136
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ז. הייחוד בנדרי הקדש היוצרים "חפץ של מצוה"
על פי כל זה יובן גם החילוק בין נדרי איסור ונדרי הקדש:
בנדרי איסור, שעל־ידי הנדר שלו נעשה חפצא של איסור, ובמילא הוא עשה חפצא המהווה "מכשול לפניו" – לכן "מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו".
לעומת זאת בנדרי הקדש, הנדר שלו יצר (לא חפצא של איסור, כי אם אדרבה) חלות חיוב של צדקה (וכיוצא בזה בשאר הקדשות); ולכן החפצא אינו ענין של "מכשול לפניו" – אדרבה, זהו חפצא של מצוה, "מצוה לקיימן".
וזהו גם הדיוק בהשוואה "כאילו בנה במה": בנין במה, באם הוא נעשה מלכתחילה לא לשם פעולה אסורה – אין בו כל איסור47. אין זו אלא הכנה בלבד48 לפעולות בבמה, העשויות להוות איסור (הקרבת קרבן) או מצוה (מקום כבוד לאביו ורבו, קריאה בתורה, אמירת דברי התעוררות ממקום "גבוה" – כלשון הכתוב49: "על הר גבוה עלי לך... הרימי בכח קולך... וכיוצא בזה), או דבר הרשות וסתם.
ולכן לא מביא כאן הרמב"ם את הפסוק המפורש50 "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", שזו מצות עשה מן התורה לקיים את נדרו, כמו שהרמב"ם אומר קודם51, אלא מכיוון שהם "נדרי לה'"52, זה (לא איסור וחיוב פרטי שלו, אלא הדבר) נעשה ענין לה'53, לכן – "אשלם".
ח. הלימוד מהאמור בנוגע להבטחת הגאולה על־ ידי הקב"ה
בנוגע לענין שהזמן גרמא, שבע
הערות
- 47. ראה רמב"ם הל' בית הבחירה (פ"א ה"ג) "כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן", דאסור גם לבנות בית לה' במקום אחר, לא רק איסור הקרבה בבמות (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 501 הערה 12), אבל עכ"פ צ"ל בית לה'. ואכ"מ.
- 48. ראה לעיל הערה 39־38.
- 49. ישעי' מ, ט.
- 50. פרשתנו כג, כד.
- 51. הל' נדרים פ"א ה"ד. ולהעיר דשם כולל נדרי איסור עם נדרי הקדש (וראה רדב"ז שם). ועד"ז בסהמ"צ מ"ע צד (וראה רמב"ן בסהמ"צ שם). וראה מפרשי סהמ"צ שם. צפע"נ להרמב"ם סוף הל' נדרים [ובהכותרת להל' נדרים לא חילק וכתב (מצוה א) "שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר"]. אבל במנין המצות שבריש ספר היד מ"ע צד כתב המצוה רק בנדרי הקדש "לקיים אדם כל מה שיוציא בשפתיו מקרבן או צדקה וכיוצא בהם", ומביא (רק) הכתוב "מוצא שפתיך תשמור ועשית". ומדברי הרדב"ז הנ"ל מובן, שלכן גם ביד הביא ב' הפסוקים. ואכ"מ.
- 52. משא"כ נדרי איסור גם כשנודר "לכונן דעותיו ולתקן מעשיו" שאז הרי זה "זריז ומושבח" – הרי "דרך עבודה לשם הן" (רמב"ם הל' נדרים פי"ג הכ"ג) ולא "נדר לה'".
- 53. ראה כס"מ כאן: דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו כו'. די"ל שכוונתו כנ"ל (בפנים).
משנה תורה, הלכות נדרים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ונאמר ככל היוצא מפיו יעשה.
ספר המצוות, מצוות עשה צ״ד - הטקסט מספריא
היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור, ואף על פי שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה היא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באי זה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליו עובר על מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה. ובספרי מוצא שפתיך מצות עשה ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא לבד, ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שצוה לעשות מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הצווי במצוה זו, והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים, בשבועות ובסוף מנחות ומסכת קנים גם כן, כלומר ששם הדקדוק להזהיר האדם לעשות הדבר שחייב נפשו ואיך יפטר נפשו ועצמו כשיפול ספק במה שאמר. (כי תצא, הפלאה):
משנה תורה, הלכות נדרים י״ג:כ״ג - הטקסט מספריא
מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.