רִבִּי מָנָא נָדַר מִן חַמְרָא דַאֲבוֹהִי. אֲתַא אֲבוֹהִי סְלַק לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ דַּאֲנָא מִצְטָעֵר נוֹדֵר הָיִיתָ. אָמַר לֵיהּ לֹא. וְשָׁרָא לֵיהּ. מַה אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּאוֹמֵר. הֲנָיָיתִי עַל אַבָּא. הָדָא הִיא דָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. כּוֹפִין אֶת הַבֶּן שֶׁיִּזּוֹן אֶת הָאָב. אֶלָּא כִּי נָן קַיָימִין בְּאוֹמֵר. הֲנָיַית אַבָּא עָלַי. רִבִּי מָנָא נָדַר וּסְלַק לְגַבֵּי רִבִּי שַׁמַּי. אָמַר לֵיהּ. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַבִּרְיוֹת רָחֲקִין מִינָּךְ. דְּאַתְּ נָדְרָן. נָדַר הֲוֵיתָה. אָמַר לֵיהּ לֹא. וְשָׁרָא לֵיהּ.
משנה אבות ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין ח׳:י״ב - הטקסט מספריא
אף על פי שההקדשות והערכים והחרמים מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו, כדי לכוף יצרו ולא יהיה כיליי, ויקיים מה שציוו נביאים "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט)--אף על פי כן, אם לא הקדיש ולא העריך מעולם, אין בכך כלום: הרי התורה העידה ואמרה "וכי תחדל, לנדור--לא יהיה בך, חטא" (דברים כג,כג).
משנה תורה, הלכות נדרים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ונאמר ככל היוצא מפיו יעשה.
ספר המצוות, מצוות עשה צ״ד - הטקסט מספריא
היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור, ואף על פי שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה היא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באי זה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליו עובר על מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה. ובספרי מוצא שפתיך מצות עשה ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא לבד, ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שצוה לעשות מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הצווי במצוה זו, והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים, בשבועות ובסוף מנחות ומסכת קנים גם כן, כלומר ששם הדקדוק להזהיר האדם לעשות הדבר שחייב נפשו ואיך יפטר נפשו ועצמו כשיפול ספק במה שאמר. (כי תצא, הפלאה):
משנה תורה, הלכות נדרים י״ג:כ״ג - הטקסט מספריא
מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.